ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וּלְהוֹרוֹת שֶׁאַהֲבַת הש"י אֶל יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֵינָהּ כְּאַהֲבַת הַהִדַּמּוּת וְלֹא כָּאַהֲבָה הַטִּבְעִית, אֲבָל* אַהֲבָה בְּחִירִית, נִמְשֶׁכֶת* אֶל רְצוֹן הָאוֹהֵב בִּלְבַד בְּלִי שׁוּם-טַעַם, יְכַנֶּה הַכָּתוּב [דברים ז, ז] אַהֲבַת הש"י אֶל יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם "חֵשֶׁק" — אָמַר: "חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם". כִּי שֵׁם "חֵשֶׁק" יֵאָמֵר עַל הַפְלָגַת* הָאַהֲבָה בְּלִי-טַעַם, כְּמוֹ שֶׁאַהֲבַת הָאִישׁ אִשָּׁה מְיֻחֶדֶת מִזּוּלָתָהּ, אַף-עַל-פִּי* שֶׁהִיא נָאָה הֵימֶנָּה, יִקָּרֵא "חֵשֶׁק", לִהְיוֹתָהּ בְּלִי-טַעַם — אָמַר הַכָּתוּב [בראשית לד, ח]: "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם", כְּלוֹמַר: אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא מוֹצֵא אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה. וְכֵן אַהֲבַת הש"י אֶת יִשְׂרָאֵל הִיא כְחֵשֶׁק בְּלִי-טָעַם. וְכָל סֵפֶר שִׁיר-הַשִּׁירִים מְיֻסָּד עַל חִקּוּי זֶה-הַחֵשֶׁק* אֲשֶׁר בֵּין הש"י וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כַּדּוֹד הַחוֹשֵׁק עִם הָרַעְיָה הַחֲשׁוּקָה בְּלִי שׁוּם-טָעַם.
סגולה
וְלָזֶה הוּא שֶׁקָּרָא הַכָּתוּב [דברים ז, ו-ז] אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת "סְגֻלָּה" — אָמַר: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם". וּבֵאוּר זֶה: כִּי כְמוֹ שֶׁהַסְּגֻלָּה* תִמָּצֵא דְּבֵקָה בַמִּין, לֹא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ נִמְצֵאת בּוֹ לֹא מִצַּד-הַכַּמּוּת וְלֹא מִצַּד-הָאֵיכוּת — כֵּן הָאַהֲבָה הַזֹּאת עִנְיַן סְגֻלִּי דָּבֵק בָּאֻמָּה; לֹא מִצַּד-הַכַּמּוּת, כִּי "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יְיָ בָּכֶם". וְגַם לְבָאֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה מִצַּד-הָאֵיכוּת, אָמַר בְּמָקוֹם אַחֵר [שם ט, ה-ו]: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ וגו' כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אָתָּה". אֲבָל הָאַהֲבָה הַזֹּאת הִיא כַחֵשֶׁק, בְּלִי-טַעַם, אֶלָּא עִנְיָן נִמְשָׁךְ לִרְצוֹן הַחוֹשֵׁק בִּלְבָד.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
123 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ד'
124 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ה'
125 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ו'
טען עוד
וְהוּא שֶׁהִבְטִיח עָלֶיהָ בִּשְׁעַת מַתַּן-תּוֹרָה בִּשְׂכַר קַבָּלָתָם הַתּוֹרָה — אָמַר [שמות יט, ה]: "וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים". כִּי כְמוֹ שֶׁמִּסְּגֻלַּת הַחוֹשֵׁק כִּי הַמֻּעָט הַמֻּשָּׂג אֵלָיו מֵחֲשׁוּקוֹ יוֹתֵר נִכְבָּד וְעָרֵב אֶצְלוֹ מֵהַרְבֵּה מִזּוּלָתוֹ, כֵּן הש"י — מְעַט הָעֲבוֹדָה הַמַּגִּיעַ אֵלָיו מֵאֻמַּת יִשְׂרָאֵל, יוֹתֵר נֶחְשָׁב אֶצְלוֹ מֵהַרְבֵּה מֵאֻמָּה אַחֶרֶת אוֹ מִכָּל הָאֻמּוֹת; וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל הָאָרֶץ" וגו'. אוֹ יִהְיֶה אָמְרוֹ "כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ" דָּבֵק עִם "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" וגו', כְּלוֹמַר: אַחַר שֶׁכָּל הָאָרֶץ שֶׁלִּי וְכָל הַמֶּמְשָׁלוֹת הֵן מִמֶּנִּי, אֲנִי יָכוֹל לְהַבְטִיחַ אֶתְכֶם לְהַגְדִּילְכֶם עַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם; כִּי מֶמְשַׁלְתִּי כּוֹלֶלֶת הַכֹּל, וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי שֶׁיּוּכַל לָתֵת מֶמְשָׁלָה לְאֻמָּה אַחֶרֶת זוּלַתְכֶם, אַף-עַל-פִּי שֶׁתִּהְיֶה יוֹתֵר-גְּדוֹלָה מִכֶּם. כִּי זֶהוּ עִנְיַן הַסְּגֻלָּה, כְּלוֹמַר: אַהֲבָה דְבֵקָה בְּלִי-טַעַם, כְּעִנְיַן הַחֵשֶׁק.
אהבת ה' לישראל בנבואת מלאכי
וְכֵן נִמְצָא הַנָּבִיא [מלאכי א, ב-ג] מְבָאֵר זֶה — אָמַר: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?" — כְּלוֹמַר: כִּי הָאַהֲבָה שֶׁהִיא בְמַאֲמָר בִּלְבַד אֵינָהּ כְּלוּם, עַד שֶׁיִּמָּשְׁכוּ מִן הָאוֹהֵב פְּעֻלּוֹת מוֹרוֹת עַל הָאַהֲבָה. וְעַל-כֵּן אָמַר: "הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְיָ וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" וגו', רָצָה לוֹמַר: אַף-עַל-פִּי שֶׁמִּצַּד דֶּרֶךְ אַהֲבַת הָאָב לַבָּנִים הָיָה רָאוּי שֶׁאֶבְחַר בְּעֵשָׂו, כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וְלֹא עָשִׂיתִי כֵן, אֲבָל שְׂנֵאתִיו — "וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה".
____________________________________
אֲבָל – אלא. נִמְשֶׁכֶת – נובעת מאת. הַפְלָגַת – ריבוי. מִזּוּלָתָהּ – ולא את חברתה. חִקּוּי – דמוי. שֶׁהַסְּגֻלָּה – התכונות המאפיינות ויוצרות את הדבר.
ביאורים
ראינו לעיל שישנם כמה טעמים והסברים לאהבת ה' את עם ישראל. שני ההסברים הראשונים נדחו. אם-כן, מהי הסיבה שבגללה ה' אוהב אותנו? רבי יוסף אלבו עונה תשובה מפתיעה. למה? ככה! אהבת ה' אותנו אינה נובעת מהיותנו צדיקים יותר מעמים אחרים. ה' אוהב אותנו כי הוא רוצה להתחבר למי שאנחנו. כי הוא ברא עם מיוחד שהוא קשור ודבוק בו . אהבה שכזאת, בלי סיבה חיצונית הנראית לעין, נקראת חשק . חשק במובן הזה, הוא אינו רגש תאווה חולף, אלא אהבה עצומה לנאהב ללא סיבה גלויה. המשל לכך הוא אהבת האדם את אשתו למרות שיש אחרת נאה ומוצלחת הימנה. הוא לא אוהב אותה בגלל סיבות חיצונית, אלא הוא חושק בה.
אהבה שכזאת נקראת סגולה . סגולה זהו דבר טבעי ששייך באופן מהותי לאדם. רבי יוסף אלבו מביא במאמר שני פרק טז דוגמא לכך. הצחוק זה דבר שמאפיין את האדם ולא קיים בבעלי חיים. הוא מבאר שאי אפשר להסביר מדוע אם מדגדגים אדם במקומות מסוימים הוא צוחק ואילו במקומות אחרים הוא לא. זה הטבע של האדם. כך אי אפשר להסביר בסיבות חיצוניות מדוע ה' אוהב דווקא את ישראל. אהבה שאינה תלויה בדבר.
יש לאהבה זו כמה השלכות:
א. כאשר אדם אוהב מישהו באופן מהותי, כל דבר קטן שהאהוב עושה גורם נחת רוח ושמחה עצומה לאוהב. כך קיום תורה ומצוות, מעשים קטנים טובים שעם ישראל עושה, גורמים נחת רוח עצום לפני ה' יתברך.
ב. כאשר אדם אוהב מישהו באופן מהותי, הוא מעדיף אותו על פני אדם אחר שמראהו מבחינה חיצונית דווקא מאוד מוצא חן בעיניו. כך הקב"ה היה צריך לאהוב את עשיו, מכיוון שהוא הבכור. אך בגלל אהבתו את ישראל הוא דחה את עשיו ושם הריו שממה.
הרחבות
• בין סגולה ואהבה
זֶהוּ עִנְיַן הַסְּגֻלָּה, כְּלוֹמַר: אַהֲבָה דְבֵקָה בְּלִי־טַעַם, כְּעִנְיַן הַחֵשֶׁק. רבי יוסף אלבו מסביר שאהבת ה' לעם ישראל ללא סיבה מובנת נקראת 'סגולה'. על פי זה כוונת הפסוק "כי מאהבת ה' אתכם... הוציא ה' אתכם... מיד פרעה מלך מצרים" [דברים ז, ח], היא שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים בזכות אהבתו אותם, ואהבה זו אינה תלויה בשום טעם המובן באמות המידה האנושיות.
גם המלבי"ם לומד מהפסוק על הקשר המיוחד שבין הקב"ה לעם ישראל: "ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשווים (דומים) ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם? הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע "להיות לכם לאלהים" ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה" [דברים ז, ח]. אהבת ה' את ישראל נובעת מכך שעם ישראל הם חלק ממנו, 'חלק אלוה ממעל'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
