^ 1. לדעת הסמ"ג והסמ"ק זהו איסור מן התורה, ולדעת הרמב"ם זהו איסור מדברי חכמים שסמכוהו על הפסוק. עיין בהל' ת"ת לשו"ע הרב, בקונטרס אחרון על פרק ג' ע' תתמ"ב.
^ 2. לפני שנצטט המקורות לשתי ההלכות האחרונות, יש לציין שבפועל רבים מלומדי התורה מעיינים בכל סוגיה בעשרות מפרשים, ודנים בכל פרטי הסברות, ובאופן כזה לא ניתן להקיף אפילו מקצת מיסודות ההלכה. וכך רבים מבוגרי הישיבות יוצאים בלא לדעת הלכה למעשה כראוי. יתר על כן, הואיל והעיון והפלפול בסוגיות ובדברי המפרשים הפך לעיקר, מירב תשומת הלב הופנתה דווקא למסכתות שבהם הצד הסברתי העיוני בולט יותר, כגון דיני נזיקין וממונות, ואילו המסכתות שבהן מתלבנים עיקרי ההלכות המעשיות מוזנחות.
אבל להלכה גדולי הראשונים והאחרונים כתבו במפורש שהמטרה הראשונה היא לדעת את הדרכת התורה לחיים, ולשם כך צריך ללמוד היטב את הסוגיות הנוגעות להלכה ואת יסודות האמונה והמוסר. שנאמר (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", ומפסוק זה למדו בקידושין כט, ב, שמצווה על האדם ללמוד התורה, והעניין כדי לשמור ולעשות. וכן למדו מפסוק זה ביבמות קט, ב. וכן כתב המאיר לעולם ח"ב סימן י"ב: "עיקר מה שצוותה התורה על לימוד אינו אלא בשביל שיכול לקיים המצוות, דבלא לימוד לא ידע לקיים, וכן כתוב: 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', מבואר מזה שזהו עיקר הטעם של ציווי תלמוד תורה, וכן כתיב בפירוש ביהושע א': 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו'".
וכן משמע מדברי הגמ' קידושין מ, ב, שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ואף שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש כוונתם ז"ל, מכל מקום ברור שהמטרה הראשונה של הלימוד היא לדעת מה לעשות. וכן כתב הרמב"ם הל' ת"ת א, ג, והכסף משנה שם. וכ"כ השל"ה במסכת שבועות נר מצווה. וכן כתב רבנו בחיי בחובות הלבבות בהקדמה ובשער חשבון הנפש פרק ה'. וכן כתב בשערי קדושה לר"ח ויטאל ע' מ"ב, "מנהגם של הקדמונים שהשתדלותם היתה להבין את עיקרי הדינים ולברר את הלכות האיסור וההיתר, ואח"כ היו עוסקים ומשתדלים לזכך את מעשיהם ואת חובת לבבם מכל תערובת של פניות". וכן כתב המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' שעיקר הלימוד צריך להיות מכוון לידיעת שיטות ההלכה ולא לפלפול. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חוות יאיר קכ"ד שיש להקדים את לימוד הכללים ואת הנושאים הקשורים למעשה. וכיוצא בזה כתב הש"ך יו"ד רמו, ה, בשם הדרישה, שמי שיש לו שלוש שעות ללימוד, "צריך ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן, דזהו שורש ועיקר לתורתנו". וכן כתב בספר ראשון לציון (לבעל האו"ח הקדוש) על יו"ד רמו, א, שתחילה צריך ללמוד ההלכות המעשיות, "ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגיתה בו יומם ולילה". וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פרק ב' הלכה א' וט'. וכן נודע בשם הגר"א שיש להקדים לימוד המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה. ובהקדמת ביאור הגר"א לשו"ע, כתב שהעיקר ללמוד הש"ס כדי להגיע להלכה למעשה.
המטרה השנייה היא לדעת את כל התורה, שכן נאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", 'אותם' הכוונה את כל דברי התורה שבכתב ושבעל פה. וצריך לדעת ולזכור את מה שלומדים, שכן נאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך", היינו שהדברים יהיו מחודדים ומשוננים, כמבואר בקידושין ל, א. ומי שלא לימדו אביו תורה, צריך ללמוד בעצמו כמבואר בקידושין כט, ב. וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ה', שמה שאמרו שאין לתורה קץ, זהו בריבוי הפרטים והסברות, ובפלפולים ודיוקים, אבל ניתן ללמוד ולדעת את כל כללי המצוות וההלכות בדרך קצרה ויסודית, וזהו שאמרו בשבת סג, א, "ליגמר אינש והדר ליסבר".
וכך מתבאר מדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה שצריך ללמוד את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ולשם כך כתב את ספרו "משנה תורה" כדי שהלומדים בו יוכלו לדעת את כל התורה שבעל פה. וכך מבואר בהקדמת הסמ"ג, שצריך ללמוד את כל מצוות התורה. אלא שכוונתם ללמוד את כל התורה בדרך קצרה, תוך התמקדות בכללים, בלא להרחיב בקושיות ותירוצים, כפי שכתבו את ספריהם. ובאופן זה ניתן להקיף את כל התורה. וכן מצינו פוסקים רבים שהמליצו ללמוד ספרים יסודיים הכוללים בתוכם את יסודות ההלכה בדרך קצרה ויסודית. המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' כתב ללמוד הש"ס עם פירוש רא"ש. וכן כתב בחוות יאיר קכ"ד. וכן נמסר בשם הגר"א במעשה רב, שהמליץ לחזור על הרא"ש פעמים רבות, וכן על הרי"ף, שבהם סיכומי סוגיות הש"ס להלכה. וכן עודד ללמוד שולחן ערוך. ורבים המליצו ללמוד את היד החזקה לרמב"ם שבו כלולות כל ההלכות שבתורה. כלל העניין שצריך לדעת את יסודות התורה כולה, ולהדגיש תחילה את המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה, ובזה מקיימים את מצוות ידיעת התורה. וחינוך הנערים צריך להיות מכוון לכך שבסוף חוק לימודם, בסביבות גיל עשרים, ידעו את יסודות התורה כולה וביתר פירוט ודקדוק את הסוגיות וההלכות המעשיות, ושורשי האמונה והמוסר, וכך התורה תדריך את חייהם. ולאחר שלב זה יחליט כל אדם מהו תפקידו, אם להקדיש את עיקר זמנו לתורה ולהוראה, או לעסוק בישובו של עולם, כפי שיתבאר בהלכה 9.