ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
בסוף העניין נאמר:
"ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
בחנוכה יש התיחסות למי שפעל את הטהרה - "באו בניך ". בפורים נאמר רק " ותלו אותו ואת בניו על העץ", מבלי לומר בדיוק מי עשו זאת. מה משמעותה של הלשון הזו, "בניך", במיוחד לאחר מה שהשתמשו קודם לכן בביטויים "גבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ"?
היתרון של נביא בקביעת תקנה מדרבנן
אחד מגדולי הדור הקודם עמד על חידוש הנובע מלשון הגמרא. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה ובהלכות יסודי התורה (פרק ט) מאריך לבאר את ההבדל שבין כח הנבואה לכח התורה, שבין נביא לחכם. לאחר שביאר את המצווה לשמוע לנביא המצווה לעדות דבר מסויים בשם ה', אף אם זה מנוגד לדין תורה, וזאת בגדר של הוראת שעה, כפי שנכתב בתורה (דברים יח טו) "אליו תשמעון". נביא שיבוא לעקור דבר מן התורה באופן מוחלט וקבוע, הרי הוא נביא שקר, מכחיש נבואתו של משה רבינו. וכפי שאומר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה:
וזה העיקר מפתח לכל העניין ההוא. ובזה לבדו ייבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברה ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה . שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלוקים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצווה על דרך נבואה, בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצווה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, ייהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכוהנים הלווים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בעניין זה מאד, והוא האמת.
יוצא מכאן, שלנביא אין שום יתרון בנבואתו לגבי לימוד תורה וחידושי הלכות בה. ואף אם טוען שאת הסברה הזו אמר לו הקב"ה - "לא תשמע אליו". ממצוות אין לגרוע ואין להוסיף עליהן דבר על דרך הנבואה.
מצד שני, נאמר במסכת מגילה (יז, ב) לגבי תקנת התפילה של אנשי כנסת הגדולה:
אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים , תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.
מדוע משמיעה הברייתא שהיו בהם כמה נביאים, אם אין משמעות לנבואה לגבי קביעת הלכות, כגון תפילה?
בדרך כלל כך הדין, שאין לעובדה שאדם הוא נביא שום משקל בקביעת עניינים שהם "עיון, סברה והשכל", אולם המשנה במסכת עדויות (א, ה) אומרת:
...שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה ובמנין.
על פי משנה זו אמרה הגמרא בתחילת מסכת מגילה (ב, א) כי לא ייתכן לומר שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לחגוג את פורים בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר, שהרי אם כן, לא היו יכולים חכמים בדורות שאחר כך לקבוע כי ניתן לקרוא את המגילה גם "באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר" בתנאים מסויימים, כל זאת בהתבסס על המשנה בעדויות, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין.
על כך ניתן לשאול, ומניין ברור לגמרא במגילה שאמנם חכמים בדורות שלאחר כנסת הגדולה לא היו גדולים מהקודמים להם בחכמה ובמניין? כאן יש משמעות לכך, שבבית דינם של אנשי כנסת הגדולה היו גם נביאים, ואם כך בתי הדין שבאו אחריהם אינם נחשבים גדולים מהם, שהרי לא היו עוד נביאים לאחר תחילת ימי בית שני. כך מוגדר אותו בית דין כבית דין "גדול", וכל בית דין שיבוא אחריו נחשב קטן ממנו. על פי הגמרא הזו, בית דין של המשך ימי בית שני קטן יותר מזה של כנסת הגדולה.
מתוך דברים אלו יעלה הבדל יסודי בין תקנת פורים, שנעשתה בתחילת ימי בית שני, לתקנת חנוכה, שבאה מאוחר יותר. פורים נתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, בזמנם של מרדכי ואסתר. באותו בית דין היו גם נביאים, ועל כן תקנה זו אינה ניתנת לביטול משום שמאז לא היו נביאים. לעומתה, התקנה של חנוכה נעשתה על ידי בית דין של חשמונאים, שבו לא היו נביאים. מי ערב לכך שתקנה זו קיימת לדורות, ובלתי ניתנת לביטול?
רמב"ן על פרשת בהעלותך (ח, ב) מביא חלק ממדרש הקשור בעניין זה, ומבאר אותו:
"כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן, אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח"
וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו.
מניין אותו ביטחון שאכן חנוכה נוהג לדורות? מי ערב לכך?
כח הציבור כנותן תוקף נצחי לתקנת חכמים על מנת שתקנה של אנשי כנסת הגדולה אכן תתקבל לדורות, יש צורך בתנאי נוסף, כפי שמובא במסכת עבודה זרה (לו, א):
... דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן (כלומר, גזירת איסור על שמנם של גויים, שאותה גזרו אנשי כנסת הגדולה) שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה.
כלומר, אם תקנה לא התקבלה ופשטה בכל ישראל, אין היא נקבעת לדורות, וכן להיפך - תקנה אשר מתקבלת על הציבור, ופושטת בכל ישראל, מקבלת תוקף של תקנה לדורות כעין תקנה של כנסת הגדולה. יש כח לקבוע תקנה לא רק מצד בית דין אשר מסוגל וראוי לכך, אלא גם בכך שכלל ישראל יקיים את התקנה. אם לא פשט איסורו בכל ישראל, הרי זו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, והיא בטלה. יש תקנה שכוחה בנוי על הקבלה של ישראל, ומכאן נובע אי היכולת לשנותה. הציבור כציבור נותן לה תוקף. זהו כוחו של כלל ישראל.
מכאן ניתן אולי להסביר את הלשון "באו בניך... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו" שאנו אומרים ב"על הנסים" - מתייחסים כאן לא רק לטיהור המקדש, אלא גם לקביעת "שמונת ימי חנוכה אלו" - כח הציבור הוא זה שנתן תוקף של כלל ישראל לתקנה, כך שלא תיבטל.
שני יסודות, אם כך, מאפשרים לתקן תקנות שלא יתבטלו - בית דין, שאם אין גדול ממנו בחכמה ובמניין, וכלל ישראל, שהתקנה מתפשטת ומתבססת אצלם.
קביעת הלכה על ידי הציבור - "פוק חזי מאי עמא דבר"
הגמרא במסכת שבת (כב, ב) לומדת מדיני שמן המאור בסוף פרשת אמור:
"מחוץ לפרוכת העדות יערוך" - וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. עדות זו לבאי עולם נעשית על ידי הנר המערבי שבמנורה, אשר לא חדל לדלוק.
המהר"ל מבאר באחד המקומות, כי יש קשר ישיר ומשמעותי בין המילים "עדות" ו"דעת". משמעותן הפנימית של שית המילים הללו אחת. אלא שבמילה עדות אין האותיות כתובות כסדרן באל"ף בי"ת, לעומת המילה דעת, שם הן כתובות כסדרן.
על פי זה, ניתן להסביר ביתר העמקה: במסכת פסחים (סו, א) מובא המעשה ששאלו בני בתירה, נשיאי אותו הדור, את הילל הזקן, לגבי דחיית שבת מפני קרבן פסח. הוא ידע לומר להם שפסח דוחה את השבת, שהרי דינו כקרבן ציבור, ובזכות תשובה זו -
...הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין (לצורך שחיטת הפסח) מערב שבת - מהו? אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
מפשט הדברים נראה שנענש מידה כנגד מידה על כך שקינטרם, ולכן שכח את אותה הלכה. אולם כאמור הוא הציע פיתרון אחר, לבדוק מה הציבור עושה כדי לפתור את הבעיה ההלכתית. "פוק חזי מאי עמא דבר". בזכות זאת נזכר בהלכה.
כיצד הוא פושט את הספק מהתנהגות הציבור? הוא לא ביקש שישאלו את היהודים כיצד ידוע להם שיש לנהוג, וייתכן שאף היה אסור לנהוג על פי תשובות ישירות כאלה. נובע מכאן חידוש עצום: ההנהגה של כלל ישראל קובעת דין, בתנאי שאין הם יודעים שהם נבדקים, בתנאי שאין שואלים אותם ישירות. ההנהגה של כלל ישראל היא תורה , ועל ידי זה נזכר הילל בדין.
הנהגת הכלל קובעת הלכה על פי "עדות שלא מדעת"
"ואתם עדי נאום ה', ואני א-ל" (ישעיה מג, יב). כלל ישראל הוא עד. כשבאים לפסוק דין צריך להתבסס על שני יסודות - ידיעת ההלכה בעניין שבא לפני הדיינים, ובנוסף לכך צריך לדעת את העובדות באותו מקרה, מה בדיוק התרחש. ידיעת הדין ההלכתי תלויה בדיין, לפי משך הזמן שלמד, ומידת שקידתו ועמלו בתורה. לעומת זאת, ידיעת המאורע עצמו תלויה בעדים, שהיו נוכחים במקום בזמן ההתרחשות. גם בפסיקת הלכה ניתן להכריע בשתי צורות - ידיעת ההלכה, או על ידי עדות של כלל ישראל. עדות כזו יכולה להתקבל בתנאי שהיא איננה מדעת, שאופן בלתי מודע, על ידי עצם ההנהגה וההתנהגות. בהקשר זה הביאו את הפסוק "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" (תהילים יט, ח) - בהנהגה של כלל ישראל יש "עדות ה'", והיא זו ההופכת את הפתי לחכם בעצם היותו פתי. אי הידיעה היא זו שנותנת את האפשרות לדעת. כך נפסקת ההלכה.
כפי שכבר אמרנו קודם, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם גדול ממנו בחכמה ובמניין. כח נוסף בפסיקת דין הוא ההלכה של כלל ישראל, על ידי עדות של פתי שנעשית בלא דעת, שהיא עצמה הדעת. זה מה שהתחדש באותה סוגיה בפסחים.
על בסיס כל זאת ניתן להבין מה התחדש בביטוי "בניך" - הכח הקובע מוחלטות ואי יכולת לבטל לגבי חנוכה הוא בניך, מה שאין כן בפורים, שאינו יכול להתבטל מכח מה שנקבע על ידי כנסת הגדולה, שאין בית דין הגדול ממנה. בחנוכה מה שמבסס את התקנה היא העדות, "דעת" בהיפוך הסדר, המאפשרת את הדעת היותר עליונה.
עיקר המאבק בחנוכה הוא על התורה, וזאת בשתי צורות: דעת, בסדר הרגיל, וכן עדות, בסדר המהופך. זהו היסוד.
הנר המערבי - העדות להשראת שכינה נצחית בישראל
ונחזור לגמרא במסכת שבת:
מחוץ לפרוכת העדות...מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.
דרשת הגמרא הזו תמוהה: מדוע קוראים לפרוכת "עדות" כתוצאה ממה שהנר המערבי במנורה מעיד? הרי אין העדות הזו מתבטאת בפרוכת, אלא במנורה.
המהר"ל בגור אריה (ויקרא כד,ג) מביא את קושיית הרא"ם על הפסוק הזה: כיצד משמע מן המדרש כאילו הפרוכת מיועדת עבור המנורה והנר המערבי, והרי עיקר מטרתה היא להבדיל בין הקודש לקודש הקודשים? המהר"ל משיב, שהפרוכת קרויה "עדות" על שם הארון שאותו היא מכסה, שבו מונחים לוחות העדות. הגמרא במסכת שבת התקשתה מדוע דווקא בפרשת אמור, ביחס למצוות ההדלקה של המנורה, הדגישה התורה את עניין העדות שבפרוכת, מה שאין כן בפרשת תצווה, לגבי הציווי על שמן המשחה. התשובה של הגמרא היא, שעל ידי אותו נר מערבי, שממנו היה מתחיל ובו היה מסיים היה ניכר עניין העדות שבארון. הנר המערבי מברר את עניין העדות. הלוחות צריכים ללמד על כך שהשכינה שורה בישראל, אולם לא ניתן להוכיח מהם באופן ישיר. יש כאן עדות בלתי ישירה על כך, דרך הנר המערבי המעיד על הפרוכת המכסה על העדות. מדוע לא די בנר המערבי עצמו להעיד על השראת השכינה, ומדוע נתייחד דווקא הנס הזה לעניין העדות מכל שאר הנסים שהיו במקדש?
רבינו בחיי בפירושו לפרשת תצוה ( כז, כ) מביא את דברי המדרש ומבאר:
אמר רבי מאיר: אמר הקב"ה, חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים, למה- שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי, היה נפשו של אהרן עגומה אמר לו הקב"ה: כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך, הוא שכתוב (תהלים י) תאות ענוים שמעת ה', וזהו שכתוב "מחוץ לפרוכת העדות" יערוך אותו אהרן ובניו, ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי ואם כן כשאמר יערוך אותו אהרן ובניו ירמוז לשעה ולדורות.
לפי הסבר זה, יש לפרש "מחוץ לפרוכת" כפשוטו, מחוץ לבית המקדש בכלל. יש כאן רמז לשעה ולדורות, לאותה חנוכה לדורות שזכו לה אהרן ובניו, לעומת שאר השבטים, שזכו רק לחנוכה אחת, בחנוכת המשכן.
לפי רבינו בחיי יש לחדש, שתוכן הפסוק הזה רומז לחנוכה לדורות. במנורה שבמקדש כלול גם עניינו של חנוכה לדורות. באיזה אופן? ניתן אולי לומר שזה קשור לעניין "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). המצווה נמשלה לנר, והתורה לאור. נר הוא כלי קיבול לשמן, ולאור עצמו אין כלי קיבול. האור שבנר מותאם לכלי שבו הוא מאיר. לפי ביאורו של הפסוק הזה, האור שבנר, שבמצווה, מותאם לכלי, ואילו התורה היא אור כזה שאין כלי שיוכל להכילה.
כך גם במנורה - יש בה ששה נרות הדולקים כמידת השמן שניתן בהם, כעין "נר מצווה", ואילו הנר המערבי דולק אף מעבר לכך, כעין "תורה אור". אין יחס בין התורה לכלים שאנו יכולים להציע, ואף על פי כן היא ניתנה לנו.
המהר"ל ביאר, שזו עצמה העדות - הנר המערבי הוא אור שאינו עומד ביחס לכלי הקיבול שלו, וזו עדות לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל, זוהי העדות על הלוחות, שאפילו במצב שאין יחס בין הכלים הקטנים לבין האור הגדול, גם אז שכינה שרויה בישראל, כפי שדאג הקב"ה שיהיה אפילו במצבים החסרים. זהו נר מערבי המעיד על פרוכת העדות.
ומכאן יש ללמוד גם על גודל הזכות של אהרן, לא רק מצד עצם המצווה, שהרי כאמור לעיל כח חנוכה נובע לא מן הדעת המסודרת, אלא "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", זו העדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
