- הלכה מחשבה ומוסר
- שיעורים נוספים
- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בכל לבבך
התורה מצווה על אהבת ישראל תוך שהיא מפרטת כמה מצוות: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא; לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יז). מצוות "הוכח תוכיח" נמצאת בין איסור שנאת אחים למצוות אהבת ישראל, ונראה שלא בכדי.
אסור שאהבת ישראל תהיה אהבה חיצונית, מתוך נימוס בלבד. זו חייבת להיות אהבה מהלב, בדומה לאהבת אב לבנו. מכאן באה מצוות התוכחה. אי-אפשר לראות בן טועה ולעבור לסדר היום. אי-אפשר לומר עליו באדישות: "כל אחד והאמת שלו". אהבה לבנים גורמת למעורבות של ההורה. התורה אומרת שכך צריך לאהוב את כל ישראל, וצריך ללמוד היטב מהי ההתערבות הנכונה, כי בזה תלויה גאולתם של ישראל, כפי שנראה בהמשך.
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ – ולֹא תִשָׂא עָלָיו חֵטְא
הגמרא (ערכין טז ע"ב) לומדת שאסור לאדם להוכיח את חברו אם הדבר יגרום לחברו להיעלב, להחוויר או להסמיק מבושה: "מִנַּיִן לְרוֹאֶה דָבָר מְגוּנֶה בְחֲבֵרוֹ שֶׁחַיָיב לְהוֹכִיחוֹ? תַלְמוּד לוֹמַר 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶּךָ'. הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַחְזוֹר וְיוֹכִיחֵנוּ? תַּלְמוּד לוֹמָר 'תּוֹכִיחַ' מִכָּל מָקוֹם יָכוֹל אֲפִלּוּ פָנָיו מִשְׁתָּנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָׂא עָלָיו חֵטְא'".
ואם הוכיחו והלבין פניו ברבים – "אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול" (רמב"ם דעות ו).
בְנִיחוּתָא
במסכת שבת (לד ע"א) מדריכה הגמרא את האב לשאול את בני ביתו בערב שבת: "עשרתם, ערבתם? הדליקו את הנר". הגמרא מביאה שם את דברי רַבָּה בַר רַב הוּנָא, שאומר כי צריך לשאול את השאלות הללו בְנִיחוּתָא. שאם לא כן – לא תהיה תועלת בשאלה ובזירוז שהוא מזרז אותם לקבל שבת בזמן. רב אשי אמר: לא הייתי צריך לשמוע את ההלכה הזאת מדברי רבה בר רב הונא. אני קיימתי אותה מסברא.
וידבר לו בנחת ובלשון רכה
גם הרמב"ם הביא את הלכות התוכחה בסמוך לאיסור שנאת יהודי, אפילו בלב. ומצוות אהבת כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (דעות ו). ממשיך הרמב"ם ואומר, כי אסור לאדם לשמור כעסים בלב. "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון'. אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו – צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר 'ויתפלל אברהם אל האלקים'" (בעניין אבימלך). הרמב"ם מזכיר את הדין הזה גם בעניין מצוות שבין אדם למקום: "וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא".
אֵין הקב"ה אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְֹרָאֵל
אני מזכירים את הדברים הללו לקראת יום השנה לפטירתו של מרן הרב אליהו זצוק"ל, כיוון שלרב הייתה אהבת ישראל גדולה. כל ימי חייו הייתה לו אכפתיות ממצבו הרוחני של עם ישראל, והוא עסק רבות בפעולות הנדרשות לשם קידומו הרוחני. מרן הרב זצ"ל היה מבקש מאתנו לפרש את הגמרא (ברכות כ) שמסבירה כי תפילתם של הראשונים הייתה מתקבלת בגלל שלא הסתפקו בקיום תורה ומצוות של עצמם, אלא הייתה להם מסירות נפש על כך שגם אחרים יקיימו את מצוות ה'. וכמו שאומר בעל ה"מסילת ישרים" (יט) "כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְֹרָאֵל".
וכך אומרת הגמרא שם: "קַמָּאֵי, הֲווּ קָא מַסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנָן, לָא מַסְרִינָן נַפְשִׁין אַקְדֻשַּׁת הַשֵׁם". בגלל מסירות נפש זו, כשהיה רב יהודה שולף נעל אחת בתענית גשמים, מיד היה יורד גשם (ממש כמו אליהו הנביא בהר הכרמל, שבאותו אירוע שבו מסר נפש להשיב לב אבות על בנים, הוא התפלל על גשם ונענה מיד).
תוכחה במתינות
להוכחת דבריה מביאה הגמרא דוגמא מרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה, שראה גויה לובשת בגד עליון אדום שאינו צנוע. חשב שהיא בת ישראל וקרע ממנה את הבגד. כעסה האישה ותבעה אותו בבית-משפט, ונתחייב לשלם לה 400 זוז. כששילם לה שאל רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה את האישה: מה שמך? אמרה לו: מָתוּן. אָמַר לָה: מָתוּן מָתוּן – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא.
הסביר שם רש"י כי "מָתוּן מָתוּן" הוא גם "מאתיים מאתיים", שהם ביחד 400, וגם רומז למתינות ששווה 400 זוז. "אם המתנתי – הייתי משתכר ארבע מאות זוז". שאל הרב זצ"ל: לפי מה שרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה מעיד על עצמו, הרי הוא טעה שלא פעל במתינות. אם כן, למה הגמרא מביאה את הסיפור שלו כדוגמה למעשים שבזכותם התפילות נשמעות? וכי הגמרא לא מצאה סיפור בלי טעויות?
ואולי הגמרא באה ללמד כי צריך בעֵרה פנימית של אכפתיות על כל מה שמתרחש אצל כל אחד ואחת מישראל. צריך מסירות נפש לא רק על המעשים והתורה שלך עצמך, אלא על קידוש ה' בעולם. על המעשים של כולם. ואולם את הבעֵרה הזאת צריך להפעיל במתינות ובחכמה. ואע"פ שרב אדה בר אהבה טעה בעניין המתינות, הוא לא טעה בעניין האכפתיות הבוערת שלו. ולכן ה' שמע לתפילתו.
גיוס למסירות נפש
מי שיתבונן בדברים יראה שהם בדיוק הדרך שבה נהג הרב זצ"ל לאורך חייו. בתחילת דרכו פעל הרב במחנות עולים בהדרכת חכם מנשה זצוק"ל, "הפחח" (הרב זצ"ל הגדיר אותו כאחד מל"ו צדיקים, אם לא הראשון שבהם). חכם מנשה זצוק"ל לימד אותו ואת חבריו שצריך לקחת אחריות על כל אחינו בית ישראל ללמדם תורה ומצוות.
באותם ימים הייתה לבן-גוריון תוכנית לחוקק חוק גיוס חובה של בנות לצה"ל, והרב זצ"ל, ביחד עם חבריו, ראה בזה תקלה גדולה גם לחיילים וגם לחיילות. הם פעלו באותם ימים בתקיפות יתירה כנגד החוק הזה. על מעשיו אלו נאסר הרב זצ"ל ונכלא תשעה חודשים בכלא ג'למי. אחר כך אמר הרב כי הרצון להציל את הבנות היה נכון, אף שהדרך שבה פעלו הייתה מוטעית. ואנחנו אומרים כי בזכות מסירות הנפש שלו זכה הרב ותפילותיו היו נשמעות (היום אנחנו רואים, לצערנו, כמה הרב צדק בהתנגדותו. שורה של ניצבים במשטרה וקצינים בכירים ביחידות מובחרות נכשלים יום-יום עם חיילות או עם בנות שירות לאומי, רח"ל, ואחר כך נאסרים או נשלחים לביתם בבושת פנים וכדי בזיון וקצף).
עַד הַכָּאָה. עַד קְלָלָה. עַד נְזִיפָה
הגמרא (ערכין טז ע"ב) מביאה את הסיפור של יהונתן, שמנסה להביא שלום בין דוד לבין אביו שאול המלך. הוא לא מצליח, ושאול אביו כועס עליו ונוזף בו קשות. "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". יהונתן לא מרפה ושואל את אביו: "לָמָּה יוּמַת (דוד) מֶה עָשָׂה?" התשובה הייתה נוראה: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ". כמעט הרג אותו.
הפעולה של יהונתן היא סוג של תוכחה. מפסוקים אלו לומדת הגמרא עד היכן מגיעה חובת ההוכחה. "רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד קְלָלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: עַד נְזִיפָה". במחלוקת זו חלקו גם תנאים. "רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַד הַכָּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד קְלָלָה. בֶן עַזָאי אוֹמֵר: עַד נְזִיפָה". רבי אלעזר ורב, שאמרו עד הכאה, למדו מיהונתן שלא ויתר עד שאביו כמעט הכה אותו. רבי יהושע ושמואל, שאומרים עד שיקלל אותו, לומדים זאת מיהונתן שאביו קללו במילים: "לְבֹּשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". בן עזאי ורבי יוחנן, שאמרו עד נזיפה, לומדים זאת מהמילה "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן".
הגמרא מסבירה כי אע"פ שיהונתן לא עצר כשאביו כעס והמשיך לנסות ולהשלים בין אביו לבין דוד, לא לומדים ממנו הכול, כיוון שהגזים בהשתדלותו. הוא עשה כן בגלל אהבתו הגדולה לדוד, שעתיד למלוך, ובגלל הרצון הגדול שלו כי יהיה שלום בישראל בין בית דוד לבית שאול (מעין מה שיהיה באחרית הימים: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" – יחזקאל לז).
הנח להם לישראל – וְיֶאֱהָבֶךָּ
כולם מקשים: איך ייתכן להסביר את הגמרא הזאת עם הגמרא (יבמות סה ע"ב) שאומרת כי כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע? רַבִּי אַבָּא אָמַר חוֹבָה (לא לומר), שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְֹנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).
איך ייתכן להסביר את הגמרא הזאת עם הגמרא (ביצה ל ע"א), שאומרת כי אין להוכיח אנשים במקום שאתה יודע שדבריך לא יתקבלו? כך אומרת הגמרא כי "נשים שאוכלות ושותות (בערב יום כיפור) עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון". כך נפסק ב"שולחן ערוך" (או"ח תרח), והטעם בגמרא הוא: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
ויש ליישב קצת לפי דברי הסמ"ג (עשין יא) שפסק כמו רבי יוחנן שצריך להוכיח רק "עד נזיפה", ופירושו עד לפני שהוא נוזף בך. כי אין לומר דבר שאינו נשמע. אבל לפי הרמב"ם (דעות ו ז) והרמ"א (או"ח תרח) שפסקו כי חובת ההוכחה היא עד שהמוכח יכה את המוכיח, קשה איך זה מסתדר עם "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְֹנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" .
יחיד ורבים, תוכחה לרבים
ה"נִמּוּקֵי יוֹסֵף" (יבמות כא ב מדפי הרי"ף) חילק ואמר כי ביחיד יש מצווה להוכיח עד שיכנו או יקללנו אפילו מאה פעמים, אמנם ברבים מִצְוָה לוֹמַר רק דָּבָר הַנִּשְׁמָע. דבר שאינו נשמע יש צורך לומר רק פעם אחת כדי שידעו כי יש פה איסור ולא יוסיף להוכיחם. כדבריו פסק הרמ"א בשו"ע (תר"ח).
השל"ה הקדוש דוחה את הפירוש הזה, כנראה בגלל שחילוק בין יחיד לרבים היה צריך להיות כתוב בדברי הראשונים (כך משמע גם מדברי הט"ז ס"ק ב שהביא על הרמ"א את דברי התוס' כי ההבדל תלוי רק בהערכה אם ישמעו את המוכיח או לא. גם ה"מגן אברהם" ס"ק ג הביא בסיום דבריו את דעת "ספר חרדים", סימן תי"ג, שכתב דווקא איש את אחיו שלבו גס בו, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו – אין להוכיחו. וזה נוטה לדברי השל"ה).
צוֹחֵק לְדִבְרֵי הַמּוֹכִיחַ – חוֹבָה עַל הַמּוֹכִיחַ שֶׁלֹּא יֹאמַר
השל"ה מסביר שיש הבדל גדול במדרגות השומעים. כשם שאמרה הגמרא (שבת נה ע"א) כי יש אנשים שמאמינים בה' אבל הם נכנעים ליצר שלהם ולכן עוברים עבירות לתיאבון. במקרה זה הם רוצים לשמוע לך – "יִשְֹרָאֵל אַף שֶׁהָיוּ חוֹטְאִים וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים לְקוֹל נְבִיאֵיהֶם, זֶה לֹא הָיָה בִּכְלַל הִתְלוֹצְצוּת, רַק נְבִיאֵי שֶׁקֶר הִטְעוּם וְסָבְרוּ שֶׁדִּבְרֵיהֶם אֱמֶת". במקרה כזה תוכיח אפילו מאה פעמים, כי בסופו של דבר הם יקבלו ויחזרו לדרך המוטב.
לעומתם יש אנשים שמתלוצצים על ה' ועל משיחו, אנשים שעוברים עבירות להכעיס. אם תוכיח, השומע צוֹחֵק לְדִבְרֵי הַמּוֹכִיחַ וּמִתְלוֹצֵץ עָלָיו, אָז חוֹבָה עַל הַמּוֹכִיחַ שֶׁלֹּא יֹאמַר (הרא"ם בספר יראים רכג מתרץ בדרך אחרת, עי"ש).
תוכחה – גלות וגאולה
בדור של גלות – טול רוגז מלבך
להרחבת הסברו של השל"ה אפשר לראות כי אין סתירה בין הגמרות, אלא שיש דורות שבהם אי-אפשר לקיים מצוות תוכחה, ויש דורות שקירוב יהודים היא פעולה הכרחית ומתבקשת. ולא עוד, אלא שקיום או אי קיום מצוות תוכחה בצורה נכונה קשור בקשר הדוק לדור של גלות ולדור של גאולה.
בדור של לֵב רַגָּז אין תועלת בתוכחה. כך אומר רבי טרפון בגמרא (ערכין טז ע"ב): "תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טָרְפוֹן, תָּמֵהַ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָכוֹל לְהוֹכִיחַ אִם יֹאמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁינֶיךָ אוֹמְרִים לוֹ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה תָּמֵה אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיוֹדַע לְהוֹכִיחַ".
בגלל הלב הרגז שלהם הם מקבלים את התוכחה בחשדנות ובנצחנות. הם חושבים שהמוכיח בא להראות את צדקותו ולהתנשא עליהם, על כן הם חוזרים ומתנצחים אתו ומשיבים לו תשובה "טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ". בדור כזה אל תוכיח. שכן דורות של לב רגז הם דורות של גלות. "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח).
לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה
כך במסכת שבת (קיט ב): "אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א, ו) 'הָיוּ שָֹרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה', מָה אַיָּל זֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְֹרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע" (וראה עוד באריכות שבת נה. איכה רבה א).
באתה לך ממשלה, אַל תַּנַּח מידת ענוותנותך
עוד דוגמה לתוכחה שמביאה גלות היא תוכחתו של זכריה הנביא, שהוכיח את ישראל בצורה לא נכונה. הוא עומד מעל העם ומוכיחם, בני ישראל הורגים אותו בבית המקדש ודמו לא נרגע. הגמרא מספרת כי בשעת החורבן מגיע נבוזראדן, רב הטבחים של נבוכדנצר, וטובח 91 ריבוא יהודים על דמו של זכריה. מסתבר שזה היה דם רב מדי אפילו לרוצח מקצועי כמו נבוזארדן, והוא מבקש מדמו של זכריה להירגע. "זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח".
זכריה כועס על הריגתו, ורק הגערה של נבוזארדן מעוררת אותו. אולי זאת הסיבה שזכריה לא מצליח בתוכחתו. כך משמע במדרש (רבה קהלת פרשה י פסקה ה (שאומר: "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ – אַל תַּנַּח". כי באתה לך ממשלה, אַל תַּנַּח מידת ענוותנותך. ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו וחטאת לדורו.
מֵעַל לָעָם או בְּתוֹךְ הַקָּהָל
וממי את למד? מזכריה, שנאמר "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם " (דברי הימים ב' כ"ד). וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכוהן ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות ואומר להם "כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם". מיד "וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'" (וראה עוד תוכחתו העקומה של ירבעם בן נבט שהביאה אסון גדול - סנהדרין קא ב).
ממשיך המדרש ואומר: היה לזכריה ללמוד ממידת יחזיאל (הנביא) שאחז במידת הענווה של משה והשווה עצמו לקהל. "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל " (ד"ה ב' כ'). מהו בתוך הקהל? שהשווה עצמו לקהל.
ברמז, בענווה ובאהבה
יחזיאל הנביא למד ממשה רבנו כיצד להוכיח מתוך ענווה גדולה ואהבה רבה, והוא אכן מצליח, כשם שמשה הצליח. כך בתחילת ספר דברים מוכיח משה רבנו את ישראל ובוחר לעשות זאת ברמז, בכדי שלא יתביישו. הוא מוכיחם רק אחרי שהביאם אל פתח ארץ ישראל וניצח את סיחון ועוג. זכה משה ונתקבלו דבריו, בזכותו עלו בני ישראל ממ"ט שערי טומאת מצרים למ"ט שערי קדושת ארץ ישראל.
זכה יחיזאל גם הוא ללכת בדרכו של משה רבנו. ורבותינו במדרש מלמדים גם אותנו ללכת באותה דרך של אהבה וענווה, ולהצליח.
בדור של גאולה – כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'
בדורות של גאולה, בדור של צמא – תשקיע את כל כולך בקירוב יהודים. הלבבות פתוחים. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ: בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא" (עמוס ח יא). הכול מרוב כמיהה לדבר ה'.
בדור כזה מצווה לצאת ללמד את ישראל תורה באהבה גדולה. זה הדור שבו הלבבות פתוחים וצמאים לדבר ה'. בדור כזה, מצווה גדולה שבגדולות ללכת ממקום למקום להשמיע את דבר ה'. כי המשמיע את דבר ה' פועל ביחד עם הקב"ה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם – כאליהו הנביא.
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר פעמים רבות כי זה הדור שלנו. אנחנו בדור של קיבוץ גלויות, ועל הדור הזה נאמר בתורה (דברים ל) "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".
זה הדור שעליו אומר עמוס: "וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". זה הדור שאומר עליו הנביא מלאכי (ג כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". זה אליהו הנביא שאסף את כל העם להר הכרמל, הוכיח אותם והוכיח להם עד שהם חזרו בתשובה שלמה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקִים ה' הוּא הָאֱלֹקִים" (מלכים א, יח לט).
תוכחה ל"גוי אחד בארץ"
קירוב יהודים ליהדות שייך דווקא בדור של גאולה גם בגלל מדרגתה המיוחדת של ארץ ישראל, שעושה אותנו "גוי אחד בארץ". הגמרא אומרת כי הערבות ההדדית של ישראל מתקיימת בארץ ישראל. רק אחרי שנכנסו לארץ ישראל הם נענשים על חטאו של עכן ונאמר עליהם: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז יא).
כך אומרת הגמרא (סנהדרין מג ע"ב), כי חטאו של עכן לא צמח ביום אחד. הוא חטא גם בחו"ל, אבל אז לא נענש עם ישראל על חטאו. "'וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'. אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אָנֹכִי חָטָאתִי, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'. וְעַד הַשְׁתָּא, מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? (למה לא נענש עם ישראל על החטאים הקודמים של עכן?). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן".
וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ – וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים
הדור של ארץ ישראל, דורו של קיבוץ גלויות, דורו של משיח הוא דור של קירוב יהודים לתשובה. אליהו הנביא מקרב יהודים לתשובה, וגם מלך המשיח מקרב יהודים לתשובה. כן אומר הנביא ישעיהו (יא א) "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וכו' וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע".
אחרי שהוא מחזיר את ישראל בתשובה, הוא מוכיח את העולם כולו. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה" (מיכה ד).
בימים ההם כבר לא יהיה צורך להוכיח עוד את ישראל. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו לא ל). אמן ואמן.
צוואת הרב זצוק"ל
מספר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.
לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.
ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.
הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.
כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.
זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.
זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.
בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.
לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.
כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, ומימינו ישב אותו יהודי שהוצאנו מהכפר. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.
לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה.
כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת, אני לא יודע אם אהיה פה בעולם (הוא צדק, כי לפני שהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום). כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.
הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי-אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.
אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. היו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה.
הבהרה בהלכות שרטוט מזוזה
בעלון לפרשת "בהעלותך", שעסק בהלכות מזוזה, הזכרנו הלכה מהלכות תפילין שאפשר להסתפק בשרטוט השורה העליונה. צריך להדגיש כי רק בתפילין אפשר לעשות כן, אבל במזוזה צריך לשרטט את כל השורות.
סיפור
מקובלים באהבת ישראל
הרב זצ"ל מעולם לא סיפר על חכמת הקבלה שלמד. הוא לא סיפר ממי הוא למד, לא סיפר מתי למד ועם מי למד. רק בשנה האחרונה, לפני שנכנס לבית החולים, הוא סיפר לבני ביתו על חכם מנחם מנשה זצ"ל, שנקרא בפי כל "הפחח". הוא אמר עליו: "האיש הזה היה אחד מל"ו צדיקים, אם לא הראשון שבהם".
הוא סיפר כי הרה"ג יהודה צדקה עליו השלום, ראש הישיבה ב"פורת יוסף", ביקש ממנו ללמד בישיבה. הפחח סירב ואמר: מי אני? סך הכול פחח. אבל הרה"ג יהודה צדקה היה מבין גדול בתלמידים, ביותר היה מבין ברבנים ובצדיקים, והביא את הפחח ללמד בישיבה. הרב דיבר עליו בכבוד וביראה גדולה, ונראה שהיה חשוב לו שנדע את הסיפור הזה, סיפור שהסתיר כל ימי חייו.
הרב סיפר שהפחח היה מלמד אותם להפיץ תורה בעם ישראל, הוא היה מלמד אותם אהבת ישראל, מלמד אותם אחריות על עם ישראל. הרב הוסיף ואמר, כי הוא מהאחראים היותר גדולים להפצת התורה שיש היום בעם ישראל. כל הלומדים בישיבה ב"פורת יוסף" באותן שנים הפכו לימים ראשי ישיבות גדולים. כל הדור הבא של התלמידים התחנך על ברכיהם. והוא, הפחח, לקח את כל ראשי הישיבות העתידיים והטמיע בהם את החשיבות הגדולה של הפצת התורה. הוא הסתובב אתם במחנות העולים ובשאר המקומות שבהם היו יהודים שצריכים לקבל את אור התורה. יש אומרים שאצלו למד הרב זצ"ל את חכמת הקבלה העליונה, וגם את הדרך להסתיר את הבקיאות וההבנה בחכמה המופלאה הזו.
מובאות
אסור שאהבת ישראל תהיה אהבה חיצונית, מתוך נימוס בלבד. זו חייבת להיות אהבה מהלב, בדומה לאהבת אב לבנו
צריך בעֵרה פנימית של אכפתיות על כל מה שמתרחש אצל כל אחד ואחת מישראל. צריך מסירות נפש על המעשים של כולם. ואולם את הבעֵרה הזאת צריך להפעיל במתינות ובחכמה
תשובה כהלכה
ללמוד להתמסר . למה הרמב"ם אומר שצריך ללמוד תורה מתוך צער?
כי צריך להתמסר ללימוד. זה העיקר, לא הצער.
פירות כרצונה . גם בשנת השמיטה הארץ לא שובתת ונותנת פירות. אם כן, מה עניין "ושבתה הארץ"?
הארץ נותנת פירות לפי רצונה וצורכה ולכולם, לא לפי הגידול והגיזום וההכוונה שלנו. היא נותנת לכולם באופן שווה.
שבעה נקיים . האם מותר ב"שבעה" להתקלח לפני שבת?
מותר לרחוץ פנים, ידיים ורגליים, במים פושרים.
להפוך פגיעוּת לרגישות
רבנים שונים | תמוז תשפ"א
הגנת הפרטיות
הרב פרופ' נחום רקובר | כ"ב טבת תשע"ב
ערך הזכויות מול ערך החובות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | חשוון תשס"ח
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִים - על מעלת מידת 'עין טובה'
הרב שאול אלתר | חשוון תשפ"ג
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
תהיו חמים!
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
האם מותר לפנות למקובלים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך יוצרים את השבת ?
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?
הלכות שטיפת כלים בשבת
למה יעקב מפחד?
כלי יקר פרשת וישלח חלק ב'
הרב חיים כץ | י"ב כסליו תשפ"ה
ויאבק איש עמו - המפגש בין יעקב לעשו
הרב אליהו ברין | י"א כסליו תשפ"ה
בבא בתרא דף קע"א
הרב אלי סטפנסקי | י"ב כסליו תשפ"ה
