ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק כ"ד חלק נ"א
אַךְ חֶלְקֵי הַיִּרְאָה הַזֹּאת – שְׁנַיִם. הָאֶחָד הוּא בַּהֹוֶה אוֹ עָתִיד, וְהַשֵּׁנִי בֶּעָבָר.
בַּהֹוֶה הוּא – שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא וְדוֹאֵג עַל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹ עַל מַה שֶּׁהוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹתוֹ, פֶּן יִהְיֶה בוֹ דָבָר אוֹ פֶּן יִכָּנֵס בּוֹ אֵיזֶה דָבָר אֲשֶׁר לֹא לְפִי כְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל.
בֶּעָבָר הוּא – שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם חוֹשֵׁב תָּמִיד עַל מַה שֶּׁכְּבָר עָשָׂה, וְיִירָא וְיִדְאַג פֶּן יָצָא מִתַּחַת יָדָיו אֵיזֶה חֵטְא בְּלֹא שֶׁיָּדַע, וְהוּא כְּעִנְיַן בָּבָא בֶּן בּוּטָא שֶׁהָיָה מַקְרִיב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם (כריתות כה ע"א). וְאִיּוֹב, אַחַר מִשְׁתֵּה בָּנָיו, הָיָה מַשְׁכִּים "וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי" וְגוֹ' (איוב א, ה), וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּעִנְיַן שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁמָּשַׁח מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (שמות ל, לב), "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ", וּלְאַהֲרֹן נִצְטַוָּה שֶׁיִּמְשָׁחֵהוּ בוֹ, וְהָיוּ מִתְיָרְאִים שֶׁמָּא מָעֲלוּ בוֹ בְאֵיזֶה צַד שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא כַמִּצְוָה, זֶה לְשׁוֹנָם (הוריות יב ע"א), "וְעַל דָּבָר זֶה דָאַג מֹשֶׁה וְאָמַר, שֶׁמָּא מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? יָצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה, כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן וְגוֹ'. כְּטַל חֶרְמוֹן, מַה טַּל חֶרְמוֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁבִּזְקַן אַהֲרֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה. וַעֲדַיִן הָיָה אַהֲרֹן דּוֹאֵג שֶׁמָּא מֹשֶׁה לֹא מָעַל, וַאֲנִי מָעַלְתִּי, יָצְאָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד, מַה מֹּשֶׁה לֹא מָעַל אַף אַתָּה לֹא מָעָלְתָּ".
הֲרֵי לְךָ מִדָּתָם שֶׁל חֲסִידִים, שֶׁאֲפִלּוּ בַמִּצְוָה שֶׁעָשׂוּ הָיוּ דוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים, שֶׁמָּא נִתְעָרֵב בָּהֶם שֶׁמֶץ פְּסוּל חַס-וְחָלִילָה. וְאַבְרָהָם אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא לַעֲזוֹר לְבֶן אָחִיו לוֹט שֶׁשָּׁבוּ אוֹתוֹ, הָיָה מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא לֹא זַכּוּ מַעֲשָֹיו לְגַמְרֵי, הוּא מַה שֶּׁפֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה מד, ד) עַל פָּסוּק (בראשית טו, א) "אַל תִּירָא אַבְרָם" – "רַבִּי לֵוִי אָמַר, לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר, בֵּין כָּל אוּכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי, שֶׁמָּא הָיָה בֵינֵיהֶם צַדִּיק אֶחָד אוֹ יְרֵא שָׁמַיִם אֶחָד, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר לוֹ, 'אַל תִּירָא אַבְרָם'". וְאָמְרוּ בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ (רבה פרק כה), "אַל תִּירָא אַבְרָם" – "אֵין אוֹמְרִים, אַל תִּירָא אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם לַאֲמִתּוֹ". וְהִיא זֹאת הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ (ברכות לג ע"ב), "אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבָד", שֶׁרַק לְמֹשֶׁה הָיָה קַל לְהַשִּׂיגָהּ מִפְּנֵי רֹב דְּבֵקוּתוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי הָאֲחֵרִים וַדַּאי שֶׁהַחֹמֶר* מוֹנֵעַ גָּדוֹל הוּא לָהֶם. אָמְנָם כָּל חָסִיד וְחָסִיד רָאוּי לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשִּׁיג מִמֶּנָּה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וְנֶאֱמַר (תהלים לד, י), "יְראוּ אֶת ה' קְדוֹשָׁיו".
___________________________________
שֶׁהַחֹמֶר – החיים בגוף גשמי.
ביאורים
דיברנו אתמול על מעלתה הגדולה של יראת החטא, ועל הזהירות הגדולה של האדם הירא את ה' בכל מהלך חייו, בכל פרט ובכל דבר. כעת הרמח"ל מדבר על נקודה נוספת ביראת החטא. עד כה דיברנו על הזהירות הגדולה של האדם מלהיכשל בעברה ולו הקטנה ביותר, ועל כך שהוא נזהר לא למעוד בשום דבר שאינו ראוי מפני הכיעור שבו, ועכשיו מוסיף הרמח"ל שזהירות זו אינה רק על מעשיו בהווה או בעתיד, אלא גם על מעשיו בעבר.
לאדם ירא חטא יש נפש כה עדינה ורגישות כל כך גבוהה למעשיו, והוא רוצה שהם ייעשו באופן הנכון ביותר והטוב ביותר לכבודו של הקב"ה. לעשות את הטוב מפני שהוא באמת טוב, ולהימנע מעשיית הרע מפני שהוא מתועב ונמאס בעיניו. אדם בעל עדינות ורגישות כזו אינו נזהר רק על להבא, אלא גם על מעשים שעשה בעבר. אם אדם כבר עשה נזק בעבר, הדבר צובט בלבו. עצם המחשבה שיצא מעשה כזה מתחת ידיו, והוא גרם לכזה נזק מפריע לו ממש כאילו עשה את הדברים עכשיו. אי אפשר להישאר עם תחושה של 'מה שהיה היה' אלא יש להשתדל לתקן את המעוות. כשמצליחים לפתח רגישות בריאה כזו למעשים רעים, אי אפשר להישאר אדישים ולומר שחל 'חוק התיישנות' על המעשה, כי מבינים שלכל מעשה יש פירות, יש לו השלכות שנגזרות ממנו. לכן תמיד יש לתקן בהתחלה, לעקור את השורש החולה על מנת שיוכלו לצמוח הזרעים הבריאים.
הדבר שייך במיוחד כאשר עלינו לנהוג בצורה חריגה, כמו להראות כעס בחינוך, או להתנהג באכזריות במחסום בצבא וכדומה. תמיד עלינו לבדוק עם עצמנו לפני מעשה כיצד עלינו לנהוג, וגם לאחר מעשה לא לזנוח ולומר 'את שנעשה אין להשיב' אלא לבחון אם באמת נהגנו כשורה.
הרחבות
•יראה ואהבה
אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבָד. במקרים רבים אנו מתייחסים לקשר של אהבה עם ה' כאל דבר עדיף מקשר של יראה , "אהבה גדולה מיראה" [רמב"ן שמות כ, ח]. האהבה מביאה לעשייה, לעומת היראה שהיא מצמצמת ומקפיאה. היראה מצטיירת כאמצעי למניעת נפילות, ולא כמטרה עצמית הבונה קומות חיוביות. אולם, יש צד שדווקא היראה מבטאת קשר עמוק ונשגב יותר עם הקב"ה , ומצד זה יש לה יתרונות על האהבה. רעיון זה טמון בביטוי 'אוצר', וכך כתב על זה המהר"ל : "הקיום הנצחי הוא על ידי יראת השם יתברך, שנקרא יראת השם יתברך 'אוצרו'. וכך הדבר הזה בעצמו, אף אם היה לו כל התורה כולה, אין הקיום אלא בשביל יראת ה'... ודבר זה (היראה) הוא קיום העלול (הנברא) לא מצד אהבת השם יתברך... כי מי שיש בו יראת שמים הוא מבטל צורתו (עצמיותו) לגמרי אצל השם יתברך... וכאשר הוא בעצמו אין דבר, רק הכל מן השם יתברך, הנה זה נמסר לגמרי אל השם יתברך..." [חידושי אגדות, שבת לא.]. דווקא היראה מבטאת הערצה והכרה של העוצמה האינסופית של הקב"ה, מה שמביא את האדם להתבטלות גמורה בפני ה' ולהיבלעות באלוהות וברצון האלוהי.
לרפואת והצלחת מתניה בן שרה הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
