ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- דפי עבודה / הנחיה ללימוד עצמי
- אליבא דהלכתא ברכות
אליבא דהלכתא 9
לומדים ברכות – לומדים הלכה!
והשבוע בנושא: תפילת הדרך
אליבא דהלכתא ברכות (10)
הרב ישראל שווץ
8 - תפילת תשלומין
9 - תפילת הדרך
10 - כוונה בתפילה
טען עוד
א. סוגיית תפילת הדרך, בדף כט עמוד ב – ל עמוד א, מתחלקת לארבעה חלקים בגמרא:
1. המקור לחיוב אמירת תפילת הדרך.
2. נוסח התפילה.
3. הגדרת הדרך.
4. אמירתה מעומד או מיושב.
שים לב שאתה מזהה בגמרא את ארבעת השלבים. בשלב השלישי, שואלת הגמרא שתי שאלות: 'אימת מצלי' ו'עד כמה'. באר את שתי השאלות לפי דברי רש"י שמביא שני פירושים, פירושו שלו ופירוש הבה"ג [למעיינים: שימו לב האם יש קשר בין שתי השאלות].
____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
ב. רבנו יונה מביא הסבר שלישי, כתוב מה קשה לו על ההסבר של רש"י ובמה הוא שונה ממנו.
ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון כך הוא דעד כמה ר"ל עד כמה הוי אחיזת הדרך אבל אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר כך שזה לא יתכן דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בענין התפלה הצריכה אלא יש לו לאמרה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך ודמי להא דאמרינן בתפילין מברך עליהם משעת הנחתן ועד שעת קשירתן ור"ל שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה אבל ודאי לא בא למעט שאם שכח ולא בירך עד שעת קשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיון שלא חלץ אותם עדיין דכל זמן שהאדם מקיים המצוה אף על פי שלא בירך עליה מתחלה כיון שעדיין מקיים אותה יש לו לברך כשנזכר.
__________________________________________________________________________________________________________
ג. כיצד תרץ הפני יהושע את השאלה על רש"י [למעיינים: נסו לחשוב כיצד ידחה הרבנו יונה את תירוץ הפנ"י]
וכבר הקשו כל הפוסקים והמפרשים על פרש"י דמה סברא יש בזה דלאחר שהלך פרסה לא יתפלל עוד תפילת הדרך אף שבדעתו לילך עוד כמה פרסאות, לכן פסקו כולם דלא כרש"י אלא כפי' הלכות גדולות. ואף שאיני כדאי מ"מ נראה ליישב שיטת רש"י ואדרבא דבריו נכונים וברורים ונימוקו עמו דטעמא רבה איכא לומר דלאחר שהלך פרסה הוחזק בדרך מקרי א"כ הא אמרינן להדיא פרק הדר [עירובין דף ס"ה ע"א] דהבא מן הדרך אל יתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו א"כ כל שכן הכא כיון שכבר הוחזק בדרך ורוצה להפליג עוד בדרך א"כ פשיטא שאין דעתו מיושבת עליו שכל הדרכים בחזקת סכנה ומש"ה אין לו להתפלל
__________________________________________________________________________________________________________
ד. האחרונים הביאו ראיה לשיטת רש"י מדקדוק לשונו של אליהו הנביא בתחילת סוגיית תפילת הדרך. עיין בדברי אליהו הנביא בגמ' [ושים לב לביאור רש"י שם], ראה גם כיצד מבאר המאירי את שיטת רש"י לקמן, וכתוב מהי הראיה היפהפיה לרש"י:
ויש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, ומשם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינה אומרה.
__________________________________________________________________________________________________________
ה. גם הצל"ח עמד על הלשון המיוחדת 'המלך בקונך'. עיין בדבריו:
לשון המלך משמע שיתייעץ אם יצא או לא, דאם לא כן הוה ליה למימר וכשאתה יוצא לדרך התפלל לפני קונך וצא, אבל לשון המלך היינו עצה ונטילת רשות. ולכאורה תמוה, דאיך ידע אם נתנו לו רשות. ונראה שהוא על דרך דברי ר' חנינא בן דוסא בסוף פרק אין עומדין [לקמן ל"ד ע"ב] שאמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו', הכי נמי אם יראה שתפלת הדרך שגורה בפיו יצא ואם לאו אל יצא... וודאי לאו כל אדם זוכה למה שזכה ר' חנינא בן דוסא שישגיחו מן השמים להודיעו תיכף אם נתקבלה תפלתו, ולשאר אינשי אין שגירת התפלה ראיה לטובה ולא ההיפוך לרעה. והנה לר' חנינא בן דוסא וחביריו טוב הוא להם שלא לשתוף התפלה בלשון רבים, כי אז אין השגירה ראיה שנתקבל על אותו היחיד, ולא ההיפך ראיה לרעה על אותו האיש, כי אולי הסימן הטוב או הפכו הוא על האחרים שכלל בבקשתו. ולכן רב יהודה שאמר לו אליהו המלך וכו', א"כ בישרו שהוא חשוב בשמים להודיעו עצה נכונה ע"י תפלתו כמו ר' חנינא בן דוסא. ועל אדם כזה פירשו בגמרא מאי תפלת הדרך, ואחזו לשון יחיד. אבל אביי על רובא דעלמא קאי, ורובא דעלמא לא כר' חנינא בן דוסא המה, ולהם אדרבה טוב לשתף עם צבורא שיועיל זכות הרבים שתקובל תפלתו.
מה השאלה ששואל הצל"ח על הביטוי 'המלך'? ____________________________________________________________________
כיצד הוא מתרץ ומדוע התירוץ לא מספיק? ________________________________________________________________________
מדוע לשיטתו יש בגמ' נוסח תפילת הדרך בלשון יחיד ורבים? ________________________________________________________
[למעיינים: עיינו בפסקי האליה רבה שלקח את הצל"ח, ואת השל"ה שהוא מקורו, למעשה ממש בתפילת הדרך...]
ו. כיצד מכריע מרן השולחן ערוך (סימן קי' סעיף ז) בין שלושת שיטות הראשונים שראינו לעיל (רש"י, בה"ג, רבנו יונה)?
אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך. ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה, ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
__________________________________________________________________________________________________________
ז. האחרונים התווכחו מה הכוונה בשו"ע שצריך לומר תפילת הדרך 'אחר שהחזיק בדרך', ושורש הויכוח בהבנת מנהג מיוחד בתפילת הדרך של המהר"ם מרוטנבורג. עיין בפסקים הבאים:
שו"ע קי, ו: הר"מ מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה.
ט"ז סק"ז: מה שכתב שיחזיק בדרך פירוש שיהיה מוחזק בודאי לילך. וראיתי לקצת מקפידים שלא יאמר אותה עד שהוא דוקא חוץ לעיר על השדה. ואין לזה שורש ועיקר מכל הפרושים. והרי מורנו הר"מ מרוטנבורג היה מתפלל אותה בבקר ביום שרצה ללכת בדרך.
דברי דוד ברכות כט, ב: והא דהביאו הפוסקים בשם מהר"מ מרוטנבורג דהיה מסמיכה לברכת גומל חסדים טובים כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה, צ"ל דגם ברכת הגומל היה מתפלל בשעה שהוא מהלך בדרך, או דמיירי דבאמצע דרכו נזדמן לו איזה מקום ישוב ושמה היה מתפלל ברכת הגומל וגם תפלת הדרך, אבל להתפלל בביתו טרם שיצא לדרך ודאי לא. ומאד תמוהים דברי הט"ז... איך נעלם ממנו הסוגיא במקומה דאמרינן משעה שיאחז בדרך.
מה נהג המהר"ם ומדוע עשה זאת? ______________________________________________________________________________
כיצד מפרש הט"ז את המהר"ם? ________________________________________________________________________________
כיצד מפרש הדברי דוד [והמג"א] את המהר"ם? ______________________________________________________________________
ח. ראה את הבית יוסף לקמן, וכתוב מה הצד לומר כמהר"ם שתפילת הדרך צריכה להיות סמוכה לחברתה, ומה הצד שלא:
שאלו אל המהר"מ מרוטנבורג נשמתו עדן למה תפילת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכות הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה ע"כ. וה"ר יונה כתב בריש ברכות דטעמא משום דכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה אומרה כמו שהיא במקומה שחותמת ואינה פותחת ותפילת הדרך נמי כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי.
__________________________________________________________________________________________________________
ט. כיצד יש לנהוג למעשה במחלוקת זו? כתוב את פסק המשנה ברורה: ________________________________________________
ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה איזה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר [ל] ובמקום שאין יכול לעשות כ"ז כגון שאין לו על מה לברך וגם הוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה אעפ"כ מותר לומר תה"ד דכמה ראשונים סוברים דתה"ד אין צריכה שתהיה סמוכה לחברתה.
י. פוסקי זמננו דנו רבות האם חיוב תפילת הדרך תלוי במרחק או בזמן. דומה שהתשובה היסודית ביותר בנושא זה מופיעה ביביע אומר ח"א או"ח יג' אודות ברכת הגומל:
נסתפקתי בדין ברכת הגומל, השתא שנתרבו מעברות וישובי עולים בכל רחבי הארץ, ויש ביניהם מרחק כרבע שעה באוטובוס, ויש כמה נקודות ישוב שביניהם מהלך שעה אחת ויותר, ולפעמים יזדמן לאדם לנסוע לאיזה ממקומות הנ"ל ולחזור, היאך יתנהג בברכת הגומל בהליכה ובחזרה.
והנה מרן בש"ע או"ח (סי' ריט ס"ז) כ', באשכנז וצרפת אין מברכים כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות, דשכיחי בהן חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, משום שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך. ואם הוא מקום שמוחזק בסכנה ביותר אפי' בפחות מפרסה. עכ"ל. וידוע שפרסה היא כארבעה קילומטר.
(א) ראשית כל יש לבאר אם שיעור פרסה שאמרו בזה, הוא שיעור הדרך כדי מהלך אדם רגלי, והוא כשיעור ארבעה ק"מ בערך, ואפי' הוא נוסע באוטובוס לא ישתנה שיעור זה. או נאמר ששיעור פרסה הוא שיעור זמן הנסיעה. ולפ"ז הנוסע באוטובוס לא יברך הגומל עד שיהיה שיעור נסיעתו באוטובוס שעה וחומש, שהוא שיעור הילוך פרסה.
והנה בכיוצא בזה נחלקו האחרו' במאי דקי"ל ביו"ד (סי' שעה ס"ח), מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, אם היה במקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות, שאפשר שיבא ביום אחד, מונה עמהם. ע"כ. היאך הדין בזה"ז שנתחדשו מסלות הברזל (רכבת), ויכולים לבא ממקום רחוק מאד ביום אחד, אם חשוב כמקום קרוב, או לא. ולכאורה ה"נ תליא בפלוגתא דרבנן בתראי.
(ב) וראיתי בשו"ת מקור חיים (סי' כ) שנשאל בדין זה של האבלות והביא דברי הגאון שואל ומשיב קמא ח"ג, שכ', דלא מקרי מהלך יום אחד, שאין משערין אלא במה שהוא ע"פ דרך הטבע, ולא ע"פ תחבולות שנתחדשו בזמנינו, שאל"כ ישתנו דרכי התורה מדי יום ביומו. וכתב ע"ז הרב מקור חיים, שאין נ"ל כן, ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בפסחים (צד), ת"ר היה חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, והוא היה בדרך. אלמא אי לאו קרא דבדרך לא היה, הו"א שיהיה חייב כרת אם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים, דחשיב מקום קרוב כיון שיוכל לבא, אלא דגלי קרא ובדרך לא היה שפטור מכח גזה"כ. ולכן גבי אבלות מקרי מקום קרוב. וזו ראיה מוכרחת. גם מה שנתחדש בזה"ז הוא ע"פ דרך הטבע, ולא שייך בזה שנוי בדיני התורה. עכת"ד. וכן ראיתי בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' מב), שכ' להוכיח כן מההיא דפסחים, שאם ע"י איזה אופן יוכל לבא במהירות ביום א', חשוב מקום קרוב לענין אבלות. ע"ש.
ולפ"ז ה"נ בנ"ד אין לברך הגומל אא"כ נסע כשיעור שעה וחומש, הלא"ה חשוב כמקום קרוב, כיון שלא שהה הרבה במקום סכנה. וע' במשנ"ב (ר"ס רמט). ודו"ק.
(ד) נמצא שדבר זה תלוי במחלוקת האחרונים הנ"ל, אי ילפינן מפסח לכל מילי דחשיב דרך רחוקה, אף שיכול להכנס בסוסים. (וזוהי דעת הרב השואל ומשיב, בית יעקב, והאלף לך שלמה, ומהר"ם שיק, וחסד לאברהם וחכמת שלמה). או דילמא דוקא בפסח דגלי קרא אמרינן הכי, הא בעלמא חשיב דרך קרובה. (וזוהי דעת הרב מקור חיים, וזכרון יהודה, ובית המדרש ועוד).
וא"כ ה"נ לנ"ד תליא בפלוגתא הנ"ל, ומכיון דקי"ל ספק ברכות להקל, אין לברך הגומל אלא אם כן ארכה הנסיעה כשיעור שעה וחומש, הא בפחות מכן אין לברך בשם ומלכות.
(ה) וכן ראיתי בשו"ת זכרון יהודה (סי' מב), בדין תפלת הדרך, שאם נוסע במסלת הברזל, שאין לברך תפלת הדרך בשם ומלכות, אם אינו שוהה בנסיעתו שיעור הילוך פרסה. וכדקי"ל (בסי' ק"י ס"ז) שאם הולך פחות מפרסה לא יחתום בברוך. ע"ש. והרי דין ברכת הגומל מתפלת הדרך למדנו שהשיעור הוא בפרסה. וכמ"ש מרן בב"י (סי' ריט), וא"כ בודאי שאף בברכת הגומל אין לברך בשם ומלכות אם אינו שוהה בנסיעתו שיעור הילוך פרסה.
אך במשנ"ב (סי' קי סק"ל) כתב, שגם הנוסע במסלת הברזל יש לו לברך תפלת הדרך אפילו נוסע כשיעור פרסה בלבד. ע"ש.
אולם ידידי הרה"ג המנוח ר' עמרם אבורביע ז"ל בס' נתיבי עם (סי' קי) העיד שהמנהג בא"י לומר תפלת הדרך בנסיעה ברכבת או במכונית רק כששוהים שיעור פרסה, דהיינו שעה וחומש, אבל בפחות משיעור זה אפי' יש כמה פרסאות במהלך רגלי אין מברכים. ע"ש. וכן עיקר.
1. מהו פסק השו"ע בברכת הגומל (מנהג אשכנז וצרפת, והשיעור)?
__________________________________________________________________________________________________________
2. מה הספק העקרוני של הרב עובדיה זצ"ל בשיעור פרסה שנאמר אודות ברכת הגומל?
__________________________________________________________________________________________________________
3. באיזו הלכה בהלכות אבלות התווכחו השואל ומשיב והמקור חיים וכיצד זה משליך על הספק בברכת הגומל?
__________________________________________________________________________________________________________
4. איזו ראיה הביא המקור חיים מהלכות פסח לשיטתו שמקום קרוב ורחוק לא תלוי בהגעה ברגל אלא ע"י סוסים או רכבות?
__________________________________________________________________________________________________________
5. כיצד מנמק הרב עובדיה את הפסק שלו לגבי תפילת הדרך שכדי לברך צריך פרסה לפי זמן ולא לפי מרחק?
__________________________________________________________________________________________________________
6. האם המשנה ברורה מסכים לפסק הרב עובדיה? הוכח.
__________________________________________________________________________________________________________
יא. הרב שמואל הלוי וואזנר שליט"א הוא מחשובי וגדולי הפוסקים בדורנו. החזון אי"ש מינה אותו לרב שכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק לפני כחמישים שנה, והוא יסד בה בית הוראה שהתפרסם בעולם כולו. בשו"ת שלו, 'שבט הלוי' חלק יא סימן כא' הוא עוסק בנידוננו:
א. הנה ת"ח אחד הציע דעתו דבזה"ז אין לברך תפילת הדרך בברכה עם הזכרת ה', היות שבהרבה דרכים ישנם ישובים סמוך לדרכים בתוך פרסה לדרך והלא נפסק שבהגיע לתוך פרסה לעיר שוב לא יכול לברך, והישובים כהיום צמודים שכיוצא מעיר אחת רצוני מפרסת העיר שוב הוא תוך פרסה ליד עיר אחרת באה"ק.
ולבבי לא כן ידמה, דתוך פרסה לא מוזכר רק כשיוצא מעירו והוא עדין תוך פרסה לעירו שעדין לא חל עליו חיוב ברכה זו דתוך סמוך לעיר לא שכיחי חיות ולסטים, וכן בגמר הליכתו וכבר מסיים והוא מגיע למטרה שלו שוב לא שייך לברך עוד, אבל כשהוא הולך על אם הדרך וסמוך לכביש הדרך או הנסיעה ישנם ישובים תוך ד' מילים שיעור פרסה והוא עובר במעוף על ידם, והוא באותם סכנות דרכים דשייכים בזה"ז כמו תאונות השכיחים כ"כ בעו"ה, וכה"ג אריכות דרך זה הוא הגורם לתפלת הדרך.
וראיתי במ"ב בבה"ל סי' ק"י שנסתפק בכזה והניח בצ"ע, ובעניותי סתימת הפוסקים כמפורש דחייב בתפה"ד וגם טעמא דמסתבר הוא.
ב. עוד בענין תפלת הדרך ראיתי למר דו"ז הגאון הק' מהר"י גרינואלד זצ"ל בתשובת זכרון יהודה או"ח סי' מ"ב שנו"נ אם היום שאפשר ללכת במסילת הברזל ובמכונית אם ג"כ השיעור כפרסה או אנו חושבים שיעור פרסה בזמן כאשר נסתפקו גדולי אחרונים לענין שמועה רחוקה עד עשרה פרסאות ביו"ד סי' שע"ה ס"ח, וכה"ג בפסחים צ"ד ע"א לענין דרך רחוקה ויכול לבא ע"י סוסים ופרדים יע"ש, ובעל זכרון יהודה נו"נ קצת בזה ולבסוף מסיק דכל הלוך בזמן פרסה שהוא בערך שעה ורובע, לא יאמר תפילת הדרך בשם ומלכות אפילו הולך למרחקים.
ובעניותי הדברים תמוהים, כי בנושא זה פשוט דלא מחשבינן לפי הזמן רק קרבת העיר פרסה כפשוטה, דהלא בזה"ז שהולכים גם עם אוירונים דאפשר ללכת למדה"י רחוק תוך שעה וקצת יותר וכי זה סבה לפטור מתפילת הדרך הלא פשוט כי ע"י אורך המקום עד שמגיע למטרה נתארך גם זמן הסכנה וצריך תפלה, וראיתי שבעל זכרון יהודה הרגיש בהבדל זה אבל מדחה לה בלי טעם מתקבל על הלב, וע"כ פשוט דגם תוך זמן הלוך פרסה והולך באוטא או אוירון וכיו"ב שצריך לברך כהלכה.
1. כיצד דוחה הרב ווזנר את אלו שרוצים לומר שכיום אין לברך תפילת הדרך משום שתמיד אנו תוך פרסה לישוב?
__________________________________________________________________________________________________________
2. איזו סברא כותב הרב ווזנר לצדד בדעה שתפילת הדרך נמדדת לפי מרחק ולא לפי זמן?
__________________________________________________________________________________________________________
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
