ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מתנה הוא דיהיב ליה
הראשונים מעירים שהתוספת לגבי המקרה הראשון, שהשבה לאחר היאוש הינה כמתנה ואינה מונעת אותו מלעבור על העבירה שעבר, זוהי תוספת מאוחרת יותר שנוספה לגמרא על ידי רב יהודאי גאון, והראב"ד (מובא בשיטה מקובצת) אף חלק עליה. הראשונים התקשו בתוספת זו, מדוע היאוש משמעותי וגורם לכך ששוב אינו מקיים את מצוות ההשבה הרי בסוגיית יאוש שלא מדעת למדנו שהואיל ובא לידו באיסור שוב אין מגביה האבידה זוכה בה ולא פוקעת חובת ההשבה 1 . וכן לגבי דיני גזילה מבואר בבבא קמא שיאוש שלאחר הגזילה (בלי תוספת של שינוי רשות וכד') אינו מפקיע את חובת ההשבה, וגם לשיטת רבה שיאוש לבדו כן מפקיע, זה רק לגבי גוף החפץ אך עדיין קיימת חובת השבה של דמי החפץ. נענו על כך תשובות שונות של הראשונים, ובעיון בדבריהם יש לשים לב לכל שיטה האם היאוש אכן פועל ברמה כלשהי וכמה, כלומר, מהי הגדרת הבעלות על החפץ לאחר היאוש.
שיטת בעל המאור
בעל המאור (יד ע"ב) משיב שיש לגרוס בגמרא כאן רבה ולא רבא, ורבה לשיטתו בבבא קמא שיאוש בגזל כן קונה משום תקנת השבים, ולכן שונה דינו מאבידה ששם אינו קונה. ושב ושואל, הרי גם לרבה יאוש מתיר רק את גוף החפץ אך עדיין קיימת חובת השבת דמים, ואם כן בהשבה הוא מתקן את הלאו. ועונה, שאין הכוונה שהוא עדיין עובר אלא שהוא עבר קודם ההשבה. נראה שרוצה לומר שמצד אחד גם לאחר היאוש עדיין מצווה בהשבת הדמים והלאו של לא תגזול ניתק למצוות עשה זו, אך מצד שני העשה לא מתקן לגמרי את הלאו ומה שחטא חטא. זהו ודאי חידוש גדול ואכן המלחמות תמה על דבריו, שאם הלאו מוגדר עדיין כניתק לעשה ודאי שהעשה מתקן לגמרי את הלאו ולא שייך לומר "ואיסורא דעבד עבד" 2 . עוד צריך להבין לדבריו מדוע קוראים לנתינתו "מתנה" אם הוא מחוייב בה, ונראה שבגלל שאינו חייב את גוף החפץ אלא רק את דמיו רב יהודאי קרא לנתינת גוף החפץ מתנה, ולכן חילק בעל המאור בין יאוש באבידה ששם מחוייב בגוף החפץ אם בא לידיו באיסור לבין גזילה שמחוייב רק בדמיה.
לגבי המקרה השני, בו נאמר שאם הגביה על מנת להשיב ולאחר היאוש החליט לגזול, כותב בעל המאור, שכעת כבר אינו מצווה בהשבת אבידה שהרי כבר היה יאוש וגם גזילה לאחר מכן, ואמנם יאוש לא מפקיע את חובת ההשבה באבידה, אך בגזילה היאוש כן חל לגבי גוף החפץ, ולכן כאן שהייתה גם גזילה וגם יאוש, היאוש חל לגבי החפץ וקונה החפץ וחייב רק מעותיו מדין השבת דמי גזילה, אולם דין השבת אבידה שייך רק בגוף החפץ, ולכן מצווה זו כבר לא מוטלת עליו כלל.
שיטת המלחמות
המלחמות מנמק את המקרה הראשון שיאוש באבידה אינו חל משום שיד המוצא כיד הבעלים הואיל והוא שומר שכר שלהם ולכן הריהי כברשות הבעלים ולא מועיל יאוש בכך, ומאידך בגזילה אף שלא קיים טעם זה אמרה התורה שלא חל יאוש וגם לרבה שחל מכל מקום חייב לשלם דמים, אולם המקרה שלנו הוא מקרה מיוחד של גזילה ואבידה יחד. מצד אחד הוא לא גזל מיד הבעלים ולכן אין זה כגזילה רגילה, ומאידך הוא הרים האבידה על מנת לגוזלה ולא על מנת לשומרה עבור הבעלים, ולכן אין ידו כיד הבעלים. צריך להבין בדעת המלחמות מדוע כאשר זוהי גם אבידה לא נחשב שבא לידיו באיסור הרי סוף סוף הוא נחשב גזלן ובגזלן יאוש לא חל.
ביאור שיטת המלחמות
הקהלות יעקב (סי' כח) מביא בשם האחרונים שני הסברים בדעת המלחמות. ההסבר הראשון הוא על פי הדין שהגונב מגנב פטור מכפל. הקצות (סי' לד) מסיק מדין זה שאין כלל דיני גזילה כאשר גונב מהגנב. כל עוד החפץ שלם בביתו צריך להשיבו משום שממון חברו אצלו אולם אין עליו חיוב השבה מצד השבת גזילה 3 . הקהלות יעקב מרחיב זאת למקרה שגזל חפץ אבוד שלא היה בבית הנגזל, ומסביר שגם כאן לא חלה עליו חובת השבת גזילה, ולכן לא בא לידיו באיסור והיאוש יכול לחול.
ההסבר השני (בשם האמרי משה ועוד) הוא שהטעם שגזלן אינו קונה ביאוש הוא שהוא זה שגרם ליאוש, ולכן בגזילת אבידה שגם בלעדיו היה היאוש כן חל היאוש.
הברכת שמואל (סי' לה ס"ק ד) מבאר באופן שלישי וכותב שלדעת הרמב"ן הדין שיאוש מפקיע החפץ ומתירו הוא רק באבידה ואילו בגזילה לא חודש כלל שיאוש יכול להתיר את החפץ אלא שם היאוש מקנהו לעניין קניין גזילה לגזלן. לכן בסתם גזילה היאוש לא גורם להפקיע את חיוב ההשבה ואף לרבה נותר חיוב השבת דמים והשבה זו מתקנת את לאו הגזילה. באבידה היאוש מתיר אך בתנאי שלא בא לידיו באיסור שאז נעשה כיד הבעלים ושוב לא מועיל היאוש כלל. בהרים אבידה על מנת לגוזלה, היות וזוהי גם אבידה היאוש כן מתיר, ולכן בסוגייתנו מבאר הרמב"ן שההשבה כלל לא מתקנת את הלאו של לא תגזול וכן אינו מקיים את מצוות השב תשיבם.
לגבי חידוש הרמב"ן שלא מועיל יאוש בדבר שברשותו נחלקו הקצות והנתיבות (רנט ס"ק א). הקצות הקשה מתאנים הנוטות לדרך (כא ע"ב) וממוצא מעות בבית הכנסת ועוד שמשמע שהרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים למרות שהחפץ מונח ברשות המאבד (בית כנסת דינו כרשות השותפים), ולפיכך ביאר את הרמב"ן שהעיקר אינו שמונח ברשותו אלא שיש מישהו ששומר עבורו, או אדם שמצא את האבידה או חצרו במקרה שקונה את החפץ. הנתיבות חולק וכותב שאכן יאוש לא מועיל בחפץ הנמצא ברשותו אך מסייג שמדובר דווקא כשנמצא במקום המשתמר ואינו כהפקר לכל עובר ושב, ובכך מיישב את קושיות הקצות.
שיטת הראב"ד
הראב"ד (שיטה מקובצת ד"ה כתוב בספר המאור) עצמו חולק על התוספת של רב יהודאי גאון וסובר שאכן בהשבת החפץ מקיים מצוות השב תשיבם, אך מכל מקום מיישב את דבריו ומנמקם, שאמנם בסתם גזילה מתקן את הלאו גם לאחר יאוש משום שהיאוש מועיל (לרבה) רק לגוף החפץ אבל לא לדמיו, אך באבידה היאוש מפקיע לגמרי את החפץ מהבעלים, ולכן אף שחייב להשיב משום שבא לידיו באיסור מכל מקום אינו מקיים בכך מצוות השבה. דבריו מחודשים ביותר, כי סובר שהיאוש חל והחפץ הופקע מבעליו ולכן אפילו כבר אין מצוות השבת אבידה, ובכל זאת יש חיוב השבה מצד 'אתא לידיה באיסורא'. לשיטתו הטעם שכשבא לידו באיסור מחוייב להשיב אינו כרמב"ן שנחשב כברשותו ויאוש לא יכול לחול על דבר שברשותו, ואף אי אפשר לנמקו שהואיל וחל חיוב ההשבה שוב לא פקע, שהרי כותב שכן פקע, וכנראה הבין שזהו כעין קנס, אך לא ברור מדוע לקונסו שהרי הרים על מנת להשיב, וצריך עיון.
שיטת התוס'
התוס' בבבא קמא (סו ע"א ד"ה הכא נמי) מקשים על האמוראים הסוברים שיאוש מועיל בגזל מדוע שונה מאבידה ששם אומרים שלא מועיל משום שאתא לידיה באיסורא. ומחדשים שלשיטתם אכן גם באבידה לא אומרים כך לגבי גוף החפץ אלא רק לגבי דמיו, ולפיכך ביאוש שלא מדעת לאחר היאוש החפץ עצמו נעשה שלו וחייב להשיב רק הדמים. רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה אמנם) ואחרונים נוספים מעירים שלפי המלחמות מתורצת קושיית התוס', כי אכן יש הבדל בין מציאה לגזילה שבמציאה שומרה עבור בעליה ובגזילה לא. משמע שלשיטת התוס' הטעם שחייב להשיב גם כשהיה יאוש לאחר שבא לידו אינו כנימוק הרמב"ן שנחשב כידו ואין היאוש חל, ואכן גם התוס' בסוגייתנו (ד"ה מתנה) חולקים על המלחמות וכותבים שגם בגזל אבידה ואחר כך היה יאוש מקיים מצוות השב תשיבם וכן מתקן את הלאו של לא תגזול, למרות שאינו שומר עבורו ואינו כידו ולכאורה צריך היאוש לחול. לשיטתם דברי הגמרא "איסורא דעבד עבד" נאמרו רק ביחס ללאו של "לא תוכל להתעלם". אם כן צריך להבין לשיטתם מהו הטעם שיאוש אינו פוטר מחובת השבה.
ביאור שיטת התוס'
הגר"ש שקופ (ב"מ סי' כד ס"ק ב) מבארם שיאוש זהו דין מחודש של התורה ולכן אין להרחיבו מעבר למקרה שמצאנו בתורה שמצא לאחר היאוש. לפי זה התוס' סוברים שהיאוש כלל לא חל ואין הבדל בין הגביה על מנת להשיב או על מנת לגזול, ולכן קיימת עדיין מצוות השב תשיבם וכן בהשבה יתוקן עוון הגזילה. לדעת רבה אכן יאוש חל גם כשבא לידו באיסור אלא שיש עדיין חיוב דמים, משום שככל שומר כך גם שומר אבידה מתחייב ברגע ההשתעבדות לשמירה להשיב או את החפץ או את דמיו במקרה שלא יכול להשיב החפץ, וכאן שהיאוש מפקיע את החפץ נותר תחתיו חיוב הדמים.
הברכת שמואל , כפי שהובא למעלה, ביאר את שיטת המלחמות שיאוש בגזילה רק קונה לגזלן ואילו באבידה מתיר (כשלא בא לידיו באיסור), ולכן במקרה שיש גם גזילה וגם אבידה משפיעה העובדה שלא גזל סתם חפץ מביתו אלא חפץ שהיה אבוד, משום שבמקרה זה היאוש מתיר, וממילא ההשבה לאחר מכן אינה מתקנת את הלאו. את דעת התוס' הוא מבאר שלשיטתם גם בגזילה יאוש פועל באותו אופן ולכן לדעת רבה גם בגזילה יאוש מתיר את גוף החפץ, והטעם שלחולקים אינו מתיר כשבא לידיו באיסור בגזילה ובאבידה הוא שיאוש לא יכול להפקיע את חיוב ההשבה, ולכן במקום שכבר יש חיוב השבה אין היאוש חל. לכן לדעת התוס' אין הבדל בין סתם גזילה לסוגייתנו שמעבר לגזילה זוהי גם אבידה, וגם אצלנו אין היאוש מועיל הואיל ויש חובת השבת גזילה. למעשה נראה שאין הבדל בין הברכת שמואל לבין הגר"ש שקופ בדעת התוס', ולדעת שניהם אין היאוש חל כלל במקרה של סוגייתנו שנטל אבידה על מנת לגזול.
לכאורה לאור דברי הראב"ד, שהובאו למעלה, יש מקום להסביר בדעת התוס' שיאוש כן חל ומתיר את החפץ אך בכל זאת חיוב ההשבה כבר לא פוקע. אמנם הראב"ד חידש והסביר שכבר אין כלל מצוות השבה אלא רק חובת השבה מצד שבאיסור בא לידו, ולכן הגמרא אומרת שזוהי מתנה ואינו מתקן בכך את הלאו, אך דעת התוס' פחות קיצונית ולדעתם גם יש עדיין מצוות השב תשיבם וכן עדיין הלאו של לא תגזול ניתק להשבה ונתקן על ידי ההשבה. סיוע לכך יש להביא משני דיבורי התוס' אצלנו מהם משמע שיש משמעות מסויימת ליאוש.
בד"ה מתנה כותבים אף שהיאוש אינו מפקיע את מצוות השב תשיבם ואת היכולת לתקן את הלאו של לא תגזול מכל מקום הוא גורם לכך שעובר על לא תוכל להתעלם, ובכך מפרש את הגמרא שזוהי מתנה בעלמא ואיסורא דעבד עבד. משמע מדבריהם שהמתעלם אינו עובר מיד כל עוד יכול לשוב ולהרים, ואם יחזור לאחר מספר רגעים וירים וישיב לא עבר כלל. השהות לקיים את המצווה היא עד שיתייאשו הבעלים, ומיד לאחר מכן כבר לא יכול לקיים. לכאורה להסבר הגר"ש שקופ והברכת שמואל לא מובן מדוע הרי אין שום תוקף ליאוש לאחר שהגביה על מנת לגזול, אולם אם נסבירם בדומה לשיטת הראב"ד יובן, כי אכן היאוש חל אלא שאינו מפקיע את חובת ההשבה.
בד"ה אינו עובר מתקשים מדוע המגביה על מנת להשיב ולאחר יאוש מתכוון לגזול עובר רק על השב תשיבם ולא על לא תגזול, ודוחים את הסבר רש"י שכאן הגיע לידיו בהיתר, שהרי גם בכובש שכר שכיר הגיע בהיתר, ומיישבים שבשכר שכיר מתכוון לגזול לפני שנתייאשו ואילו כאן מתכוון רק לאחר יאוש. וגם כאן יש לשאול לפי הגר"ש שקופ והברכת שמואל, הרי אין שום משמעות ליאוש הואיל וכבר נתחייב בהשבה, אלא משמע שגם כשנתחייב בהשבה היאוש חל אלא שעדיין נותר ולא פוקע חיוב השבת האבידה, ולכן אם גוזל כעת לא יכול להיווצר איסור חדש של גזילה.
^ 1.אמנם רבא סובר שיאוש שלא מדעת הווי יאוש וכלל לא בא לידיו באיסור, אך כאן הואיל וראה ממי נפל לא הווי יאוש גם לרבא.
^ 2.אולי אפשר קצת לצמצם את חידושו של בעל המאור ולומר שבמקרה שמחוייב בהשבת גוף החפץ, כגון לפני יאוש, ודאי שהעשה מתקן לגמרי את הלאו, אך כאן היות וגזל חפץ וכעת משיב רק דמים אין זה תיקון מעולה. אולם עדיין חידושו רב, ולכאורה גם לפי צמצום זה לדוגמא בשילוח הקן אם נטל הבנים ואחר כך שילח את האם, אף שתיקן את הלאו לשיטת חכמים (מכות טז ע"א), אין זה תיקון שלם כאילו לא חטא כלל (שהרי באותו הרגע האם הצטערה).
^ 3.גם הנתיבות מודה לכך ונחלק רק במקום שהוסיף בגזילה כגון ששינה אותה, שאז לדעתו גם השני נחשב גזלן ואילו לקצות גם אז חייב רק מדין מזיק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
