רוב וקרוב | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא בתרא

קטגוריה משנית

1725

18 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף. המקור לרוב נלמד בחולין יא ע"א מהנאמר בתורה "אחרי רבים להטות", והמקור לקרוב כפי שרואים בסוגייתנו הוא מדין עגלה ערופה בה מטילים על זקני העיר הקרובה להביא את העגלה הערופה משום שמסתבר שמשם הגיע הרוצח. יש לברר את הגדרים בחידושו ההלכתי של רבי חנינא, האם בכל רוב ובכל קרוב הולכים אחר הרוב או שיש לכך סייגים, וכמובן יש לברר מהו הטעם שמעדיפים ללכת אחר הרוב, ובפרט מתעצמת שאלה זו לאור העובדה שרבי חנינא לא מביא מקור לדבריו ומשמע שהסיק זאת מסברא.

חוזק הכרעת קרוב – הכרעה גמורה או הסתברות?
כאמור, המקור לקרוב הוא מדין עגלה ערופה, אולם יש לשאול האם יש מדין זה הוכחה שקרוב הינו הכרעה ברורה כי מכך שמטילים על זקני העיר הקרובה להביא את העגלה הערופה ולרחוץ את ידיהם ולהתוודות שם משמע שתולים שמשם הגיע הרוצח, או שמא יש לומר שאין צורך בהכרעה גמורה, ו'קרוב' אכן אינו מכריע שמשם הגיע הרוצח אלא ה'קרוב' רק גורם לנו להסתברות או לספק שמא משם הגיע וזה מספיק כדי להצריך את זקני עיר זו להביא את העגלה הערופה. יתירה מזו, לכאורה יש לומר שקרוב אינו הכרעה כלל ואפילו לא בתורת ספק אלא זהו דין שעל זקני העיר הקרובה להביא עגלה ערופה, ולא משום שאנו תולים שהרוצח בא משם, אלא שאפשרות זו נדחית מסוגייתנו בה מפורש שיש בכך הכרעה, וכן העירו כבר התוס' (ד"ה בדליכא), שמסוגייתנו רואים שהטעם שהם מביאים עגלה הוא משום שמוכח מתוך הקירבה שמשם בא הרוצח, שהרי הגמרא לומדת מכאן יסוד למקרים אחרים שהולכים אחר קרוב, והתקשו מכך שבסוטה מה ע"ב נאמר שאם אין בעיר הקרובה בית דין יש להביא מעיר סמוכה שיש בה בית דין, והלא אם מוכח שבא מהעיר שאין בה בית דין לא שייך שעיר אחרת תביא, ונשארו בקושיא. מכל מקום גם בסוגייתנו יש עדיין להסתפק כאמור, האם זו הכרעה בתורת ודאי או בתורת ספק.
החזון יחזקאל (סוטה פ"ט ה"ג בחידושים ד"ה או סמוכה) סובר שאכן אין צורך בוודאות אלא מספיק ספק שמא בא מהעיר הזאת כדי לחייבה בהבאת עגלה ערופה, ומוכיח זאת מהדין שאם יש שתי ערים באותה קירבה שתיהן מביאות למרות שוודאי לא בא משתיהן אלא די בספק שיש על כל אחת מהן כדי לחייבה (ואנו מטילים את החיוב על העיר שממנה הסבירות הכי גבוהה. גם חכמים החולקים ואומרים ששתיהן יביאו יחד עגלה אחת זה רק משום שאי אפשר לצמצם ולכן ודאי רק אחת מהן קרובה יותר ורק היא חייבת). וכן מוכיח מהדין שמירושלים לא מביאים עגלה ערופה ואם נמצא סמוך לירושלים בודקים מהי העיר הסמוכה ביותר אחרי ירושלים, וכן מהדין הנזכר בקושיית התוס' שמביאים רק מעיר שיש בה בית דין ואם בעיר הסמוכה ביותר אין בית דין מביאים מהעיר הסמוכה שיש בה בית דין 1 . בשני המקרים הללו איננו אומרים שלא מביאים כלל אלא שמביאים מעיר אחרת, והרי אם הבירור של קרוב מוכיח לנו שהגיע מירושלים או מעיר שאין בה בית דין כיצד שייך לחייב להביא מעיר אחרת?! אלא על כרחך שהקירבה לא יוצרת לנו הכרעה גמורה אלא רק ספק.
עוד כותב החזון יחזקאל, שאם היינו אומרים שקרוב הוא בירור ודאי לא היה שייך לומר שרוב עדיף מקרוב, ואפילו אם נאמר שגם רוב הוא בירור ודאי, משום שיש עדיפות לבירור של קרוב שהוא בירור מחמת עצם המעשה, היינו האופן של מציאת החלל שנמצא סמוך לעיר זו, לבירור של רוב שאינו מחמת עצם המעשה. ומציין לשיטה מקובצת בבבא מציעא (ו ע"ב) בשם הרא"ש . שם כתוב שכאשר יש דין בתורה המצריך ודאות כמו במעשר בהמה שנאמר "עשירי ודאי" אין הולכים אחר הרוב ואפילו אם לפי הרוב יש כאן עשירי בכל זאת אין צורך לעשר משום שאין כאן ודאי. כלומר, לפי שיטת הרא"ש שאפילו רוב אינו בירור גמור פשוט שלא שייך לומר שקרוב הוא כן בירור ודאי.
לכאורה פשט דברי החזון יחזקאל שאין צורך בוודאות פירושו שבשונה מהכרעה בדין מאכל אם הוא כשר או לא, ששם צריך הכרעה שהתורה מורה לנו להתייחס אליה כהכרעה גמורה שהאוכל כשר כי אחרת אסור לאוכלו, בדין עגלה ערופה אין צורך כזה. מדוע? אם עניין המצווה הוא שהעיר שיצא ממנה הרוצח מחוייבת בכפרה וכד' ולכן מוטל עליה חיוב להביא עגלה ערופה, וכדי לדעת מיהי עיר זו אנו בודקים מיהי הקרובה, אכן גם כאן צריך הכרעה גמורה כמו בספק בכשרות מאכל. אולם יש לומר שעיקר רצון התורה הוא שתובא עגלה ערופה מאחת הערים הסמוכות אלא שעדיף כמובן שתובא על ידי עירו של הרוצח, ולכן מספיק ללכת אחר העיר שההסתברות הכי גבוהה היא שממנה בא הרוצח, אף אם אין לנו הכרעות ודאיות. לפי זה יובן מאוד הדין שאם נמצא קרוב לירושלים או לעיר שאין בה בית דין מביאים מעיר אחרת סמוכה, שהיא הבאה בתור ברמת הסבירות.
אולם קשה על הבנה זו, שהרי אם היחס שלנו להכרעה של קרוב הוא שעדיין קיים ספק ומועיל בעגלה ערופה משום ששם מספיק ספק, לא ניתן ללמוד מכאן למקרים אחרים בהם נצרכת הכרעה גמורה, והלא סוגייתנו השוותה לכך דיני ערלה וכד' ובכך לא מספיק ספק, אלא על כרחנו שגם לפי החזון יחזקאל יש כאן יסוד לכל התורה שניתן לסמוך על הקרוב ואין זה דין פרטי בעגלה ערופה. אם כן מהי כוונתו שאין כאן הכרעה גמורה אלא ספק?
נראה להסביר שניתן להתייחס לדין שהולכים אחר קרוב וכן לדין שהולכים אחר הרוב בשני אופנים. אפשר להבין שהתורה הורתה לנו להתייחס לכך כאילו הובררה המציאות של הדבר המסופק, ואפשר להבין שאיננו מתייחסים לכך כאילו הובררה כלל אלא שהתורה הדריכה אותנו שמספיק לסמוך על ההסתברות ואין צורך לחשוש למיעוט. החזון יחזקאל בא להוציא מהאפשרות הראשונה ולומר שדין קרוב בא ללמדנו יסוד לכל התורה שאפשר לסמוך על ההסתברות שבא מהקרוב ולא לחשוש שמא בא מן הרחוק. כך מדוייק גם ממה שנראה שמשווה זאת לשיטת הרא"ש בדין רוב. בדין רוב פשוט שאין משמעותו שהסתפקה התורה בספק כדי להתיר לנו את המאכל כפי שניתן היה לומר בדין עגלה ערופה (כפי שנאמר למעלה, שם ניתן לומר שהעיקר אינו שעיר הרוצח תביא אלא שתובא ועדיף שהעיר שיצא ממנה תביא) אלא משמעות דברי הרא"ש היא שהתורה לא התייחסה לרוב כבירור גמור אלא כהסתברות אך התירה לנו לסמוך על הסתברות זו. הנפקא מינה מכך היא כפי שכתב הרא"ש במקרה שהתורה הצריכה ודאות כמו "עשירי ודאי", ששם גילתה לנו שאין לסמוך על כך אלא נצרכת ודאות ולכן אם רוב לא נחשב כבירור גמור הוא לא מספיק. אך גם על הסבר זה קשה, כי לפיו אכן יש דין על העיר שממנה יצא הרוצח שתביא עגלה, ואם כן, אם התורה קובעת שעלינו לסמוך על הסתברות הקורבה לא יובן כיצד כאשר אין בעיר הקרובה בית דין יש להביא מעיר אחרת הרי הרוצח לא בא ממנה.
ואולי יש לומר 2 (אך לא משמע כך בחזון יחזקאל) שיש שני דינים בעגלה ערופה. דין אחד הוא שתובא עגלה ערופה מאחת מן הערים שיתכן שהגיע ממנה הרוצח. דין זה מוכח מההלכה שאם אין בית דין בעיר הקרובה יש להביא מעיר סמוכה אחרת שבה יש בית דין, הרי שהחיוב אינו מצד העיר שהכי מסתבר שממנה הגיע הרוצח אלא ישנו חיוב בעצם הבאת העגלה הערופה. אולם ישנו דין נוסף מצד העיר, שהעיר שאנו מניחים שממנה הגיע הרוצח חייבת בהבאת עגלה ערופה, אך בתנאי שיש בה בית דין. לגבי הדין השני חודש שאם יש ספק משום שיש כמה ערים שהן באותו מרחק – גם הספק מחייב אותן להביא. הדין השני מוכח מכך שכאשר יש שתי ערים קרובות איננו אומרים שמספיק שאחת מהן תביא אלא שתיהן חייבות ומביאים שתי עגלות. לגבי הדין הראשון, למרות שיש חיוב בעצם ההבאה, נראה שאם בכל הערים הקרובות שיש סיכוי שהגיע מהן אין בית דין לא יביאו מעיר רחוקה שיש בה בית דין למרות שאין סיכוי שהגיע ממנה אלא אין חיוב כלל. מכך מוכח, כפי שכתב החזון יחזקאל, שהיחס לדין קרוב אינו כבירור גמור אלא כהסתברות והדריכה התורה שניתן לסמוך על הסתברות כזו, שהרי אילו היחס היה כבירור גמור אזי במקרה שבקרובה ביותר אין בית דין לא שייך להביא מסמוכה אחרת, שהרי ודאי לא הגיע ממנה.
לפי שיטת החולקים על הרא"ש וסוברים שרוב הוא בירור ודאי (כך משמע מ תוס' בבבא מציעא ו ע"ב שהקשו את קושיית הרא"ש ונשארו בקושיא ולא תירצו כמותו) נוכל ליישב מהו מקורו של רבי חנינא שמכוחו הכריע שרוב עדיף, שכן סבר שרוב הוא הכרעה גמורה ואילו קרוב לא. לפי שיטת הרא"ש צריך עדיין להבין מניין מקורו. ואולי יש ליישב שגם לרא"ש רוב נחשב להכרעה גמורה מבחינתנו, כלומר, התורה הורתה לנו להתייחס לכך כאילו הובררה המציאות של הדבר המסופק, אלא שבמקום שפירשה התורה שצריך ודאות כמו ב"עשירי ודאי" כוונתה לומר שכאן אין ללכת לפי ההכרעה ההלכתית אלא נצרכת גם ודאות מציאותית והתוס' חלקו וסברו שמספיקה ודאות הלכתית. ולפי זה קרוב הוא הכרעה בתורת ספק ואילו רוב בתורת ודאי ולכן יש ללכת אחר הרוב.
הגרנ"ט (סימן קעב) הסתפק בשאלה זו, האם הכרעת הקרוב הינה בתורת ודאי או בתורת ספק.
מ התוס' שנשארו בקושיא מהדין בסוטה שאם בעיר הסמוכה אין בית דין מביאים מעיר אחרת שיש בה בית דין מוכח לכאורה שלא הבינו כחזון יחזקאל אלא סברו שההכרעה בקרוב היא בתורת ודאי, אמנם עדיין ניתן לומר שהבינו התוס' שההכרעה בתורת ספק ובכל זאת הוקשה להם כי סוף סוף אם התורה אומרת לנו ללכת לפי הכרעה זו ולהניח שההסתברות הגבוהה יותר היא שהרוצח בא משם לא שייך להביא מעיר רחוקה יותר כאשר בקרובה אין בית דין. ומכל מקום מלשון התוס' "דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג" משמע בפשטות שההכרעה בתורת ודאי.

אופן הכרעת קרוב – בירור או הנהגה?
הקובץ שיעורים (אות עח) הסתפק האם הכרעה זו היא בתורת בירור או בתורת הנהגה. יש הכרעות שהן בתורת בירור כמו מיגו ושאר ראיות ולעומת זאת יש הכרעות שאין שום סברא להניח שאכן הן מלמדות אותנו מה היה במציאות כגון חזקה דמעיקרא. כאשר אדם זרק גט לאשתו ואנו מסופקים אם נפל קרוב לה ומגורשת או קרוב לו ואינה מגורשת, הדין הוא שמספק יש להעמידה על חזקת אשת איש. במקרה זה ברור שאין סברא לומר שבגלל שהייתה קודם אשת איש מסתבר שהגט נפל קרוב יותר לו אלא יש כאן גזירת כתוב שבמקום ספק עלינו לא לחדש אלא להישאר במצב שהיה לפני שנתחדש הספק. נפקא מינה בין שני סוגי ההכרעות היא למקום שיש שתי כתות עדים המכחישות זו את זו. הוא מביא בשם התוס' שכאשר יש תרי ותרי ולאחד מהצדדים יש גם מיגו אין המיגו מעלה ומוריד שכן תרי כמאה ואפילו אם היו מגיעים עוד שני עדים לאחד הצדדים הוא לא היה עדיף מהשני ואם כן כל שכן שתוספת של מיגו שכוחה קטן יותר משני עדים לא תועיל. לעומת זאת כאשר יש תרי ותרי אנו הולכים מספק אחר החזקה, והטעם לכך הוא שחזקה אינה פועלת במישור של ראיות ובירור אלא שמספק לא מוציאים דבר מחזקתו וזה שייך גם בספק הנובע מתרי ותרי. לאור זאת מסתפק הוא אם במקרה של תרי ותרי וקרוב הולכים אחר הקרוב וזוהי הנהגה מגזירת כתוב או שקרוב מועיל מטעם בירור ואם כן אין לו תועלת במקום תרי ותרי.
הקובץ שיעורים נוטה לומר שקרוב זוהי הכרעה של גזירת כתוב ולא בירור, משום שאם לא כן יהיה קשה על הגמרא בחולין יא ע"א שחיפשה מקור מהתורה לכך שהולכים אחר הרוב, והרי בסוגייתנו מבין רבי חנינא מסברא שרוב עדיף מקרוב ואם כן היה לגמרא לומר שהמקור לרוב הוא קל וחומר מקרוב. כעין זה הקשו התוס' בחולין מדוע לא אמרה הגמרא שנלמד בקל וחומר מחזקה שהרי רוב עדיף מחזקה. הרשב"א מתרץ שלולא גילתה התורה שהולכים אחר הרוב היינו מסתפקים שמא גרוע הוא מחזקה אך לאחר שגילתה שמועיל מסברא אנו אומרים שעדיף מחזקה. ודבריו אינם מובנים: כיצד יתכן שלולא הפסוק היינו מסתפקים שמא גרוע מחזקה ולאחר הפסוק שרק מגלה לנו שהולכים אחר הרוב אך אינו מלמדנו מה עדיף אנו יודעים מסברא שרוב עדיף מחזקה?! הקובץ שיעורים מיישבו שחזקה היא הנהגה ואילו רוב הוא בירור אלא שלולא הפסוק לא היינו יודעים אם זהו בירור מספיק טוב לפי התורה, אך אחר שהתורה מלמדת אותנו שזהו בירור טוב ודאי שעדיף מחזקה שאין בה כל בירור אלא רק הנהגה, שהרי יש ללכת אחר ההנהגה רק במקום שנותרנו בספק ואין בירור אחר. על פי זה אומר הקובץ שיעורים שאותו חשבון יש לעשות לגבי קרוב. יש לשאול מדוע לא למדנו רוב בקל וחומר מקרוב, ויתורץ רק אם נאמר גם לגבי קרוב שזוהי הנהגה ואם כן לאחר שלימדה אותנו התורה שרוב הוא בירור טוב ודאי שעדיף מקרוב.
משמעות דברי הקובץ שיעורים היא שההליכה אחר הקרוב אינה משום שמסתבר שאכן הגיע הרוצח מהעיר הקרובה אלא שכמו שבמקום ספק הדריכה אותנו התורה שמספק לא נשנה ונעמיד הדבר על חזקתו כך הדריכה אותנו שמספק לא נרחיק לתלות בעיר רחוקה אלא נתלה בקרובה. אין זה אומר שאין שום סברא לומר שיש הסתברות גבוהה יותר בקרוב אלא שהסתברות זו אינה מספיקה כדי לקבוע הלכה שתולים בקרוב.
הקובץ שיעורים מתקשה בדברי התוס' (ד"ה לימא) מהם עולה שאם הולכים אחר הקרוב זוהי ערלה ודאית ולא אומרים בחוץ לארץ שיש להתיר מספק, הרי אם זו הנהגה ולא בירור אכן נותר הספק. ותירץ שיש לומר שהתוס' כתבו כן דווקא לשיטה שקרוב עדיף, והיא סברה שאכן גם קרוב זה בירור אך השיטה שרוב עדיף סוברת שקרוב זוהי הנהגה ולשיטתה במקום שהולכים אחר הקרוב אכן נותר הספק. צריך להבין את דבריו, הרי גם כשמכריעים בתורת הנהגה סוף סוף מכריעים ולא נותרים בספק. ונראה שהואיל וערלה בחוץ לארץ היא מדאורייתא (הלכה למשה מסיני) אלא שהלכה למשה מסיני שבכל זאת ספק מותר, סבור הקובץ שיעורים שיש להתייחס לכך כדין מעשר בהמה שהתורה פירשה עשירי ודאי ומיעטה ספיקות, ובהלכות כאלו יש למעט גם מקרים שהוכרעו אלא שהכרעתם היא רק מכח הנהגה.
מכל מקום, כפי שהובא מקודם, התוס' (ד"ה בדליכא) עצמם כתבו שמתוך הקורבה מוכח שמשם בא ההורג, ואם כן מוכח שהבינו שהקרוב הוא בירור ולא כדברי הקובץ שיעורים.
על כל פנים לדברי הקובץ שיעורים שההליכה אחר הקרוב היא מצד הנהגה ולא מצד בירור תיושב שאלתנו, מניין ידע רבי חנינא שרוב עדיף מקרוב, והתשובה לכך היא שרוב זהו בירור ואילו קרוב זוהי הנהגה.
הדבר אברהם (סימן ד ס"ק ד) מסביר שקרוב מועיל מדין רוב, כלומר, רוב הפעמים מגיע הרוצח מהעיר הקרובה. לדבריו פשוט שגם קרוב מועיל מצד בירור ולא מצד הנהגה, וכשיטת התוס'. הדבר אברהם אינו מסביר אם כן כיצד שייך לומר שרוב עדיף מקרוב, הרי גם קרוב עצמו הוא מדין רוב. ובכלל, מדוע צריך לימוד מיוחד לדין קרוב הרי זהו דין רוב. יש לבאר דבריו שדין קרוב מבוסס על ההיגיון שבדין רוב אך אינו עומד בגדרי רוב ולא חל בו דין רוב של התורה. מדוע? רובא דאיתא קמן ודאי לא שייך כאן שהרי אין כאן רוב ומיעוט לפנינו, אך גם רובא דליתא קמן אינו שייך בכל רוב סטטיסטי שניתן למצוא. רובא דליתא קמן נאמר רק במקום שהוא מעיד על טבע מסויים. לדוגמא, טבע בהמה להיוולד בריאה, וזה לא סתם מקרי שרובן אכן כך נולדות. אולם במקרה שלנו אמנם יש היגיון והסתברות בכך שהרוב יגיעו מהמקום הקרוב אך אין זה טבע אלא רק היגיון סטטיסטי. רוב כזה הינו רוב חלש יותר ולא שייך בו דין התורה שהולכים בו אחר הרוב, כמו שלא כל נתון שנחקור ונמצא בו רוב נלך אחריו 3 , ודווקא לגבי קרוב קבעה התורה שבכל זאת יש ללכת אחריו. גם לאור הבנה זו יש להסביר מניין לרבי חנינא שרוב עדיף מקרוב.

מניין ומדוע רוב עדיף מקרוב?
הערנו בפתח הסוגיא שרבי חנינא לא הביא מקור לדבריו שרוב עדיף מקרוב, ויש לברר מניין וכיצד הגיע למסקנה זו. התייחסנו לשאלה זו בדברי הפרשנים השונים וכעת נסכם ונקבץ את הדברים יחדיו.
בתחילה דנו אם הכרעת קרוב הינה הכרעה מוחלטת או שהיא רק מורה לנו שכך מסתבר אלא שיש לסמוך על הסתברות זו. אם נאמר שזו רק הסתברות ואילו הכרעת רוב הינה מוחלטת, כלומר שאנו תולים שבוודאי הגיע מן הרוב, תיושב שאלתנו, וכך יישב החזון יחזקאל, כפי שהובא לעיל.
לאחר מכן דנו אם אופן ההכרעה הוא בירור או הנהגה. אם נאמר כקובץ שיעורים שזו הנהגה גם כן תיושב שאלתנו, כי הנהגה עניינה כיצד לנהוג במקום שנותרנו בספק, אך במקום שכבר יש בירור כגון על פי הליכה אחר הרוב שוב לא נותרנו בספק.
אולם אם נאמר כדברי התוס' שהכרעת קרוב היא הכרעה מוחלטת וכן שמדובר בבירור ולא רק בהנהגה תחזור שאלתנו מניין לרבי חנינא שרוב עדיף. בדברי הדבר אברהם שקרוב הוא מדין רוב ביארנו שזהו רוב חלש יותר הואיל ואינו רוב הנמצא לפנינו ומאידך גם אינו טבע אלא רק הסתברות סטטיסטית. באופן נוסף ניתן ליישב את דעת התוס' שזו סברא סטטיסטית מציאותית, שבדרך כלל אכן מסתבר יותר לתלות ברוב מאשר בקרוב. דרך זו תובן בפרט לפי התורת חיים שיובא לקמן, שאכן לא תמיד רוב עדיף מקרוב ובמקרים שאכן מסתבר יותר שהגיע מהקרוב יש ללכת אחריו, אך גם לפי התוס' שאינם סוברים כמותו אפשר לומר שהואיל ובדרך כלל יותר מסתבר לתלות ברוב לא רצו חכמים לתת דבריהם לשיעורים ולכן נקבע ללכת תמיד אחר הרוב. העלנו ארבע דרכים לבאר כיצד הסיק רבי חנינא מסברא שרוב עדיף, אולם אפשר גם לומר שכלל לא הסיק זו מסברא אלא זוהי הלכה למשה מסיני.

גדרי הדין
קורבא דמוכח
התוס' (ד"ה רוב) מתקשים מהו החידוש של רבי חנינא הרי כבר ניתן ללמוד זאת מברייתא מפורשת בכתובות טו ע"א האומרת שתשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה הולכים אחר הרוב. ומביאים תירוץ בשם ריב"ם שאת המשנה ניתן להעמיד כשדלתות המדינה פתוחות וגם במדינות הסמוכות הרוב כשר שאז יש 'תרי רובי' ובכך אכן רוב עדיף אך רוב אחד יתכן שלא. ור"י מתרץ שהיינו מעמידים את המשנה בנמצא בדיוק באמצע בין החנויות. ועוד נראה לר"י שרבי חנינא בא לחדש שהולכים אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח, וכפי שמשמע מהמשך הסוגיא. הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת בין רב לשמואל במקרה שחבית צפה בנהר וספק אם היא של גויים ואסורה או של יהודים ומותרת. רב אומר שהולכים לפי העיר הסמוכה למקום מציאתה, אם רובה ישראל כשר ואם רובה גויים אסור, ושמואל אומר שאפילו אם נמצאת נגד רוב ישראל אסורה שמא הגיעה מהערים האחרות. הגמרא רצתה לתלות מחלוקתם בשאלה אם רוב עדיף או קרוב ודחתה שכולם מודים לרבי חנינא שרוב עדיף אלא שלדעת רב במקרה כאן לא שייך לתלות בשאר הערים משום שהיה נתקע במכשולים בדרך. מעירים התוס' על ההווה-אמינא של הגמרא שלרב ברוב וקרוב הולכים אחר הקרוב, שלכאורה לא היה לרב לתלות את דין החבית ברוב אנשי העיר הסמוכה בסתם אלא יש לבדוק מיהו הבית הסמוך ביותר לנהר, שכן גם אם רוב אנשי העיר ישראלים אך הסמוך ביותר הוא גוי יש ללכת אחר הקרוב ולאסור. מכך שלא נאמר כן מוכח שכל המקום להסתפק אם הולכים אחר הרוב או הקרוב הוא רק במקרה של 'קורבא דמוכח' אחרת פשוט שלדעת כולם רוב עדיף, ולכן לגבי העיר הקרובה יש מקום לומר שהולכים אחר העיר משום שזוהי קירבה מוכיחה אולם לגבי הבית הקרוב אין זו קירבה מוכיחה משום שיתכן מאוד שנפל משאר תושבי העיר. נמצא שלהלכה פסק רבי חנינא שאפילו בקירבה מוכיחה אנו הולכים אחר הרוב.
בדעת ריב"ם שלא תירץ כר"י יתכן שחולק אך אין הכרח, ומכל מקום התורת חיים (על סוגייתנו; מובא בקצות רסב ס"ק ב) חולק ומוכיח שבקורבא דמוכח גם רבי חנינא מודה שהולכים אחר הקרוב. ומוסיף שגם ברוב שייך רוב דמוכח ורוב דאינו מוכח, שכן לפעמים הרוב גדול מהמיעוט רק במעט ולפעמים הרוב הוא כמעט הכל והמיעוט הוא רק אחד או שניים. דברי רבי חנינא נאמרו בשווים, כלומר, או שגם הקרוב וגם הרוב הם 'דמוכח' או ששניהם לא, אך באינם שווים הולכים אחר המוכח.
המאירי (ד"ה זה שביארנו) הביא להלכה את העמדת הגמרא ביושבת בין ההרים והסביר "שאין אומרים ברוב וקרוב לילך בו אחר הרוב אלא כשהדבר מצוי להיות דבר זה יוצא מן הרוב כמן הקרוב". ולפיכך כשהביא את הדין שהולכים אחר הרוב התנסח "אבל אם היתה רחוקה הימנה באותו מחוז מרובה באכלוסין יותר מן הקרובה הולכין אחריה". כלומר, יש לסייג את הטווח של ההליכה אחר הרוב על פני הקרוב רק למקומות מהם מצוי שיגיעו משם.
לכאורה פשט דבריו הוא שצריך שהסבירות שיבוא מן הרוב תהא כמו מן הקרוב אך קשה כי זוהי בדיוק השאלה של סוגייתנו האם הסבירות הגבוהה יותר היא לתלות ברוב או בקרוב. אפשר לומר שלא בא לומר שהסבירות תהא בדיוק אותו דבר אלא כוונתו דברי התורת חיים, שרוב עדיף דווקא במקרה ששניהם שווים כגון רובא דמוכח וקורבא דמוכח או ששניהם אינם "דמוכח", אך כשמדובר בקורבא דמוכח ורובא דלא מוכח הולכים אחר הקרוב.
אולם מדבריו בהמשך (כד ע"א) לגבי חבית יין שנמצאה בכרם ערלה מוכח שאפילו לא סבר כתורת חיים וכל שכן שלא סבר בצורה קיצונית יותר כפי שלכאורה משמע מפשט לשונו, שהרי שם מכריע להלכה שהולכים אחר הרוב והיין מותר (כדעת ברא"ש ולא כדעת הרמב"ן שיובא לקמן הסובר שאומרים "כאן נמצא כאן היה"), ומנמק: "ואף על פי שהקירוב מוכיח שממנה היו אחר הרוב הולכין".
לכן צריך להסביר שאין כוונת המאירי אלא לומר שאין הולכים אחר הרוב אלא כאשר מצוי שיכול להגיע מן הרוב למעט יושבת בן ההרים וכד' שאין מצוי שיגיע מן הרוב, וכך כתב גם רש"י על העמדת הגמרא ביושבת בין ההרים: "שאין דרך רוצחים לבוא ממקומות אחרים לכאן". כלומר, גם רש"י וגם המאירי מחדשים שכדי להעדיף את הקרוב אין צורך שלא תהא אפשרות כלל שיגיע מן הרוב אלא מספיק שאין דרך בכך ואין זה מצוי.
לגבי גדר קורבא דמוכח כתב התורת חיים שחמישים אמה נחשב קורבא דמוכח ואילו הקצות (רסב ס"ק ב) חולק ומוכיח מדין מרקוליס בעבודה זרה נ ע"א שרק בתוך ארבע אמות נחשב מוכח. שם מדובר על אבנים שנמצאו בצד מרקוליס ובמסקנא שם אמרו שמודה רבי עקיבא בנמצא אבנים תוך התפיסה של המרקוליס שהוא תוך ד' אמות. על פי זה רצה לבאר גם בדין המופיע בשולחן ערוך בהלכות מציאה (רסב, יט; ומקורו מבבא מציעא כה ע"א) – "מצא כלי ולפניו פירות, הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז, שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר, והרי אין בהם סימן. ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד, חייב להכריז – שמראים הדברים שהם של אדם אחד פירושו שנמצאו בתוך ארבע אמות (או מצד כאן נמצא כאן היה או מצד קורבא דמוכח). ותמה שם לפי שיטת ר"י שלא הולכים אחר קורבא דמוכח מדוע חייב להכריז, ובשלמא לשיטת הרמב"ן שתובא בהמשך יש לומר שנחשב כנמצא במקומו לגמרי ואומרים 'כאן נמצא כאן היה' אך לשיטת הרא"ש החולק קשה.
הנתיבות שם חולק ואומר שאין שיעור קבוע של ארבע אמות אלא השיעור הוא כל שלפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר היה מתפזר עד לשם, ובכל דבר יש לבדוק את השיעור לגופו. לכאורה מוכח כן גם מדברי התוס', שהרי הם כתבו לגבי בית הסמוך שאין זה קורבא דמוכח ואילו עיר הסמוכה כן נחשבת קורבא דמוכח, והרי הבית הכי סמוך הוא אותו רוחק של העיר ואדרבה אם נלך לפי ממוצע של תושבי העיר יצא המרחק גדול יותר, אלא יש לברר כל דבר לגופו.

כאן נמצא כאן היה
רבינא התיר חבית יין שנמצאה בתוך כרם ערלה, ואמרה הגמרא שאין להוכיח מכאן שסבר כרבי חנינא שרוב עדיף משום שאין דרך גנבים להצניע יין שגנבו בכרם עצמו שממנו גנבו, ולכן גם אם קרוב עדיף כאן מוכח שלא בא מכרם זה. ומסייגת הגמרא שסברא זו שייכת דווקא לגבי יין אולם ענבים כן רגילים להצניע אפילו באותו הכרם.
לכאורה דין זה נאמר דווקא על הצד שקרוב עדיף אולם לפי רבי חנינא שרוב עדיף אין חילוק בין ענבים ליין ואפילו בענבים יש להתיר משום שאין לתלות בכרם זה שהוא קרוב אלא בשאר כרמים שהם הרוב. אולם הרמב"ן כותב שבדבר הנמצא בתוך הכרם גם רבי חנינא מודה כי אין זה רק קרוב אלא ממש במקומו ובכך אומרים חזקה כאן נמצא כאן היה. לכן גם לדעתו יש לחלק בין ענבים ליין ובענבים חזקה שבאו מכרם זה ואסורים משום ערלה.
הרא"ש לעומת זאת כותב שלהלכה שפוסקים כרבי חנינא גם ענבים מותרים משום שהולכים אחר הרוב, ואינו סובר כרמב"ן שבנמצא באותו מקום ממש כולם מודים וחזקה שבא משם.
כפי שהובא למעלה, הקצות (רסב ס"ק ב) הקשה לשיטת הרא"ש מהדין שהובא בשולחן ערוך (רסב, יט) שאם נמצא כלי עם סימן ופירות לידו באופן שמראים הדברים שהם של אדם אחד חייב להכריז. הקהלות יעקב (סימן טו) מתרץ שהולכים אחר הרוב דווקא במקום שלא צריך לתלות שהקרוב הסתלק, אך שם המאבד אומר שהיו שם פירות ומסתבר שנאמן הואיל וכיוון סימני הכלי וגם מעצמו אמר שהיו שם פירות ואלו פירות ולא סביר שמעצמו ינחש שהיו ליד הכלי פירות וגם ידע אלו, והואיל ונאמן בכך אם נרצה לומר שאין אלו פירותיו נצטרך לומר שפירותיו נסתלקו ובאו אחרים תחתם, וזה כבר איננו אומרים.
הרמב"ם (רוצח ט, ו) כותב: "אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין העם שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה". והקשה הכסף משנה שהרי הגמרא הקשתה אצלנו "וליזיל בתר רובא דעלמא?" ומכח זה העמידה שמדובר דווקא ביושבת בין ההרים, ואם כן מדוע הרמב"ם השמיט העמדה זו. ותירץ שבאמת אין זו קושיא שהרי התורה אמרה שיש להביא מהעיר הקרובה ולא אמרה להביא מהעיר הכי גדולה בעולם ועל כרחך שלא נתכוונה שילכו אחר כל העולם, אלא שבגמרא התרצן השיב למקשן לפי קושייתו, אך לפי האמת אין צורך בכך. אולם יש לשאול על דבריו, לפי זה מדוע לא נוכיח מדין זה שאכן יש ללכת אחר הקרוב ולכן אמרה התורה שלא נביא מהעיר הכי גדולה בעולם.
ובהלכות גזילה ואבידה (טו, יח) כתב: "שני שובכות הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו. במה דברים אמורים כשהיו יוני שני השובכות שוים במניינן אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אף על פי שהוא רחוק". וגם כאן השמיט את העמדת הגמרא בשביל שבין שני הכרמים כדי לתרץ את שאלתה "וליזיל בתר רובא דעלמא?".
ובהלכות מאכלות אסורות (י, יג) הביא את הדין של חבית שנמצאה בפרדס של ערלה וחילק בין יין לענבים, והקשה הלחם משנה שחילוק זה נאמר רק על הצד שקרוב עדיף אך להלכה אפילו בענבים יש להתיר משום שתולים שלא בא מפרדס זה אלא מהרוב.
הקהלות יעקב (סימן טו) מתרץ שהרמב"ם סבר כרמב"ן שכאשר הדבר נמצא ממש באותו מקום אומרים כאן נמצא כאן היה, ולפיכך יש לאסור את הענבים שנמצאו בפרדס של ערלה. על פי זה מיישב גם את שתי ההלכות הקודמות. בהלכות רוצח כתב שאם יש שתי ערים יש ללכת אחר הגדולה מביניהם אפילו אם היא יותר רחוקה וכפי שאמרה הגמרא. אולם הגמרא המשיכה ושאלה שנחוש שמא הגיע מרובא דעלמא, כלומר, שמא הגיע משאר עיירות שאין דרך להגיע מהן ישירות אל החלל אלא צריך לעבור דרך אחת העיירות הסמוכות, אך לכך כבר לא חשש הרמב"ם, משום שאם בין כה וכה צריך לומר שעבר דרך אחת העיירות הסמוכות והיה בהן נתלה שהגיע מהעיר עצמה ולא הגיע אליה מעיר אחרת משום חזקת כאן נמצא כאן היה. הגמרא עצמה לא השיבה כן משום שבשלב זה סברה שלא אומרים כאן נמצא כאן היה ואפילו בכך סובר רבי חנינא שהולכים אחר הרוב, וכן רואים שסברה בהמשך בשלב הקושיא לגבי חבית שנמצאה בפרדס, ששאלה שמא רבינא התיר את החבית משום שסבר כרבי חנינא, אך לאחר שדחתה שהתיר מטעם אחר, שאין דרך גנבים להצניע יין בתוכה, חזרה בה כפי שסובר הרמב"ן ומעתה סוברת שגם לשיטתו אומרים כאן נמצא כאן היה. בכך מתרץ גם את ההלכה מהלכות גזילה ואבידה, שלגבי החשש שהגיעו היונים מעלמא מעוברי אורח נחשבים השובכים שכאן כנמצא בתוכם, ואף שאינו ממש בתוכם מכל מקום דרכם לילך סביבותם, ולכן לגבי עלמא שייך לומר עליהם כאן נמצא כאן היה. ומביא להרחבה זו סיוע מדברי הנימוקי יוסף שגם על הנמצא בפתח השדה אומרים כאן נמצא כאן היה משום שדרך למכור הפירות בפתח השדה.

^ 1.ר' עמיחי בוירסקי הציע לתרץ שאחריות בית הדין שבעיר מוטלת גם על הערים הסמוכות שאין בהן בית דין, ולפיכך אין מדין זה סתירה לכך שהקרוב בירר לנו מניין הגיע הרוצח. אולם תירוץ זה לא יועיל לגבי הדין של ירושלים, וכן לפי זה היה לנו להטיל את החיוב על העיר שיש בה בית דין שהכי סמוכה לעיר הקרובה שאין בה בית דין ולאו דווקא לעיר שיש בה בית דין שהכי סמוכה למקום הרצח. ובאופן אחר תירץ, שמצד אחד יש לתורה עניין בעצם הבאת העגלה אף אם לא תבוא מעיר הרוצח אולם לכתחילה כשאפשר רצתה התורה שיבוא דווקא מעיר הרוצח. לפי זה יש לומר שהקרוב הינו הכרעה גמורה וניתן ללמוד זאת מעגלה ערופה משום שלכתחילה התורה רצתה שיבוא מעירו והדריכה אותנו לברר מהי עירו על ידי מדידת הקירבה, ואין בכך סתירה למקרה שלא ניתן להביא מעירו שאז מצווה התורה שעל כל פנים נביא מעיר אחרת.
^ 2.ר' משה לוין
^ 3.לדוגמא, כדי לסבר את האוזן, אם נמצא השנה שרוב הנשים בהריון שאכלו גלידה בחודש שקדם להריון ילדו בנים ולא בנות ודאי לא נסיק מכך ונניח לגבי יולדת שתאכל גלידה שברחמה נמצא דווקא בן (נפק"מ לדוגמא לכניסת אשת כהן ללדת בבית חולים בו מצוי מת, שאם ידוע שתלד בן בפשטות אסור לה ללדת שם).

בבא בתרא

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

5 דק'
שיחות ליום העצמאות
"לפיכך אנחנו חייבים להודות לך"
ג' אייר תשפ"ה
גיטין
קניינים שונים בגט
גיטין דף עז ע"ב
תשע"ד
גיטין
תקנת זמן בגט
גיטין דפים יז ע"א – יח ע"א
אלול תשע"ג
בבא מציעא
מצא בגל ובכותל
בבא מציעא דף כה ע"ב
ג' ניסן התשע"ה

בבא בתרא

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
תליוהו וזבין
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
תקנת רבי יהושע בן גמלא
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
1:02
בבא בתרא
חזקת שלוש שנים
מסכת בבא בתרא - דף כט' ע"א.
הרב חיים כץ | שבט תשס"ג
1:01
בבא בתרא
גוד או אגוד וחלוקה לימים
מסכת בבא בתרא - דף יג' ע"א.
הרב חיים כץ | ה' טבת תשס"ד

בבא בתרא

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
עצרת ליחיאל
תורה של חסד במגילת רות
הרב שמעון קליין | תשנ"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרה"ג דוב ליאור
הרב חגי לונדין
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב נחשון רבינשטיין
הרב יהודה מלמד
הרב הלל גפן

48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז