ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
שמה של פרשייתנו מעורר שאלה. כיצד זה ייתכן שדווקא הפרשה שבה ניתנה התורה לישראל נקראת על שמו של יתרו? איזו מעלה מיוחדת הייתה בו עד שזכה לכך?
דוד המלך מספר לנו, כי רבים שואלים איך מגיעים לטוב – "רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב?". על זה עונה דוד ואומר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". על-ידי שהייתה לו שמחה בלב, שמחה שמתרבה כשיש טוב לאחרים, "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי – מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". שמחתי בטובתם של אחרים. כשאחרים קצרו את הדגן והתירוש שלהם – רבתה השמחה בלבי. מסתבר כי דוד לא היה הראשון ששמח בטובתם של אחרים.
הראשון היה יתרו . הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (דף צד): תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָס, גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁלֹּא אָמְרוּ "בָּרוּךְ", עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר, "בָּרוּךְ ה'". יתרו פותח את פיו ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים".
ויש לשאול – וכי משה וישראל לא בירכו את ה' עד שבא יתרו? והלא ספר בראשית מלא ברכות. נח מברך את ה'. מלכיצדק מברך את ה'. ואפילו אליעזר עבד אברהם אומר "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדנִֹי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדנִֹי..."!
אלא שעד שלא בא יתרו, כולם אמנם בירכו את ה', אך הם עשו זאת משום שהם היו כלולים באותה טובה שנעשתה על-ידי ה'. לעומתם, יתרו היה הראשון שבירך את ה' על טובה שנעשתה לאחרים. הוא בירך על יציאתם של ישראל ממצרים, טובה שהוא לא היה מעורב בה ולא צמח לו ממנה שום תועלת. הוא לא סבל במצרים. לא השתעבד בה. הוא לא ראה את מצרים רודפים אחריו ליד ים סוף. אף על פי כן, הוא הרגיש את הכאב הזה כאילו היה כאב שלו. "ויחד יתרו". הוא שמח כאילו זו שמחה שלו, ועליה הוא בירך. דווקא בגלל שיתרו עדיין לא התגייר ובכל זאת היה שמח על הטובה שעשה הקב"ה לעם ישראל, שהיו נחשבים עדיין כזרים לו, ברכתו היא חשובה מאוד.
כל העובדות הללו גם יחד מצדיקות את קריאת פרשה זו על שמו של יתרו ואף משמשות הן כהקדמה נפלאה למתן תורה. היכולת לשמוח בטובתו של חבר, היא מהתכונות שחייבים ללמוד לפני קבלת התורה, להיות כ"איש אחד", להיות "בלב אחד". זאת התכונה שאברהם אבינו הנחיל לעולם: לעשות טוב לשני, לרדוף אחרי טובתו של השני, להצטער ולהשתתף בצערו ולמסור את הנפש להצלתו.
גם אהרון הכהן נתייחד במעלה זו, שכן כך מעיד עליו הקב"ה – שברגע שהוא יראה את משה, הוא ישמח בטובתו ובמנהיגותו – "וראך ושמח בלבו". בזכות זה הוא זכה לחושן שהונח על לבו וכן לעבודתו בקודש הקודשים, ששם מונחת התורה ומונחים שני לוחות הברית.
ומי לנו גדול ממשה רבנו, מוסר התורה, שמסר נפשו כשאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" – והכול למען הצלת עם ישראל.
וזה אות לכל אחד ואחת החפצים ללכת בדרכם, להתעלות בתורה ולהתחזק במידה זו של "ואהבת לרעך כמוך", במידה שאהרון הכהן כל כך הצטיין בה – "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). להתחיל קודם כל מהבסיס של אהבת השלום בתוך עם ישראל. אחר כך גם לרדוף אחרי המטרה הנעלה הזו, עד שתתקיים בין כל שכבות העם. וכשעם-ישראל רואה שאכפת למישהו ממנו, שמכבדים אותו, שרוצים בטובתו, הוא יחפש גם את האהבה. וכשיראה שאוהבים אותו, הוא יהיה מוכן גם להתקרב דרכה אל התורה.
תכונה נוספת של דוד המלך היא התפילה על האויבים שלו. הוא לא רק שתק כשהיו מבזים אותו, אלא שהיה מברך אותם: "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם – לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי". צמתי בשבילם כשהיו חולים. כך היה דוד בצעירותו עת הורחק על-ידי בני משפחתו. כך היה כשעלה מעט לגדולה, כשרדפוֹ שאול המלך. כך היה גם כשמלך בעצמו, כשמרד בו בנו אבשלום. וכך היה גם עם כל אויביו של דוד.
מכאן לימדו חכמים לכל אדם, שצריך לשמוח בשמחת אחרים ולכאוב את כאבם. צריך להתפלל עליהם כמו שאברהם אבינו התפלל על אבימלך, למרות שהזיק לו. כמו שהתפלל משה על הסרת המכות ממצרים "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה'" – צעקה אמתית. צריך להתענות בעבור הרשעים המצרים לנו, כמו שעשה דוד.
התפילות הללו לא מנעו מאברהם, ממשה ומדוד להילחם ברשעים ולהתפלל למפלתם, כשהמשיכו להחזיק ברעתם, שכך אומר עליהם דוד לבסוף: "יֵבשֹׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי. יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה. יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם" (שם). אמן, כן יהי רצון.
פּרק יד כְּלָלֵי קְדֻשָּׁה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִי ת \ מאמר מרדכי
פרק זֶה נְיַחֵד לְפֵרוֹת אוֹ גִּדּוּלֵי שְׁבִיעִית לְפִי סֵדֶר א - ב -
הַאִם יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְהֵיאַך צָרִיך לִנְהֹג וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּכְדֵי לאֹ לַהֲבִיאָם לִידֵי הֶפְסֵד וּבִזָּיוֹן בַּשְּׁבִיעִית.
ישׁ לָדַעַת כִּי שְׁמִירַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בִּקְדֻשָּׁה הִיא מֵהַדִּינִים המַּעֲשִׂיִּים וְהַנְּחוּצִים לִידִיעָה וּבְקִיאוּת. כמוֹ כֵן נָבִיא דִּינֵי קְלִפּוֹת שֶׁל פֵּרוֹת בְּיַחַס לִקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת לְפִי סֵדֶר א-ב.
אבוקדוֹ - רִסּוּק אָבוֹקָדוֹ – מֻתָּר. מְשָׁחוֹת עַל בְּסִי ס אָבוֹקָדוֹ - אָסוּר לַעֲ שׂוֹתָן , וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹתָן מֵאָבוֹקָדוֹ שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ אוֹ שֶׁאֵינוֹ מִשְּׁנַת שְׁמִטָּה.
אתרוגים - גַּם אִם נִ טְּעוּ רַק לְצֹרֶך אַרְבַּעַת הַמִּינִים - יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
אפרסקים - מֻתָּר לְבַשְּׁלָם עִם סֻכָּר וּלְשָׁמְרָם
בשמים - נִרְאֶה בְּדַעַת הָרַמְבָּ"ם 5 כִּי בַּעֲצֵי הבְּשָׂמִים נוֹהֲגִים קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְעַל כֵּן מִינֵי בשֶֹׂם הַמְיֻצָּרִים בָּאָרֶץ, אוֹ סוּגֵי פּוּדְרוֹת וְכַדּוֹמֶה שֶׁמְּיֻצָּרִים מִיְּבוּל שֶׁל תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ , אִם הֵם מְיֻצָּרִים מֵעֵצִים חָלִים בָּהֶם דִּינֵי שְׁבִיעִית, וְעַל כֵּן, יֵשׁ לְרָכְשָׁם בְּהַבְלָעָה מֵחֲשַׁשׁ אִסּוּר סְח וֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית.
דבשׁ - קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בִּדְבַשׁ שֶׁנּוֹצַר מִפְּרָחִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, כְּגוֹן שֶׁמּוּפָק מִפֵּרוֹת הָאִילָן , אַך אִם הוּא מוּפָק מִפִּרְחֵי הַבָּר אוֹ מִסֻּכָּר - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית
הדסּים - גַּם אִם נִטְּעוּ לְשֵׁם מִצְוַת אַרְבַּעת הַמִּינִים - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָן לְרֵי ח 9 אַף שֶׁאֵין רֹב בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם לְרֵיחַ, וְלָכֵן אֵין לִקְנוֹתָם אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, וְאֵין לִמְכֹּר הֲדַס בְּאֶגֶד הָרָגִיל אֶלָּא בְּאמֶֹד, וְאֵין לִזְרֹק אֶת בַּדֵּי הַהֲדַס הַנּוֹתָרִים לָאַשְׁפָּה כָּרָגִיל , אֶלָּא צָרִיך לְעָטְפָם בִּשְׁתֵּי שַׂקִּיּוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן אֲטֻמָּה וְאַחַר כָּך יִזְרְקֵם לַפַח
חומץ טִבְעִי - כְּבִישַׁת יְרָקוֹת בְּחֹמֶץ טִבְעִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית - מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁמּוּשׁ זֶה אֵינוֹ גּוֹרֵם לַחֹמֶ ץ לְהִתְקַלְקֵ ל . וְאִם הָרְגִילוּת לִכְבֹּשׁ - מֻתָּר, אַף אִם הַחֹמֶץ מִתְקַלְקֵל.
טבק - יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
יי ן - עַיֵּן בְּפֶרֶק י"ג, שִׁמּוּשׁ בְּיֵין שְׁבִיעִית, סְעִיפִים מ"ה-מ"ט.
כותנה - סִיבֵי כֻּתְנָה - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
לימוֹן - סְחִיטָה לְסָלָט אוֹ לְתַבְשִׁיל אוֹ לְכוֹס תֵּה - מֻתֶּרֶ ת אַך אָסוּר לְבַשֵּׁל לִי מוֹן , וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל מִיץ לִימוֹן עִם סֻכָּר, וְכֵן לִכְבֹּשׁ לִי מוֹן. וְיֵשׁ לִ שְׁמֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וּלְבַעֲרוֹ בִּזְמַן הַבִּעוּר.
מותּר לְהַנִּיחַ פְּרוּסַת לִימוֹן בַּתֵּה (אֲפִלּוּ חַם) לְתוֹסֶפֶת טַעַם אַך אֵין לְזָרְקוֹ כְּדַרְכּוֹ אֶלָּא יַנִּיחֶ נּוּ עַד שֶׁיִּפָּסֵד מֵאֵלָיו אוֹ יִזְרְקֶנּוּ עִם שְׁתֵּי עֲטִיפוֹת.
מים - מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת שֶׁל שְׁבִיעִית וְהֵם טוֹבִים לַאֲכִילָה (כְּ גוֹ ן: רֹטֶב א וֹ מָרָק מִפֵּרוֹת א וֹ יְרָק וֹת) – יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, אֲבָל אִם אֵינָם טוֹבִים לַאֲכִילָה (כְּגוֹן: מֵי שְׁלִיקַת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה אוֹ אַרְטִישׁוֹק) - אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וּמֻתָּר לְשָׁפְכָם כָּרָגִיל
פיּרוֹת עָרְלָה אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית בְּפֵרוֹת עָרְלָ ה
צמחים רֵיחָנִיִּים - יֵ שׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
שמן - מֻתָּר לִמְרֹחַ מַחֲבַת אוֹ תַבְנִית אֲפִיָּה בְּשֶׁמֶן שֶׁ ל שְׁבִיעִית לִמְנִיעַת הַדְבָּקָה שֶׁל הַמַּאֲכָל, גַּם אִם לֹא נוֹעָד לְהוֹסָפַת טַעַם
שירי שֶׁמֶן שְׁבִיעִית שֶׁל טִגּוּן - אִם נ וֹעֲדוּ לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר - יֵשׁ לִשְמֹר עָלָיו קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְאִם רָגִיל לִשְׁפֹּך אֶ ת שְׁיָרֵי הַשֶּׁמֶן - אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. שירי שֶׁמֶן מִסָּלָט שֶׁל שְׁבִיעִית - מֻתָּר לְזָרְקָם , אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שׁוּב לְסָלָט אַחֵר.
מותּר לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַׁבָּת בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִי ת ישׁ הָאוֹסְרִים לְהַדְלִיק נֵר חֲנ כָּה בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵאוֹרָם וְשֶׁמֶן נִתָּן לַהֲנָאָה וּלְפִי שִׁטָּתָם אָסוּר גַּם לְהַדְלִיק אֶת נֵר הַ שַּׁמָּשׁ, אוּלָם לַהֲלָכָה מֻתָּר לְהַדְלִיק נֵרוֹת חֲנֻכָּה אִם אֵין לוֹ שֶׁמֶן אַחֵר
שמ ן זַיִת - יֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וְיֵשׁ לִקְנוֹתוֹ בְּהַבְלָעָה, וּמֻתָּר בַּאֲכִילָה וּבְהַדְלָקָה
שמ ן חֲמָנִיּוֹת - אֵין בּוֹ אִסּוּר סְפִיחִין , וְיֵ שׁ בּוֹ קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית.
תּה - סוּגֵי חֲלִיטוֹת תֵּה הָעֲשׂוּיִים מִפֵּרוֹת וּצְמָחִים בִּטְעָמִים שׁוֹנִים (כְּגוֹן: פֵּרוֹת הָדָר, אֲפַרְסֵק , תַּפּוּ ח) - יֵשׁ לְשָׁמְרָם בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית וְאֵין לְזָרְקָם אַחַר הַשִּׁמּוּשׁ כָּרָגִיל, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בָּהֶם עוֹד טַעַם רָאוּי שֶׁרְגִילִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים 43
תפוח זָהָב (תַּפּוּ"ז) - סְחִיטַת תַּפּוּחַ זָהָב לְמִיץ - מֻתֶּרֶ ת
תּפּוּחי עֵץ - מֻתָּר לְבַשְּׁלָם כְּדַרְכָּם . רִסּוּק תַּפּוּחֵי עֵץ אוֹ סְחִיטַת תַּפּוּחֵי עֵץ לְמִיץ - מֻתֶּרֶת, רִסּוּק תַּפּוּחֵי עֵץ לִמְחִית – אָסוּר, וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁרְגִילִים לְרַסֵּק - מֻתָּר.
לא תשקרו
על פקחותו של חכם מיוחס השוחט ע"ה סיפר הרב, שפעם הגיע לפניו אדם להיבחן על העמדת סכין חלקה. הגיש הנבחן את הסכין לרב מיוחס, והרב מיוחס החזיר לו את הסכין פגומה על מנת לבדוק אם יודע הלה להשחיז את הסכין כהלכה. הלך אותו אדם וחזר אחרי שתי דקות עם הסכין חדה וחלקה כהלכה. הפעם פגם אותה חכם מיוחס בצורה ממשית ונתן לו לתקנה, והאדם חזר לאחר חמש דקות עם הסכין חדה וחלקה כהלכה. הסתכל עליו חכם מיוחס ואמר לו: "לא עלי", אותי לא תרמה! תוציא מהכיס את כל הסכינים החלקות שהכנת מראש...
הווי שקוד ללמוד תורה
יום אחד, בהגיע ר' אסף שיחיה לבית הרב, ביקשה ממנו הרבנית שיעשה סדר בכל ערימות הספרים שבסלון. כשנכנס לחדר הספרים של הרב לסדרם, ישב הרב ועסק בתורה ולא שם לב כלל למתרחש. כך למעלה משעתיים, ר' אסף מסדר את הספרים בחדרו של הרב היושב על מקומו ושקוע כולו בלימוד. עד שלפתע נשא הרב את עיניו ואמר לו: אה, ברוך הבא! אמר אסף לרב: הרב, אני כאן כבר שעתיים! השיב לו הרב: עיינתי באיזה עניין שהרבה זמן לא באה לפני שאלה בו. והמשיך ואמר: אם לא אחזור כל חודש על ה"שולחן ערוך", איך אוכל לפסוק הלכות?
חבר של הרב יוסף ,בנו של הרב, היה צריך לנסוע לחו"ל עם כל משפחתו וביקש מרבי יוסי, אם אפשר לקבל ברכה מהרב לפני הנסיעה. רבי יוסי תיאם עם הרבנית, והמשפחה הגיעה לביתו של הרב. הרבנית קיבלה את פניהם, אמרה להם שייכנסו למסדרון ומשם לחדרו של הרב לקבל את הברכה, וחזרה לעיסוקיה. לאחר כמחצית השעה התקשר רבי יוסי לרבנית, לשאול אם המשפחה הגיעה. הרבנית אמרה לו: כן, הם נמצאים אצל הרב כבר חצי שעה, ומיהרה לבדוק מה קורה אתם. נכנסה לחדרו של הרב, ולנגד עיניה, משפחה עם שמונה ילדים סמוך לשולחנו של הרב, והרב שקוע בלימודו ואינו מרגיש כלל בעומדים לפניו! כמובן, הרבנית דאגה שהם יתברכו לשלום. כשרבי יוסי התקשר לחברו להתנצל על הזמן שהוצרכו להמתין, ענה לו אבי המשפחה שזכות ההמתנה הזאת, להראות לכל ילדיו איך הרב שקוע בלימוד התורה בצורה כזאת, הייתה החינוך הכי טוב בעולם שיכול לתת לילדיו, ואין עונג וברכה גדולים ממחזה זה.
עיניך רואות את מוריך
פעם נכסף ר' דורון גלבוע שיחיה, מחסידיו של הרב, לחזות בפני קודשו של הרב בטרם ייסע לביתו שבדרום. הרבנית נתנה לו רשות לעמוד ולהביט בפני הרב. נכנס ר' דורון לחדרו של הרב, והרב רכון על תלמודו עוסק בסוגיה בגמרא. ר' דורון עומד דקות ארוכות ליד הרב, והרב שקוע בלימודו ואינו מרגיש בעומד לידו. בערבו של אותו יום עוד הספיק לדבר עם הרב בטלפון וסיפר לו שהיה אצלו היום, והרב לא הבין על מה הוא מדבר.
כל מי שהזדמן לו לזכות לעלות ולראות את הרב ביושבו על תלמודו, היה עומד ומשתומם בחרדת קודש על הרב בלימודו. כל מעייניו וריכוזו בלימוד התורה ובעומקה של הלכה, ואינו מרגיש לא בעומדים לפניו ולא בדקות ובשעות החולפות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
