(פח. רבע עליון עד פח: במשנה למטה)

המשך הדיון על המשנה.

א. לגבי הדין שכשנפרעת מנכסי היתומים צריכה שבועה (וכן בבע"ח שנפרע מיתומים)

A. משנה בשבועות – גם יתומי המלווה שנפרעים מיתומי הלווה צריכים שבועה.

ומסבירה הגמרא שהכוונה לאותה שבועה, ולא לחדש על היתומים שבועה נוספת,
והחידוש שהיינו חושבים שנקל על יתומי המלווה, קמ"ל שצריכים להישבע,
(ויש הבדל: האבא נשבע שלא גבה החוב, היתומים נשבעים שהם לא יודעים שאביהם גבה את החוב).

B. הגבלת ר' זריקא (לפי התיקון של רבא) – אם יתומי הלווה אומרים שאביהם אמר שכלל לא לווה,

אז המלווה או יתומיו (רמב"ם) יגבו גם בלא שבועה.
(שהרי יש בידם שטר הלוואה, ואם אמר שלא לווה אז בעצם הודה שלא פרע).

(פח. שליש תחתון)

ב. אישה יכולה לגבות שלא בפניו, האם גם בעל חוב?

רי"צ נפחא – לא (רק באישה הקלו עליה משום חינא)

רבא-ר"נ – כן, בשביל לדאוג למלווים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

(פח. 6-)

ג. דעת ר"ש במשנה

בסוף המשנה: "ר' שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה - היורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה - אין היורשין משביעין אותה".

למה ר"ש מתייחס?

1. ר' ירמיה – לגבי הנפרעת שלא בפניו,
   שלת"ק גם אישה שתובעת מזונות מבעלה החי שהלך למדינת הים, צריכה שבועה,

ור"ש חולק ואומר שרק בכתובה, אך למזונות לא צריכה שבועה.

[ואכן יש מחלוקת כזו במשנה בקד:,
בני כהנים גדולים – צריכה,
חנן – לא צריכה שבועה (כי ישביעו אותה כשתקבל כתובתה שלא לקחה כסף שלא כדין, וזה ממילא כולל אם קיבלה כפל למזונות].

דחיית רב ששת – זה לא מתאים למשנתנו,
כי אצלנו ר"ש מציין את היורשים, כלומר מדובר שהבעל מת.[1]

            (פח: 9+)

1. רב ששת – מתייחס לסיפא של המשנה הקודמת (המשנה השנייה בדף פו:) -

אישה שהיתה אפוטרופסית של בעלה, וויתר לה על זכויות השבועה לו וליורשיו,

אם המשיכה להיות אפוטרופסית של היתומים,

לרבנן במשנה - היתומים יכולים להשביעה מכאן ולהבא,

לר"ש – מקל על האישה, ואפילו מכאן ולהבא לא יכולים, אא"כ תובעת כתובתה
(שאז כבר משביעים אותה שלא קיבלה כבר, אז השבועה כוללת שלא קיבלה משהו שלא מגיע לה, ושאם קיבלה זה יתקזז מהכתובה).

[ואכן יש מחלוקת כזו בגיטין נב.,[2]
שם מניחים שכל אפוטרופוס של יתומים צריך להישבע כשיגדלו היתומים,
אך זה תלוי מי מינה אותו (זה תלוי האם נחשוש שאם נשביע אותו לא ירצה להיות אפוטרופוס):
                רבנן – רק כשמינהו האב (אוהבו, ולא ימנע בגלל השבועה), אך לא הבי"ד,

                אבא שאול – רק כשמינוהו הבי"ד (זה כבוד, ולא ימנע בגלל השבועה), אך לא האב.

וכאן מן הסתם האב מינהו שימשיך, וממילא:
                רבנן כרבנן שמשביעים,

                ר"ש כאבא שאול שלא משביעים].

דחיית אביי – בלשון של ר"ש משמע שבא להחמיר על האישה, שאם תובעת כתובתה נשבעת, ולא להקל (שרק אם תובעת כתובתה נשבעת).

            (פח: שליש תחתון)

1. אביי - מתייחס לרישא של המשנה הקודמת (פו: משנה שנייה),

שלפי רבנן - האבא יכול לוותר לה על שבועה גם מול היתומים,

ור"ש חולק ומחמיר – שכשנוטלת כתובתה היתומים יכולים להשביעה, וכאבא שאול (פז.).

ומקשה רב פפא - למה צריך את החלק הנשי של המשפט ("ואם אינה תובעת כתובתה - אין היורשין משביעין אותה")

לכן מוסיף רב פפא –
ר"ש גם מתייחס למשנה הראשונה שם (פו:), לגבי שבועת האפוטרופסית וענייני הבית, כשלא פטר אותה משבועה (שאז האבא והיורשים משביעים אותה):

                        לר"א – אפילו לא מינה אותה אפוטרופסית, משביעה על פילכה ועיסתה.

לרבנן – רק אם מינה אותה אפוטרופסית

ור"ש מקל עליה – אפילו אם מינה אותה אפוטרופסית, רק נשבעת כשנוטלת כתובתה (לכאורה אומר זאת רק על היורשים).

[1] תוס' מקשים שאת מחלוקת חנן ובני הכהנים גדולים ניתן להעמיד גם במזונות שהבעל מת, וממילא כך ניתןת להסביר גם את משנתנו, ואז זה כן מובן למה כתוב "יורשים". ונשאר בצ"ע.

[2] הדמיון למחלוקת בגיטין לא ברור לי. הרי שם מדובר באפוטרופוס של יתומים קטנים, ומשביעים אותו גם ללא שהיתומים דרשו זאת. אצלנו לכאורה מדובר שהאם משמשת כ"מנהלת נכסים", ויתכן שהיתומים כבר גדולים, והשבועה היא דווקא אם הם יוזמים להשביע אותה.