ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
(ד) אֲבָל מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן הָאִישׁ אֲשֶׁר הִתְפָּאֵר לֵאמֹר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ בְּעָרֵי תֵּימָן - חַיַּי, לֹא נִפְלֵאתִי* מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו. עָלָיו לֹא תָּמַהְתִּי - לִהְיוֹתוֹ מְשֻׁגָּע בְּלִי סָפֵק, וְאֵין גְּנוּת עַל חוֹלֶה בְּחָלְיוֹ, כַּאֲשֶׁר לֹא סִבְּבוֹ*. וְאָמְנָם הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו - לְכֹבֶד הָעִנְיָן אֲשֶׁר הֵם בּוֹ, וּלְסִכְלוּתָם* בְּמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ הַגְּבוֹהָה, חָשְׁבוּ זֶה. וְאוּלָם תָּמַהְתִּי מֵאָמְרְךָ - וְאַתָּה מִבְּנֵי תּוֹרָה וְרָאִיתָ דִּבְרֵי חֲכָמִים - אוּלַי זֶה אֱמֶת? הֲלֹא יָדַעְתָּ, אָחִי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ נָבִיא גָּדוֹל מְאֹד, יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּל הַנְּבִיאִים אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה? וַהֲלֹא תֵּדַע שֶׁהַמִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה, כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ* - חַיָּב מִיתָה, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מִתְפָּאֵר בַּמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיֵּהָרֵג מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" וְגוֹ' (דברים יח, כ). וְאֵיזוֹ רְאָיָה מוֹרָה יוֹתֵר עַל כְּזָבוֹ מֵעֶצֶם טַעֲנָתוֹ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ? וּמַה נִּפְלָא אָמְרְךָ בּוֹ שֶׁהוּא נוֹדָע בְּיִרְאַת חֵטְא, וְשֶׁאִתּוֹ קְצָת חָכְמָה, - הַאִם בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת יִהְיֶה מְשִׁיחַ ה'?
הבלבולים נובעים מאי הבנה מהי מעלת המשיח
וַאֲשֶׁר הֱבִיאֲךָ אֶל כֹּל זֶה - בַּאֲשֶׁר לֹא הִשְׁגַּחְתָּ לְמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ מָה הִיא, וְאֵיךְ יַעֲמֹד, וְאָנָה יִהְיֶה, וּמָה הוּא הַמְיֻחָד שֶׁבְּאוֹתוֹתָיו.
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
34 - איגרת תימן חלק כ"ג
35 - איגרת תימן חלק כ"ד
36 - לימוד שבועי כ"ב- כ"ח טבת תשע"ו
טען עוד
אָמְנָם מַעֲלָתוֹ - הִיא הַגְּבוֹהָה שֶׁבְּמַעֲלוֹת הַנְּבִיאִים וְהַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבָּהֶם אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" וְגוֹ' (ישעיה יא, ג), וְאָמַר: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (שם שם, ה). וּקְרָאוֹ יִתְעַלֶּה בְּשִׁשָּׁה שֵׁמוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ: "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ" וְגוֹ' (שם ט, ה), וְלֹא סָר מֵהַאֲרִיךְ בְּתָאֲרוֹ עַד שֶׁאָמַר לוֹ יִתְעַלֶּה: "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב, ז), לְהוֹדִיעֵנוּ עִלּוּי מַדְרֵגָתוֹ, שֶׁהִיא מֵעַל מַדְרֵגַת כֹּל בְּנֵי אָדָם. וַאֲנַחְנוּ נַתְנֶה* בְּכֹל נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית* הַחָכְמָה, וְאָז יְנַבְּאֵהוּ ה', כִּי הָעִקָּר בְּיָדֵנוּ: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר" (שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א), וּבֵאֲרוּ שֶׁעִנְיָן גִּבּוֹר - כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְעָשִׁיר - עָשִׁיר בְּדַעְתּוֹ. וְאוּלָם, כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָכָם גָּדוֹל שֶׁהוּא נָבִיא - לֹא נַאֲמִינֵהוּ, כֹּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. כִּי רַאֲיַת הֱיוֹתוֹ עַם הָאָרֶץ, מַה שֶּׁסִּפַּרְתָּ עָלָיו שֶׁהוּא צִוָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁיַּעֲשׂוּ צְדָקָה בְּכֹל מָמוֹנָם, וְלֹא שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ. הֵם עָשׂוּ כַּהֹגֶן, וְהוּא הַחוֹטֵא, שֶׁהוּא מָרָה* הַדָּת, כִּי אֵין רָאוּי בְּתוֹרָתֵנוּ שֶׁיִּתֵּן אָדָם כֹּל מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה, אֲבָל* קְצָתוֹ. אָמַר יִתְעַלֶּה: "(ואם החרם יחרים) [כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם] אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְגוֹ' (ויקרא כז, כח), וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי מָסֹרֶת הַפֵּרוּשׁ: "'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' - וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ערכין כח ע"א), וְאָמְרוּ שֶׁגְּבוּל הָרוֹצֶה לְבַזְבֵּז הוּא הַחֹמֶשׁ*, אָמְרוּ: "הַמְבַזְבֵּז לֹא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ" (שם שם; כתובות סז ע"ב). וְאֵין סָפֵק שֶׁהַשֵּׂכֶל* שֶׁהֱבִיאוֹ שֶׁיִּתְפָּאֵר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ - הֱבִיאוֹ שֶׁיְּצַוֶּה בְּנֵי אָדָם לָצֵאת מִכֹּל מָמוֹנָם וּלְתִתּוֹ לַעֲנִיִּים, וְיָשׁוּבוּ* הֵם עֲנִיִּים וְהָעֲנִיִּים עֲשִׁירִים, וִיחֻיַּב לְפִי מִצְוָתוֹ לְהָשִׁיב לָהֶם מָמוֹנָם, וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן כָּךְ בֵּין הָעֲנִיִּים וְהָעֲשִׁירִים חוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ תַּכְלִית הַשְּׁטוּת.
___________________________________
נִפְלֵאתִי – התפלאתי. סִבְּבוֹ – גרם לעצמו את החולי. וּלְסִכְלוּתָם – חוסר חכמתם והבנתם. כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ – כשיתגלה שטענתו אינה נכונה. נַתְנֶה – מלשון תנאי. בְּתַכְלִית – בשיא. מָרָה – הורה נגד. אֲבָל – אלא. הַחֹמֶשׁ – חמישית מרווחיו. שֶׁהַשֵּׂכֶל – כלומר: חוסר השכל. וְיָשׁוּבוּ – ויהפכו.
ביאורים
לאחר שהרחיב הרמב"ם בענייני אמונה וחיזוק ליהודי תימן הסובלים מגזרות, ולאחר שהבהיר את קוצר יכולתנו לדעת את הקץ, עובר הרמב"ם לשאלה הגורלית כל כך שעמדה אז לפתחם של יהודי תימן: כיצד להתייחס ליהודי הטוען שהוא המשיח. עמדתו של הרמב"ם נחרצת, ולדעתו אין שום ספק, אפילו קל שבקלים, שהמתחזה ההוא דובר שקר. והרי כדי שנדע שאדם מסוים הוא המשיח, ברור שהוא יצטרך להראות זאת, ולא רק לטעון שהוא משיח – טענה שאותה כל אחד יכול לטעון. אין שום ספק שאדם שאין לו שום מעלה מיוחדת אינו יכול להיות המשיח. לא זו בלבד, הוא אפילו מראה שאינו יודע מהו המשיח, וכיצד הוא אמור להיראות. הוא אינו נראה ואינו מתנהג כמו משיח ה', עד כדי כך שאפילו אם יאמר שהקב"ה התגלה אליו בנבואה – נפסוק שזו נבואת שקר, והוא יהיה חייב מיתה מדין נביא שקר.
אין ספק בשקריותו, ואם להמון יש ספק לגביו, אין זה אלא מכורח צרותיהם הרבות, הגורמות להם להיאחז בכל ענף קלוש של תקווה, וכן בגלל בורותם המוחלטת בעניין המשיח. עוד מניח הרמב"ם, שמעשיו המופרכים נובעים משיגעון. ייתכן שבכך הוא מכוון לדונו לכף זכות.
להבהרת הנושא הרמב"ם מתחיל לבאר את עניין המשיח. התנאי הראשון למשיח הוא היותו נביא נשגב, גדול יותר מכל הנביאים מלבד משה, ובדברים מסוימים יהיה נעלה אפילו ממשה. בכוחו לשפוט אנשים בכך שיעמוד לידם ויריח אותם. הוא יהיה סמל אדיר של צדק ואמונה, עד שהצדיקים הגדולים ביותר יראוהו כמנהיגם ויתאספו סביבו. נשגבותו האדירה תהיה מוחשית לכול, מה שיקנה לו שמות רבים, עד שייקרא אפילו "בן האלוהים".
ובאשר למתחזה, הלוא תנאי הכרחי לנבואה להיות חכם גדול, והוא הוכיח את חולשתו כאשר הורה לאנשים לעשות צדקה בכל כספם, הוראה המנוגדת גם להלכה וגם להיגיון הפשוט. הרי אם יעשו כך יהפכו לעניים, ויזדקקו בעצמם לצדקה, ומה הועילה עשייתם לחברה?
הרחבות
מעלתו הייחודית של המשיח
וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" . הרמב"ם מונה בין המעלות המיוחדות שיש במשיח את הנאמר בישעיהו: " והריחו ביראת ה'" [ישעיהו יא, ג]. מה כוונת הביטוי הזה?
הגמרא מסבירה שלמשיח תהיה מעלה מיוחדת של "מורח ודאין (מריח ודן) " [סנהדרין צג:]. כלומר, המשיח יהיה מסוגל לשפוט על פי חוש הריח (בזכות יראת השמים שתהיה בו).
מה אפשר ללמוד על דמותו של המשיח לאור תכונה זו? המהר"ל מסביר את הדברים באופן הבא: "ותדע, כי הראייה והשמיעה – האדם רואה ושומע אף שהדבר אינו הגון ואינו ראוי הוא נראה ונשמע, ואין חלוק בין אם רואה דבר הגון או שרואה דבר שאינו הגון, וכן בשמיעה. אבל הריח כאשר מריח דבר רע אין מקבל אותו . ולכך אמר 'דמורח ודאין', כמו שאין מקבל חוש הריח דבר שהוא רע, וכך כאשר ישפוט מלך המשיח לא יקבל דבר רע" [חידושי אגדות ג, עמוד קצ]. חוש הריח הוא מיוחד בכך שהוא באופן טבעי ולא מודע נמנע מלהריח ריח לא נעים, בשונה מחוש השמיעה והראייה. מדברים אלו רואים שתכונת הצדק והמשפט תהיה מרכזית ומשמעותית בדמותו של המשיח. מבחינת המשיח – השקר, כמו הרשע, הם דבר בלתי נסבל ממש, כמו ריח רע עבורנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
