ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
האהבה שייכת בדומים
וְרָאוּי שֶׁנְּבָאֵר כָּאן אִם אֶפְשָׁר שֶׁתִּפֹּל אַהֲבָה בֵּין הש"י וְהָאָדָם* כְּמוֹ שֶׁתִּפֹּל בֵּין הָאָדָם וְה'. וְזֶה, כִּי יֵשׁ לָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר, כִּי אָמְנָם יִצְדַּק שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם אֶת ה' — אִם מִצַּד-אַהֲבַת הַטּוֹב, בְּמַה שֶּׁהוּא טוֹב; וְאִם מִצַּד-קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא מִצַּד-הַמּוֹעִיל; אוֹ מִצַּד-הֶעָרֵב. אֲבָל הש"י אֶת הָאָדָם, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל הַסִּבּוֹת הַלָּלוּ, לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה אֶל הָאָדָם. האם שייכת אהבה מה' לאדם
וְזֶה, כִּי הָאַהֲבָה בֵּין הָאוֹהֲבִים תִּהְיֶה כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן שֶׁיֹּאהַב הָאֶחָד לָאַחֵר וְהָאַחֵר אֵלָיו, בֵּין רַב לִמְעָט. אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ בְּתַכְלִית-הַמֶּרְחָק זֶה-מִזֶּה, לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל בֵּין שְׁנֵיהֶם אַהֲבָה, לְפִי שֶׁהֵם כְּמוֹ הֲפָכִים. כִּי הַהֲפָכִים הֵם אֲשֶׁר הֵם בְּתַכְלִית-הַמֶּרְחָק כָּל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, כִּי כָל הֶפֶךְ יִבְרַח מִן הַהֶפֶךְ; וְלֹא יְדֻמֶּה שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבָה אֶלָּא בַדּוֹמִים. וְלָזֶה יִשְׁתּוֹקְקוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכַבְּדוּם וְיֹאהֲבוּם הַחֲכָמִים וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה, כְּדֵי שֶׁיְּדֻמֶּה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם הִדָּמוּת-מָה. וּבַעֲבוּר-זֶה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה בֵּין שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים יוֹתֵר שְׁלֵמָה כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּוּוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת אוֹ בְמַעֲלָה-מָה*. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַהִתְחַלְּפוּת* בֵּינֵיהֶם גָּדוֹל, תִּהְיֶה הָאַהֲבָה יוֹתֵר מְעַטָּה; עַד שֶׁבַּעֲבוּר-זֶה יֵשׁ מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יִכְסְפוּ הַטּוֹבוֹת לְחַבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ* לְמַדְרֵגָה גְדוֹלָה וְיִשְׁתַּנֶּה הַשִּׁוּוּי אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם וְתִפָּסֵד אוֹ תִמְעַט הָאַהֲבָה. אֶלָּא אִם-כֵּן הָיָה הָאוֹהֵב בְּתַכְלִית* -הַדְּבֵקוּתלַחֲבֵרוֹ, כְּאָב לַבֵּן, עַד שֶׁיִּדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא הוּא; וְאָז יִכְסֹף שֶׁיַּגִּיעוּ הַטּוֹבוֹת לַחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּכְסֹף אוֹתָן לְעַצְמוֹ, כִּי לֹא יְשַׁעֵר זוּלָתִיּוּת* בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ. אֲבָל הָאוֹהֲבִים שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם זוּלָתִיּוּת, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֵינֵיהֶם אַהֲבָה שְׁלֵמָה כְּלָל.
לא שייכת אהבה כשהמרחק גדול
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
118 - מאמר שלישי פרק ל"ו חלק ד'
119 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק א'
120 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ב'
טען עוד
לפי זה לא שייכת אהבה מה' לאדם
וְלָזֶה הוּא מְבֹאָר כִּי אַף אִם תִּפֹּל אַהֲבָה מֵהָאָדָם אֶל הש"י בְּסִבַּת הַתּוֹעֶלֶת הַמְקֻבָּל מִמֶּנּוּ אוֹ הָעֲרֵבוּת שֶׁיֵּשׁ בְּהַשָּׂגַת מַה שֶּׁיֻּשַּׂג מִמֶּנּוּ אוֹ מִצַּד-אַהֲבַת הַטּוֹב בְּמַה שֶּׁהוּא טוֹב — שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁתִּפֹּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מֵהש"י אֶל הָאָדָם, לֹא מִצַּד-הַטּוֹב וְלֹא מִצַּד-הַמּוֹעִיל וְלֹא מִצַּד-הֶעָרֵב. וְאִם-כֵּן, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּין הָאֱלוֹהַּ וְהָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּמְצָא זֶה מְיֻעָד* בַּתּוֹרָה הָאֱלֹהִית? — אָמַר [דברים ז, יב-יג]: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו' וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ"; וְאָמַר הַנָּבִיא: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ" [מלאכי א, ב]; "יְיָ אוֹהֵב צַדִּיקִים" [תהלים קמו, ח].
____________________________________
בֵּין הש"י וְהָאָדָם – ה' אוהב את האדם. מָה – מסוימת. הַהִתְחַלְּפוּת – השוני. יַעֲלוּ – החברים. בְּתַכְלִית – בשיא. זוּלָתִיּוּת – הפרדה, רשויות שונות. אֵלֶיהָ – אל האהבה. בִלְתִּי־בַעַל־תַּכְלִית – אין סופי. מְיֻעָד – מובטח.
ביאורים
לאחר שבפרקים הקודמים עסקנו באהבה שלנו לקב"ה, עוסק רבי יוסף אלבו בפרק הנוכחי באהבה של הקב"ה אלינו. האם ה' אוהב אותנו? האם תיתכן אהבה כזו? שאלות אלו משמעותיות מאוד בעבורנו, שהרי האהבה היא תמיד דו-סיטרית. בשביל שנוכל לאהוב מישהו באמת, אנו צריכים שייבנה יחס דומה גם מצדו אלינו, ונראה שהוא אכפתי כלפינו, מעריך אותנו ואוהב אותנו. מפסוקים רבים בתורה, רובם מספר דברים, עולה בבירור תשובה חיובית: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" [דברים ז, יב־יג]. כך מוזכר גם בפסוקים רבים בנביא. גם בתפילה אנו מזכירים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת". אמנם, כלל לא פשוט להבין אהבה זו. הרי, כפי שלמדנו, שלושה מניעים מביאים אל האהבה, ושלושתם אינם שייכים ביחסו של האלוהים אלינו. הוא הרי אינו זקוק לדבר, וממילא אין בנו משהו שמועיל בעבורו. איננו גורמים לו לשום ערבות או הנאה. וכל שכן שאיננו יכולים להיחשב כמושא להערכה או כדמות אצילית כדי שיאהבנו מצד הטוּב שבנו. השאלה מתעצמת כשאנו לוקחים בחשבון את הפער הגדול שבינינו לבינו. הרי דרכה של האהבה היא, שהיא נגזרת הרבה מהקִרבה והדימיון שבין השניים. אפילו בין אוהבים, ככל שישתנה האחד כך הם בדרך כלל ימצאו פחות נושאי שיחה ביניהם, והקשר ילך וייחלש. לכן רבים משתוקקים לקבל אפילו יחס כלשהו מצד אנשים מפורסמים וחשובים, שיכירו אותם אישית או יקבלו מהם חתימה, ולכל הפחות שיראו אותם במציאות. כל קשר או מגע אִתם יוצר תחושה של מגע עם הפרסום והמעלה שלהם. כל שכן שהיו חולמים לקבל מהם הערכה ואהבה. מטעם זה לפעמים גם מתפתחת עין צרה דווקא בין אוהבים, כשהם נרתעים האחד מעלייתו של האחר ומתוך כך מתרחקים זה מזה. אך אהבה היוצאת מלב שלם מביאה אל ההפך – לשמוח בשמחת האחר כאילו זו שמחתו שלו. גם אנשים המחפשים זוגיות בדרך כלל יישאפו למצוא מישהו בעל דימיון רב ברוב תחומי החיים. נמצאנו למדים שהאהבה זקוקה לקירוב ויחס בין השניים, ואין ריחוק גדול יותר כמו המרחק ביננו לבין האלוהים. אם-כן, כיצד מתאפשרת אהבתו אלינו?
הרחבות
• אהבת ה'אני'
הָאוֹהֵב בְּתַכְלִית־הַדְּבֵקוּת לַחֲבֵרוֹ, כְּאָב לַבֵּן, עַד שֶׁיִּדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא הוּא; וְאָז יִכְסֹף שֶׁיַּגִּיעוּ הַטּוֹבוֹת לַחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּכְסֹף אוֹתָן לְעַצְמוֹ. כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק : "הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל , על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה" [אורות הקודש ג, עמ' יג]. מסביר הרב יעקב אריאל : "מהי עצמיותו של האדם? אברי גופו הבשרניים אינם עצמיותו של האדם. רוחו ונשמתו הן הן עצמיותו. צלם האלוהים שבו. האוהב את עצמו באמת, אוהב הוא את הכל. אהבת הרֵעַ היא איפוא הרחבה מוגדלת של ה'אני'. ראיית כל פרט כחלק מהכלל, מגדילה את הפרט. יש בגישה מהפכנית זו תפיסה עמוקה ביותר של אהבת הרֵעַ. שלילת האנוכיות עלולה להביא את האדם לפסיביות, לאדישות כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. האהבה העצמית יוצרת מוטיבציה חזקה. אדם להוט, באופן טבעי, לממש את עצמו, לפתח ולהגדיל את עצמו. לכן אין לנו עניין בדיכוי פעילותו של האדם, אלא אדרבה, בהמרצתה. היוזמה האנושית – ברוכה היא, ומשום כך אמרה התורה שהאדם יראה את רעהו כחלק ממנו, וממילא יפעל לטובת חבירו בהמרצת יתר" [מאהלי תורה, עמ' 193].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
