ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נעה בת בתאל מזל
בפרק א, הבאנו בסייעתא דשמיא את דברי הרב פרנק ב'הר צבי', שיש חילוק בין נרות שבת שבהם המצוה שידלקו, לבין נרות חנוכה שבהם המצוה היא ההדלקה. ויש לדון בדבר, ובמבט ראשון אפשר היה להוכיח את הדין מהברכה, הרי הגמרא דנה האם המצוה שנרות יהיו מונחים, או להדליק נרות חנוכה, והוכיחה הגמרא שהמצוה היא להדליק, מכך שמברכים 'להדליק', הרי שנוסח הברכה קובע. וכך אומרת הגמרא (מסכת שבת דף כג עמוד א): "ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה. והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן - לא עשה ולא כלום". רואים מנוסח הברכה שהמצוה היא להדליק נרות חנוכה, ממילא אם מדליק חרש שוטה וקטן ההדלקה איננה כלום, וכן אם מדליק גוי - ההדלקה איננה כלום, שכן איננו מחוייב במצוה, ואין העיקר שיהיה מודלק. ולפי זה היה צפוי בנר שבת שמברכים גם כן 'להדליק נר של שבת', יהיה אסור להדליק על ידי גוי, אבל מפורש אחרת, שאפשר להדליק על ידי גוי, ולכאורה הדברים הם פלא גדול.
לדעת הרב גולדברג אין להוכיח מהברכה שיש אומרים שארבעת המינים בסוכות אין צריך לעשות מעשה, ואף על פי כן מברכים על נטילת
ובאמת חותני מביא ב'אור המועדים' שיעור של הרב גולדברג (שיעור כג) האם דין "ולקחתם" בארבע מינים זה דין שצריך לעשות מעשה לקיחה, או שזה דין שיהיה ביד ארבעה מינים, ואם יש ביד יוצאים גם בלא לקחת, ודבר זה מחלוקת רבי עקיבא איגר והרש"ש ועוד, ואומר הרב גולדברג, אף שהברכה היא על נטילת לולב, ואם כן מה מקום יש להתווכח ודאי שצריך מעשה, אין זו הוכחה, שכן ברכה היא תמיד על הפעולה, ולא אומר שזה גדר המצוה. ולפי זה נראה, שאי אפשר להוכיח מכך שמברכים 'להדליק נר של שבת', שזוהי המצוה, להדליק נר שבת ,יתכן שהמצוה שהנר יהיה דולק.
אלא שאם כך הדברים, אינני מבין כיצד הוכיחה הגמרא שהמצוה היא להדליק נר חנוכה. וצריך עיון.
אם המצוה להדליק ההדלקה צריכה להיות במקום החיוב גם בנרות שבת.
אם החובה היא להדליק, מוכח בגמרא שצריך להדליק במקום חיוב, שכן הגמרא אומרת (במסכת שבת דף כב עמוד ב): "דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה - תא שמע. דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד - לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה - התם: הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה. תא שמע. דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה - לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - הדלקה במקומו בעינן. משום הכי לא עשה כלום. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום? - התם נמי; הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה. תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה. והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן - לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס".
יוצא שאחת הנפקא מינות בין אם הדלקה עושה מצוה לבין הנחה עושה מצוה, היא במדליק חוץ למקום ואחר כך מעביר למקומו, במקום שאין חשש שהרואה יאמר לצורכו הדליקה. שאם הדלקה עושה מצוה לא עשה כלום, שהרי בזמן ההדלקה לא היתה הדלקה במקום הראוי.
ולפי זה יש לעיין באשה שתדליק נרות שבת במקום שאינו ראוי, ואחר כך יקחו את הנר למקום אחר מה יהיה הדין? ושם לא שייך הסברא שהרואה אומר לצורכו הדליקה, כי בנר שבת ודאי משתמש לצורכו, זה עניינו של נר שבת שידלק אור שיוכל להשתמש בו.
בשמירת שבת כהלכתה (חלק ב פרק מג סעיף לט) כותב: "מן הדין הוא להדליק את הנרות שמברכים עליהם במקום דליקתם דווקא,דהיינו שבשעת ההדלקה כבר יהיו מונחים על שולחן האוכל או לידו, המקום שהוא עיקר המצוה, ואין להדליק את הנרות במקום אחד ולהעבירם אחרי ההדלקה למקום אחר, אפילו לא למקום שמשתמשים בו לצורכי הסעודה וחייבים אפוא להדליק בו, אך בשעת הצורך יש להקל אם מעבירם ממקום שגם בו משתמשים לצורכי הסעודה לשולחן האוכל, ולכן אשה שאינה יכולה לקום ממיטתה, יביאו לה את הנרות ויניחום על כסא או על שולחן ליד המיטה, ולאחר שהדליקה את הנרות, תבקש להעבירם לשולחן האוכל".
דברים אלו בנויים על הרמ"א (סימן רסג סעיף י): "וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין. לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר. (מקורו במרדכי פ' במה מדליקין)".
ומסביר המשנה ברורה (סעיף קטן מח): "היינו שאסור להדליק במקום שאין משתמשין בו ולהניח הנר במקום שמשתמשין בו, משום דקיימא לן הדלקה עושה מצוה, וכיון שהדליק במקום שאין משתמשין בו שאינו מקום חיובא - לא מהני הדלקתו כלום אף שמניח אחר כך במקום חיובא, וצריך לכבות ולחזור ולהדליק, אבל אם הדליק בבית במקום שמשתמשין בו - מותר לטלטלם אחר כך, ולהניח במקום אחר, דכל הבית הוי מקומם. והלבוש מחמיר אף בזה ובמקום הצורך יש להקל. כתב החיי אדם הנשים שמדליקין בסוכה בחג ומטלטלין לתוך הבית - לא יפה הן עושין".
הלבוש כתב שאין להדליק במקום אחד ולהעביר מקום שאין ניכר שמדליק לצורך שבת.
הסברא בלבוש שלא להדליק במקום אחד ולהעביר למקום אחר, היא מצד שלא ניכר שהודלק לצורך שבת. וזה לשונו "וצריך שיעמיד המנורה והנר במקום שירצה להניחו שם, ולא שידליקנו במקום זה ויניחנו במקום אחר, כדי שיהא ניכר ונראה שמדליקין לכבוד שבת ולא לצורך אחר".
בבירור הלכה (על שבת דף כג), מבארים שיש מהראשונים שסוברים שלהלכה גם בנר חנוכה סיבת הבעיה בהעברה ממקום למקום היא בגלל הרואה, ולא קשור להדלקה עושה מצוה. אמנם לא הבנתי את שיטתם, לכאורה זו סברא הגיונית, שאם צריך להדליק נר צריך להדליק במקום החיוב, וכל הדיון בגמרא הוא דווקא למאן דאמר הנחה עושה מצוה. אבל הב"ח (סימן תרעה סעיף א) אכן מפרש כך. ולדעת הראשונים שכל הבעיה להניח זה בגלל הרואה - ממילא נר שבת שאין בעיה שיגידו שזה לצורכו, שהרי נועד באמת לצורכו ולהאיר בשבילו - לכן יהיה מותר להדליק במקום אחר, כן כתב הב"ח. אמנם בטור המאור הביאו, שהמהר"י וייל כתב, שיש בעיה זו גם בנרות שבת משום הרואה, הובא במגן אברהם (סימן רסג סקכ"ג).
ובמשנה ברורה (סימן תרעא סעיף קטן א), מוכיח שהדלקה עושה מצוה, מכח זה שמברכים 'להדליק' כמבואר בגמרא בשבת, שמנוסח זה יש הוכחה לנר חנוכה - "הדלקה עושה מצוה - מדמברכינן אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר וכו'. ולפי זה גם בשבת ויו"ט נמי דינא הכי וכמו שכתבנו לעיל בסי' רס"ג סי"א בהג"ה" (הכוונה כנראה לסעיף י).
ראיות שבשבת המצוה שידלק ולא שידליק.
אמנם אין הדבר פשוט כל כך שאומרים בנר שבת הדלקה עושה מצוה, בשמירת שבת כהלכתה (בסימן מג סעיף לא) כתב, שאדם ששכח לברך לפני הדלקה ונזכר קודם בין השמשות, והציבור לא קיבל שבת יכול לברך על הדלקת נר שבת, וכתב שם (בהערה קסד), שלא דומה לסימן תרעו במשנה ברורה (סעיף קטן ד),שכתב: "הדליק נר חנוכה ושכח לברך על הדלקתה, ורק קודם שהדליק כולן נזכר דעדיין לא בירך - יש לו לברך כל הברכות [ת' רע"א מ"ת סי"ג]. עוד כתב שאם נזכר לאחר שהדליק כולם - אין לו לברך ברכת 'להדליק', רק ברכת 'שעשה נסים' וכן ברכת 'שהחיינו' יש לו לברך:"
והסיבה לחילוק, שבנר חנוכה המצוה להדליק, ובנר שבת המצוה שיהיה דלוק.
ובהערה קסה מביא את הפני יהושע (על הגמרא בשבת דף כג דבור המתחיל בגמרא ועוד), שכותב מפורש שבשבת אין דין הדלקה עושה מצוה, וזה לשונו: "ועוד מדקא מברכינן כו' להדליק נר של חנוכה שמע מינה הדלקה עושה מצוה. לכאורה נראה מזה דבנר של שבת דעלמא דמברכינן נמי להדליק נר של שבת, היינו נמי משום דהדלקה עושה מצוה. ואם כן לפי זה בעששית שדולקת מערב שבת בעוד היום גדול היה צריך לכבותה ולהדליקה כשהגיע זמן הדלקה כדאמרינן הכא לענין נר חנוכה, ומלשון הפוסקים לא משמע כן, אדרבה משמע להיפך, דאף שהדליק בעוד היום גדול - אפילו הכי יכול לברך אחר כך בזמנה. ונראה לי דלא שייך הך מלתא דהדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה אלא בנר חנוכה לחוד, שאינה עשויה לאורה, לא מיבעיא למאן דאמר דאסור להשתמש לאורה, אלא אפילו למאן דאמר דמותר להשתמש לאורה, אפילו הכי אין עיקר מצותה בשביל כך. ומשום הכי, אי איתא דהנחה עושה מצוה היה צריך לברך להניח נר של חנוכה או וצונו על נר חנוכה. מה שאין כן בנר שבת ויום טוב, דעיקר מצותן לאורה משום שלום ביתו, אם כן לכולי עלמא יש לברך להדליק ולא להניח כיון שאין האור אלא על-ידי הדלקה, כן נראה לי, ועיין בקונטרס אחרון:"
ואף שלא הבנתי כיצד החילוק בין שבת לחנוכה ישפיע על הברכה, מכל מקום, ברור מדבריו שהדלקה אינה עושה מצוה בנרות שבת.
ובהערה רא, מביא השמירת שבת כהלכתה בשם הרב אוירבעך, שאם הדליק נרות שבת, ולא היה בהם שמן כשיעור, ואחר כך הוסיף שמן, יתכן שיצא ידי חובת הדלקת נרות שבת, למרות שבנר חנוכה ודאי לא יצא ידי חובה, כי לא היה שמן כשיעור. וגם בזה רואים שאין החובה שידליק אלא שידלקו נרות שבת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
