כיבוש ארץ ישראל, שיטת רמב"ן ושיטת רמב"ם | הרב משה צוריאל זצ"ל | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
מצוות ישוב וכיבוש הארץ

קטגוריה משנית

4124

10 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

יש חילוקי דעות בין רמב"ן ורמב"ם אם יש מצוה בימינו לכבוש את ארץ ישראל. ודאי מסכימים שניהם שיש מצוה לדור בה, או מדאורייתא (רמב"ן) או מדרבנן (רמב"ם, עיין הלכות מלכים פרק ה הלכות ט-יב. וכך כתוב ב"אגרות חזון איש", ח"א סי' קע"ה) אבל על עצם הכיבוש נדון כאן.

[א] דברי רש"י -

רש"י (על במדבר לג, נג) אחז בשיטה כי עיקר המצוה היא הכיבוש, ולא רק הדירה בה. על הפסוקים נב-נג "והורשתם את כל הארץ מפניכם וכו' והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", כתב רש"י: (נב) והורשתם – וגרשתם וכו'. (נג) והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה" עכ"ל. כלומר הדירה בה היא שכר על עצם המצוה של גירוש. מקורו של רש"י הוא מדרש ספרי (שופטים, ס"ק קנו) "וירשתה וישבתה בה. בשכר שתירש, תשב".

אבל רמב"ן (על במדבר לג, נג) חולק על רש"י וסבור כי הדירה בה איננה רק שכר, אלא היא עצם גוף המצוה. ויש לפנינו ב' מצוות, יש להוריש משם התושבים הנכרים הקודמים, וגם יש מצוה לבני ישראל לשבת בארץ ישראל.

ר"ח בן עטר ("אור החיים" על הפסוקים הנ"ל) הביע דעתו כי לפי פשוטו של מקרא רש"י צודק ולא רמב"ן. "והורשתם את וגו' וישבתם וגו' רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם, אבל וישבתם היא הבטחה. ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם, ומכאן סמכו לומר (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל. ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה ', ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר 'כי לכם נתתי את הארץ לשבת בה "" עכ"ל. [ורש"י חזר על עמדתו בביאורו לגיטין ח ע"ב ד"ה משום ישוב א"י וכו' בענין כותבין עליו אונו לנכרי אפילו בשבת].

[ב] דברי רמב"ן -

הבה נראה לשונו של רמב"ן בספר המצוות, השגות על הרמב"ם, מצות עשה ד':
מצוה רביעית. שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' (במדבר לג, נג), 'והתנחלתם את הארץ' (שם לג, נד). 'אשר נשבע ה' לאבותיכם' (דברים א, ח). ופרט להם במצוה זו כולה בגבוליה ומֵצָרֶיהָ, כמו שאמר, 'ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים' (דברים א, ז) וגו' שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצוה, אמרו יתעלה בענין המרגלים 'עֲלֵה רֵשׁ כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך, אל תירא ואל תֵּחָת' (דברים א, כא). ואמר עוד 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עֲלוּ ורשו את הארץ אשר נתתי לכם' (דברים ט, כג). וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם [ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו' (דברים ט, כג)] הוראה שהיתה מצוה, לא יִּעוּד והבטחה. וזו היא שחכמים קורין אותה 'מלחמת מצוה'.

וכך אמרו בגמרא סוטה (מד, ב), אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטים, קנו), 'וירשתה וישבתה בה', בזכות שתירש תשב [עכ"ל הספרי].

ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטוינו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם' (דברים כ, יז), אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו. ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דברים רבה, שופטים, יג) 'הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי'. נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים, שנצטוינו בכבושה ובישיבתה. וממאמרם (סוטה מד, ב) "מלחמת יהושע לכבוש" תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש.

וכן אמרו בספרי (עקב, פסקא נא), 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו' (יהושע א, ג), אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א"י? תלמוד לומר ['והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם] וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם' (דברים יא, כג) ואחר כך 'כל המקום אשר [תדרוך כף רגלכם לכם יהיה" (דברים יא, כד). ואמרו (ספרי, עקב, נא) 'ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא ואין מצות נוהגות שם?' אמרו, 'דוד עשה שלא כתורה. והתורה אמרה משתכבשו א"י תהיו רשאין לכבוש חוץ לארץ. והוא לא עשה כן' [עכ"ל הספרי]. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות". [עכ"ל רמב"ן לענין הכיבוש].

[ג] דעת רמב"ם –

נגד מי התכוון רמב"ן באומרו לעיל: "ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטוינו לאבדם, שנאמר 'החרם תחרימם'" (דברים כ, יז)?

כנראה משיג בזאת על הרמב"ם. כך לשון רמב"ם ב"ספר המצוות", מצות עשה קפ"ז (בתרגומו של הגר"י קאפח):
"הציווי שנצטוינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם. לפי שהם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה 'החרם תחרימם' (דברים כ, יז) ובאר לנו בפירוש כי טעם הדבר כדי שלא נלמד מכפירתם (הערת הגר"י קאפח: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" – דברים כ, יח). ורבים הם הכתובים המזרזים ומחזקים על הריגתם, ומלחמתם מלחמת מצוה" עכ"ל לעניננו.
וחזר על כך במנין לא-תעשה, מצוה מ"ט: "האזהרה שהוזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניח להם בכפירתם, כלומר שבעה עממין".

[והעיר שם הגר"י קאפח שכנראה זו היא גירסת מהדורה קמא, אבל לפי דברי רמב"ם במשנה תורה, הל' עבודה זרה פרק עשירי, רמב"ם הכליל בזה כל עובדי עבודה זרה, ולא רק ז' עממין. ועוד נשוב להלן לברר נקודה זו ע"פ דברי חז"ל בקידושין (דף סח ע"ב) "שאר אומות מנלן? אמר קרא 'כי יסיר את בנך', לרבות כל המסירין"].

וכן בהלכות מלכים, כאשר רמב"ם קבע מה הן מלחמות מצוה בהן המלך יוצא למלחמה בלי לבקש רשות מהסנהדרין, כתב רמב"ם בהלכות מלכים פרק ה ה"א: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".

הרי מפורש שהמלחמה על ארץ ישראל היא מוגבלת להשמדת שבעה עממין. ולא הזכיר כאן מלחמה לדורות לפַנוֹת מכאן כל בן-נכר שאינו מקבל עליו ז' מצוות בני נח, וכדעת רמב"ן.

[ד] הצעה לבאר מפני מה אמרו רמב"ן ורמב"ם מה שאמרו בנושא זה -
נציע סברא להבדלי הגישות מה בין רמב"ן לבין רמב"ם. רמב"ן מדגיש את הענין הארצישראלי, וגירוש הנכרים הוא סעיף סיוע כדי להגיע למימוש מצוה זו. מה שאין כן רמב"ם ראה שהעיקר הוא למחות מן העולם מייסדי עבודה זרה ומניחי יסודותיה.

אבל יש לחפש ביסוס ממקורות הכתובים לחז"ל לדברי שני גדולי עולם הללו. רמב"ם מבסס את דעתו על הביטוי היחודי של חז"ל בביאור המשנה על ההבדל בין מלחמת רשות למלחמת מצוה? (סוטה דף מד ע"ב):
אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות.

מדוע לא השתמשו חז"ל במלת "ארץ ישראל"? הרי במלת "יהושע" משמעות שהדבר הזה היה פעם, ואין לנו שימוש במושג זה לעתיד? וכן הוא בירושלמי למשנה זו (סוטה, סוף פרק ח) "רבנן אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד. מלחמת חובה זו מלחמת יהושע". משמע שאין לזה יישום לדורות העתיד?

אבל יש להקשות על פירוש פשטני-מדאי זה. בענין כיצד היה סדר לבישת בגדי כהן גדול ובניו, טענו בגמרא (יומא ה, ע"ב) נגד הדיון הזה: "כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה! [=כלומר אין טעם לברר מה שהחיה בעבר]. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה רבינו יבא עמהם ויאמר! [=כמו שתמיד טענו בש"ס: הלכתא למשיחא? למה לתת הזמן לדון בזה? וסיימו] אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי".

כלומר לדון מה היא מלחמת מצוה או חובה או מלחמת רשות, כאשר אין לזה יישום הלכתי בתקופה שאחרי מיתת יהושע, אין זאת מדרך התלמוד.

מה אמרו חז"ל בתלמוד בענין פסוק המרכזי הנ"ל של "והורשתם" (במדבר לג, נב). מצאנו דרשה מענינת. במסכת סוטה (דף לד ע"א) "עוֹדָם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר 'והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם' וגו'. אם אתם עושין כן מוטב. ואם לאו, בָּאִין מים ושוטפין 'אותיכם'. מאי אותיכם? אותי ואתכם". איפה כתוב "אותיכם"? הוא ביהושע (כג, טו) וכמה פסוקים לפני זה (פסוקים יב-יג) התנה יהושע תנאי:
(יב) כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם וּבָאתֶם בָּהֶם וְהֵם בָּכֶם:
(יג) יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים. (וכמו שמפורש בתורה, במדבר לג, נה).

דרשה זו מובאת קרוב ללשונה בתוספתא (סוטה פ"ח פסקא ג). שני מקומות אלו הם היחידים שמצאנו בדברי חז"ל בתלמוד שמתייחסים למלת "והורשתם". רמב"ן מפרש כדרכו שמוטל עלינו לגרש "את כל יושבי הארץ". ורמב"ם מפרש זאת על שבעה עממין בלבד שהיו אז בארץ ישראל. [אגב, גם רשב"ם על סוף פרשת וירא, מפרש כמו רמב"ן שמדובר על עוד אומות שיש לגרש, כמו הפלשתים, ולאו דוקא ז' אומות]. הרי אין לנו אפשרות בירור מהתלמוד כפי מי להכריע בנושא זה.

[ה]מדוע נקראת מלחמה זו דוקא בשמו של "יהושע"?

על הבעיה שהצבענו עליה לעיל, מדוע חז"ל נקטו במלה יחידאית "יהושע", ולא כללו בזה כל מלחמה על כיבוש ארץ ישראל, אפשר להציע שאולי חז"ל חששו מלומר זאת מפורשות מפני אימת השלטונות. בגמרא (שבועות ו ע"ב) דנו על מראות נגעים, מה בא לפני מה בסדר חשיבותם. אמר רבא "כגון שבור מלכא וקיסר" (שבור מלכא בפרס, וקיסר ברומי). שאל אותו רב פפא "הי מינייהו עדיף?" אמר לו רבא [בקפידא] "בחורשא קא אכיל ליה? פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא!"
פירש רש"י: "האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי? והוצרך לשאול זאת? ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשייליה. ורבא מיראה עשה, שהיה תחת במלכותו".

הרי לפנינו שחכמי הש"ס ישבו תחת מורא מלכות. ומפורסם שגם בימי בית שני, מפני גזירת מלכות שָׂמוּ קישוט של שושן הבירה על ראש הכותל המזרח שבמקדש, מפני אימת המלכות (מנחות צח ע"א). ידוע כי כל פעם שהמלכות חששה שברצוננו למרוד עשו ביהודים שַׁמוֹת ושמד, כמפורסם בהיסטוריה של התקופה ההיא. ולכן לא יכלו לכתוב בגמרא אלא מלת "יהושע" ברמז, וסמכו על המבין להבין על הכיבוש לדורות. וטעם זה יפה במיוחד לתלמוד הירושלמי. שמא כך יבאר רמב"ן את הסוגיא.

פרק ב – האם נכללו במצות הגירוש גם כל אלו שיהוו סכנה לרוחניותנו ע"י כפירתם?
באיסור החיתון עם אומות העולם, המקרא הוא כך:
ספר דברים פרק ז:
(א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:
(ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:
(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:
(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

אמרו על כך חז"ל (קידושין דף סח, ב) "שאר אומות מנלן? אמר קרא 'כי יסיר את בנך', לרבות כל המסירין". אמנם זו דעתו של רשב"י אבל כך פסק רמב"ם (הל' איסורי ביאה, פי"ב ה"א) והעיר נכון הגר"י קאפח כי פסק רמב"ם כרשב"י כי סתמא דגמרא בסוגיא בא אליביה. וכן סתמא דגמרא (ע"ז לו ע"ב) "בנותיהם דאורייתא נינהו". וכן פסק רמב"ם בהל' ע"ז פ"י, על כל האומות, לא רק ז' אומות.

אודות היתרו של הראב"ד (הל' ע"ז פרק י) להשאיר בא"י בני נח, אף שלא קבלו על עצמם ז' מצוות בני נח לפני בית דין, כתב ה"חזון איש" (זרעים, עמ' 298) "ואף לדעת הראב"ד דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג המצוות, ובני נח בשבעה. אבל אם יש לו דעות כוזביות והוא משועבד לדעותיו, אף שאין בהם עבודה זרה ממש, וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר תושב, הרי הוא באיסור 'לא תחנם' ובאיסור ישיבה [בארץ ישראל] וקרינן בהו 'פן יחטיאו [אותך לי"] בכפירותם".

פירוש דבריו, כיון שאינם מאמינים במעמד הר סיני (וכמו שהתנה הרמב"ם תנאי זה, בהל' מלכים סוף פרק ח) עלולים הם להדביק גם בני ישראל בדעות של כפירה זו. ואסור להשאיר אותן בארץ. וכן כתב "אור שמח" על הל' איסורי ביאה פרק יד הלכה ז [עיין שם הוכחתו מלשון רמב"ם "והוא מחסידי אומות העולם", כלומר שעושה כך מפני מעמד הר סיני]. וכן כתב שם הגר"י קאפח (דף ריט, סוף ס"ק טו).

יש משמעות הנ"ל גם בדברי רמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, נא) "האזהרה שהוזהרנו שלא ישכנו עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד מכפירתם, והוא אומרו ית' 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי' עכ"ל. וצ"ע משום מה הגביל האיסור רק לעובדי עבודה זרה? והרי חז"ל בקידושין סח ע"ב הכלילו בזה כל המסירין? אלא נראה פשוט שרמב"ם רשם כאן ב"ספר המצוות" המצוות שהן דאורייתא, לא רשם הדרשות בהן חז"ל הרחיבו את היריעה.

גם על מה שכתב רמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה ה"א), מדוע רשם רק מלחמת שבעה עממין, ולא כל המלחמות להרחיק מא"י את הכופרים? מענה על כך נמצא בדברי "שדי חמד" (כרך ט', כללי הפוסקים, כללי הרמב"ם ס"ק כג) "אין דרך הרמב"ם לכתוב אלא דינים המפורשים בהדיא בש"ס, אבל לא דברים שאינם מפורשים, אף שהם מוכרחים ואמתיים" עכ"ל.

לכן כיון שפשוטו של מקרא (דברים ז, א) מדובר על שבעה עממין, השאיר סגנון זה בלשונו.

הרי לפנינו שלוש דרגות. [א] שבעה עממין, "הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי והגרגשי". [ב] להרחיב ולכלול בכך גם כל שאר עובדי עבודה זרה [ג] להרחיב ולכלול בכך כל שאר הכופרים, אפילו אלו שאין להם שום דת.

*

עוד נשאר לבאר, מה יענה רמב"ם על הוכחתו של רמב"ן (בהשגתו לספר המצוות) מפני טענתם של חז"ל נגד דוד המלך, שכבש את סוריא לפני שהשלים את הכיבוש על כל חלקי א"י, לפי אותם גבולות שבפרשת מסעי. ומזה למד רמב"ן שהמצוה היא לדורות, כי לכאורה שמא סבור רמב"ן שלא היו בארץ ישראל בימי דוד שארית לשבעה עממין והיה צריך דוד לגמור את הכיבוש. אם לכך התכוון רמב"ן, אפשר לדחות ראיה זו ממה שנאמר עוד בימי שלמה המלך (מלכים-א פרק ט פסוקים כ-כא): "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמוֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נוֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
כלומר עדיין היו שם ממיסדי עבודה זרה בעולם. כך יענה רמב"ם לטענת רמב"ן מפני כיבוש דוד.

סיכום: אפשר לומר כי גם רמב"ם מודה שיש מצות כיבוש בכל הדורות, לסלק מארץ ישראל כל בעלי דיעות כפירה. אבל לא רשם כך בספר "משנה תורה" כי זה לא בא במפורש בתלמוד. וכן לא נמצא במדרש ספרי, שזה נאמר לכל הדורות. ודרך רמב"ם להיות צמוד ללשון המקור, אם במקרא ואם בדברי חז"ל.

אלא נקודת הפרדה הרעיונית ביניהם הוא שרמב"ם מנמק איסור זה במלחמתנו נגד עבודה זרה והשלכותיה, ורמב"ן מבסס זאת על קנין ארץ הקודש.
ושמא יש בזאת קשר לדעתו של רמב"ן בעניני סוד, ונאמר ששבע האומות הם ראשי שבע המדות הרעות, תאוה, קנאה ושנאה, גאוה, חמדת ממון, שנאת הבריות, עצלות ועצבות, כפי שרמז "נועם אלימלך" ב"צעטיל קטן". ובא מפורש יותר ע"י דברי החוזה מלובלין ב"זאת זכרון" (פרשת לך לך, ד"ה וכרות עמו") ועוד יותר מפורש בדברי ר'"מ קורדוברו ב"אור יקר" (חלק ד, לך לך, עמ' קלד, קמא, וכדבריו סוף עמ' קנב-קנג עיין שם פרטים). אומות אלו סמלו כחות הסטרא-אחרא הנוגדים מדות טובות ואמונות נכוחות, בבחינת "את זה לעומת זה עשה האלוהים". לכן בכונה תחילה נמסרה להם אז ארץ הקודש, למען ההתמודדות שלנו נגדם.

ובזה דברי שני מאורות עולם קרובים זה לזה, מילתא בטעמא.

מצוות ישוב וכיבוש הארץ

הרב משה צוריאל זצ"ל

ר"מ לשעבר בישיבת שעלבים, חיבר את הספרים אוצרות הראי"ה, אוצרות התורה, אוצרות המוסר ואחרים. שימש כר"מ בישיבת ההסדר בראשון לציון.

היחס למי שאינו שומר מצוות
קושיא על הרמב"ם, ויישובה
חנוכה תשס"ח
מדינת וממשלת ישראל
האמנם זו היא ראשית צמיחת גאולתנו? האם הרב קוק טעה?
משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק
י' בטבת תשס"ו
שיעורים נוספים
התעמלות הגוף ועניני "גבורה"
משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק
ט"ז טבת, תשס"ו
המאבק על הארץ
על הגולן, סיני ועבר הירדן
סיון תשס"ח

מצוות ישוב וכיבוש הארץ

52 דק'
מצוות ישוב וכיבוש הארץ
מצוות ישוב הארץ
שיעורי יום העצמאות בישיבת הר ברכה תשע"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' אייר התשע"ב
40 דק'
שלח לך
מצות ישוב ארץ ישראל
הרב צבי יוסף רייכמן | אב תשפ"ה
מצוות ישוב וכיבוש הארץ
מצוות ישוב הארץ ב'
הרב אליעזר מלמד | תשס"א
מצוות ישוב וכיבוש הארץ
התישבות ביש"ע בשעת סכנה - מאמר מורחב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' טבת תשס"א

מצוות ישוב וכיבוש הארץ

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
מגד ירחים
שאילת גשמים בארץ ישראל ובחוץ לארץ
מתוך "מגד ירחים" בהוצאת "בית הרב", גיליון 133
הרב יהודה זולדן | חשוון תשע"א
כיצד מתפללים?
זמן ק"ש ותפילת שחרית
פרק יא
הרב אליעזר מלמד | תשס"ד
נוסחי תפילה
תפילת הדרך - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב יהושע שפירא
הרב דוד חי הכהן
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב משה ברלינר
הרה"ג צבי שכטר
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב יהודה לייב גרונר

52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
נח
מאמר נח פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ז
הרב אלי סטפנסקי | ד' חשוון תשפ"ז
47 דק'
תפילות, קידוש וסעודות
הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
הרב משה בר ציון | ב' חשוון תשפ"ז