ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ארבע פרשיות
- שקלים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
כתוב "כולו הפך לבן טהור הוא" )ויקרא יג, יג(, ברגע שנראה שכל הכבישים לבנים מחמת השלג – אזי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. יש שנוהגים לקחת מעט מהשלג ראשון, כי של"ג בגימטריא 333 כנגד ג' שמות של הקב"ה, ישנו שם שאמר ה' למשה רבנו "אהיה אשר אהיה" ואח"כ כתוב "אהיה" שלחני וכו', וישנו שם אלוקים, ג' פעמים אל"ף )אל"ף – בגימט' 111 ( - יוצא 333. ואם יקח אדם מעט מהשלג ויאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", ה' ימחול לו כל עוונותיו, ומה טוב אם יהרהר בתשובה )ועיין בשורשי השמות אות ש' סי' פ"ה(
" ששת ימים תיעשה מלאכה"
בפרשת השבוע נאמר: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' וכו" )שמות, לה, א - ב(. הפשט הוא, שביום שבת אסור לעבוד, ואף מלאכת בניית המשכן אינה דוחה את השבת )עיין רש"י שם לא, י"ג(.
ביאת המשיח אפילו בערב שבת
בגמרא מובאת שאלה, האם אליהו הנביא יכול לבשר את הגאולה ביום שבת או לא, ואם המשיח יבוא ביום שבת או לא ? )עיין עירובין מ"ג ע"ב, וכן פסחים י"ג ע"א(. ויש מי שאומר: שהמשיח לא יבוא בערבי שבתות, ולא בימים טובים, כיון שאנשים טרודים בהכנות לשבת או החג. כיום, שיש אוכל מוכן אין כל בעיה. ועוד, אנו מוותרים על הכל ורוצים כבר לחזות בביאת המשיח, וכשנראה אותו נהיה כבר שבעים כמו שכתוב "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". בזכות שמירת שבת – הפרנסה מתברכת כתוב "ששת ימים תיעשה מלאכה", וכתוב ששבת היא הברכה לעם ישראל, ואינם צריכים לעבוד קשה כי פירוש "תיעשה" – מאליה.
בבית שמש היה בית חרושת גדול מאד ליצור מלט, וידוע שייצור המלט הוא שחוצבים עפר או אבנים מסוימות, וע"י מספר פעולות העפר או האבן נהפכים לדבר יקר, ל"מלט", אבל בעליו פשטו את הרגל והפסידו והוא נסגר, כיון שעבדו בשבת. וידע לו האדם שאם הוא ישמור את השבת, אז עבודתו במשך כל השבוע תיעשה מאליה
נהג מונית אחד היה עובד בליל שבת וביום שבת כיון שאין תחבורה ציבורית, ולצערנו משתמשים במוניות, ויש הרבה קליינטים קבועים ומזדמנים. אך בסיכום החודשי ראה שיש לו הפסדים מרובים. אמרתי לו שאינו מרוויח כיון שהוא עובד בשבת, כי אין רווח למי שעובד בשבת, והשבת ניתנה למנוחה ולקבוע עיתים לתורה.
דודי ע"ה הרה"ג יהודה צדקה זיע"א - ראש ישיבת פורת יוסף, פעם אחת בחייו נסע לחו"ל, לעיר לונדון, כדי לאפשר לישיבת פורת יוסף להתקיים, שהיתה במצב קשה. והיה שם עשיר גדול בשם חכם סלמאן ששון ז"ל, שהלך עימו לבתי העשירים. יום אחד הם הגיעו לחנות אחת ורואה הרב צדקה שכתוב על השלט בכניסה לחנות המספרים 7, ו - 42 ועוד כמה מילים באנגלית, וביקש מסלמאן ששון שיתרגם לו את הכתוב. אמר לו חכם ששון שכתוב שם: שהחנות פתוחה 42 שעות, 7 ימים בשבוע. וכיון שהודיעו לבעל החנות שהרב צדקה אמור להגיע, הוא יצא להקביל את פניו, וכשראה את הרב הוא כיבדו להכנס לחנות. אמר לו הרב צדקה: אינני נכנס לחנות שעובדת בשבת, ולא אקבל כסף של חילול שבת לבני הישיבה שלומדים תורה. אמר בעל החנות, כבוד הרב, כל הרבנים באים ומבקשים תרומה ומקבלים ממני ומודים לי ומברכים אותי, אמור לי מה אעשה כדי שתיכנס לחנותי? אתן לך סכום כסף גדול ?! אמר לו הרב צדקה: לא אקח ממך מאומה, אלא רק הבטחה שתתן לי את החלק השביעי מרווחי החנות, אמר לו בעל החנות: בסדר. אמר לו הרב צדקה: וחלק זה אני בוחר שיהיה ביום שבת, ואתה לא תעבוד ביום שבת. וכן היה, ומאז סגר את חנותו ביום שבת, ונהיה לו העסק מבורך ומשגשג.
דוד שמש ובוילאר חשמלי בשבת
בוילאר חשמלי אע"פ שניתק את החשמל מע"ש – אסור להשתמש במים שבו בשבת )כי בעת שמוציאים מים מהברז, מיד נכנסים מים קרים לתוך הבויילר(. דוד שמש – פעולת החימום של המים בדוד שמש נעשית ע"י שהשמש מכה בצינורות של הקולטים שצבועים בצבע מיוחד הקולט את החום במהירות, ומחמם את המים הנמצאים בצינורות. דבר זה נקרא 'תולדות חמה' )כי המים לא מתחממים ישירות מהשמש( שאסור, משום שגוזרים בו אטו תולדות האור )עיין שבת דף ל"ט ע"א(. ולמעשה, בליל שבת וביום שבת מוקדם בבוקר - מותר להשתמש במים של הדוד, כיון שהחום שלהם בא מהשמש של יום שישי, אבל במשך השבת – אסור להשתמש במים אלו, כיון שכל החימום של המים נעשה בשבת וזהו תולדות חמה שאסרו חכמים )ומה שבליל שבת נכנסים מים קרים מיד בצאתם של המים החמים הקודמים, אין לאסור משום כך, לפי שהקילו בגרמא שבתולדות חמה(.
מאמר מרדכי הלכות שביעית פּרק טז
א. אָדָם שֶׁקָּנָה בְּהֵמָה בִּדְמֵי שְׁבִיעִית - חָלָה עַל הַבְּהֵמָה קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וּלְפִיכך הֶחָלָב הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה – גַּם כֵּן קדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְעָלָיו לִנְהֹג בְּחָלָב זֶה כְּכָל דִּינֵי קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית
ב. אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהֵמָה (אַף שֶׁלּאֹ נִקְנְתָה בִּדְמֵ י שְׁבִיעִית) וְהֶאֱכִיל אוֹתָהּ רַק פֵּרוֹת וִירָקוֹת שֶׁל שְׁבִיעִית, לַנּוֹהֲגִים כָּרְמָ" א – צריך לִנְהֹג בֶּחָלָב הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה בְּדִינֵי קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית מִיהוּ אִם בְּמַאֲכַל הַ בְּהֵמָה עָשׂוּ הֶתֵּר מְכִירָה - יֵשׁ לְהָקֵל
ג. יְרָקוֹת שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עוֹף וְקִבֵּל הָעוֹף טַעַם מֵהַיְרָקוֹת - יֵ שׁ לִנְהֹג בָּעוֹף כְּכָל דִּינֵי קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת אוּלָם לְ גבֵּי עַצְמוֹת הָעוֹף: אִם דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם לֶאֱכֹל וְלִמְצֹץ אֶת הָעֲצָמוֹת - אָז יֵשׁ לִנְהֹג בָּעֲצָמוֹת כְּכָל דִּינֵי קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לֶאֱכֹל אֶת הָעֲצָמוֹת – אֲזַי הָעֲצָמוֹת דִּינָן כִּקְלִפּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לַאֲכִילָה וְאֵינָן קְדוֹשׁוֹת בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִי ת
ד. סִיר שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת הקְּדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית, וּלְאַחַר מִכֵּן בִּשֵּׁל בּוֹ מַאֲכָל שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, אַף בְּתוך מֵעֵת לְעֵת ( 24 שָׁעוֹת) - אֵין עַל הַמַּאֲכָל דִּינֵי קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִי ת
פּרק יז
התורה אוֹסֶרֶת לִסְחֹר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", וְקִבְּלוּ חֲזַ"ל (ע"ז ס"ב ע"א): "'לְאָכְלָה' - וְלאֹ לִסְחוֹרָה", וְהַסּוֹחֵ ר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית בַּזְּמַן הַזֶּה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה מִדִּבְרֵיהֶם 1, עַל כֵּן יֵשׁ לִתֵּן אֶת הַדַּעַת מֵראֹשׁ כֵּיצַד לִקְנוֹת וְכֵיצַד לְשַׁלֵּם.
א. אָסוּר לִסְחוֹר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִי ת
ב . אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שֶׁאָ סוּר לִסְחֹר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, מִכָּ ל
מָקוֹם הִתִּירוּ לִלְקֹט פֵּרוֹת שְׁבִיעִית עַל מְנָת לִמְכֹּר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא הַכַּמּוּת מוּעֶטֶת
ג. אַף בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לִלְקֹט - אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לא בְּמִדָּה וְלאֹ בְּמִנְיָן וְלאֹ בְּמִשְׁקָל כְּדֵי שֶׁלּאֹ יִהְיֶה כְּסוֹחֵר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית , אֶלָּ א מוֹכֵר מְעַט בְּאמֶד כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁפֵּרוֹת אֵלֶּה הֶפְקֵר הֵם 6 [וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִנְהֹ ג בָּהֶם דִּינֵי קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִי ת )
ד. לאֹ יִמְכֹּר פֵּרוֹת בַּשּׁוּק בְּמָקוֹם שֶׁרָגִיל לִמְכֹּר שָׁם
ה . אֵין לִמְכּר פֵּרוֹת שֶׁל נָכְרִים אוֹ פֵּרוֹת מִחוּץ לָאָרֶץ בְּמִדָּ ה וּבְמִשְׁקָל אֶלָּא אִם כֵּן נִ כָּר שֶׁהֵם פֵּרוֹת הַמֻּתָּרִים וְה וּ א הַדִּין לְפֵרוֹת הַבָּאִים מֵהַמְּקוֹמוֹ ת הַסְּמוּכִים לְאֵילַ ת וּבְדִיעֲבַד - אֶפְשָׁר לִסְמךֹ אִם כָּתוּב שֶׁהַפֵּרוֹ ת מִחוּץ לָאָרֶץ.
ו. כַּאֲשֶׁר מוֹכְרִים פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, בֵּין בָּאֹפֶן הַמֻּתָּר וּבֵין בָּאֹפֶן הָאָסוּר, הֲרֵי הַדָּמִים נִתְפָּסִים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית וְדִינָם כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית , וְיִקַּח בָּהֶם מַאֲכָל וְיאֹכְלֶנּוּ בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִי ת , וְאֵין פֵּרוֹת הַשְּׁבִיעִית עַצְמָם יוֹצְאִים מִקְּדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הֵם בִּקְדֻשָּׁתָם
ז. לְפִיכך מָכַר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית - הֲרֵי הַפֵּרוֹת וְהַדָּמִים קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, הַפֵּרוֹת מִתְּחִלַּת יְצִירָתָם והַדָּמִים מֵרֶגַע מְכִירַת הַפֵּרוֹ ת . קָנָה בְּדָמִים אֵלּוּ דָּגִים - הֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה ע וֹבֶרֶת מֵהַ דָּמִים לַדָּגִים, נִמְצָ א שֶׁהַפֵּרוֹ ת הָרִאשׁוֹנִים וְהַדָּגִים קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית . מָכַר אֶ ת הַדָּגִים וְ קבֵּל דָּמִים עֲבוּרָם - קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית ע וֹבֶרֶת מֵהַדָּגִים לַדָּמִים. קָנָה בְּדָמִים אֵלּוּ בֵּיצִים - קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית ע וֹבֶרֶ ת מֵהַדָּמִים לַ בֵּיצִים, וְכֵן הָלְאָה
ו כן הַדִּין אִם הֶחֱלִיף אֶת הַדָּגִים בְּבֵיצִים - הַקְּדֻשָּׁה עוֹבֶרֶ ת מֵהַדָּגִים לַבֵּיצִים , וְהַ פֵּרוֹת עַצְמָם שֶׁל שְׁבִיעִית הֵם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ הכלל הוּא: הַפְּרִי הָרִאשׁוֹן וְהַחֵפֶץ הָאַחֲרוֹן קְדוֹשִׁים ¨ בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית
ח. אֵין לִקְנ וֹת בִּדְמֵי שְׁבִיעִית כִּי אִם מַאֲכָל כְּדֵי שֶׁיְּהֵ א רָאוּי לָחוּל עָלָיו קְדֻ שַּׁ ת שְׁבִיעִית, וְכֵן אֵין לְהַחֲלִיף פֵּרוֹ ת שֶׁקְּדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית אֶלָּא בְּמַאֲכָל אַחֵר שֶׁרָ אוּי שֶׁתָּח וּל עָלָיו קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית. לָכֵן אֵין לִקְנוֹת בִּדְמֵי שְׁבִיעִית חֵפֶץ , כְּגוֹן: נְיָר אוֹ בַּקְבּוּק וְכַדּוֹמֶה , וְכֵן אֵין לִקְנוֹת בִּדְמֵי שְׁבִיעִית בַּעֲלֵי חַיִּים, וְהַקּוֹנֶה בַּעֲלֵי חַיִּים בִּדְמֵי שְׁבִיעִית - חָלָה עֲלֵיהֶם קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית
ט. יֶשְׁנָן כַּמָּה אֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁהַדָּמִים לאֹ יִתָּפְסוּ בִּקְדֻשָּׁתָם:
1. דֶּרך תַּשְׁלוּם בְּהַבְלָעָה ישנם כַּמָּה אֳפָנִים לְתַשְׁלוּם בְּהַבְלָעָה: ¨
א' - יִקְנֶה גַּם פֵּרוֹת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וְיַבְלִיעַ דְּמֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, כָך שֶׁאֶת הַפֵּרוֹ ת הַקְּדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית יִקַּח בְּמַתָּנָה וּבְאֹפֶן זֶה אֵין צָרִיך לְה וֹדִיעַ לַמּוֹכֵר שֶׁמַּבְלִיעַ אֶת תַּשְׁלוּם פֵּרוֹת הַשְּׁבִיעִי ת בְּמוּצָרִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.
ב' – יֵ שׁ אוֹמְרִים שֶׁנִּתָּן לְהַבְלִיעַ דְּמֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִי ת בַּתַּשְׁלוּם עַל הָאֲרִיזָה מִשּׁוּם תַּקָּנַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִיה וּ צָרִיך שֶׁהָאֲרִיזָה תִּהְיֶה שָׁוָה לְכָל הַפָּחוֹת שְׁוֵה פְּרוּטָה, שֶׁאִם לאֹ כֵן - אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת הַבְלָעָה באופן זֶ ה צָרִיך לְהוֹדִיעַ לַמּוֹכֵר שֶׁמַּבְלִיעַ אֶת תַּשְׁלוּם פֵּרוֹ ת הַשְּׁבִיעִית בְּמוּצָרִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית.
למעשׂה: אֵין רָאוּי לִסְמך עַל דֶּרך זוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ אִם נַעֲשָׂה בַּפֵּרוֹת גַּם הֶתֵּר מְכִירָה - יֵ שׁ לְהָקֵ ל לְהַבְלִיעַ בְּדֶרך זוֹ
ג' - יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְשַׁלֵּם בְּהַבְלָעָה עַל הַטֹּרַ ח וְלאֹ עַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, אוּלָם מֵהָרִידְבַּ"ז נִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹעִי ל
ולמעשׂה: אֵין לְהַבְלִיעַ את פֵּרוֹת הַשְּׁבִיעִית בְּטִרְחָה. מאחר שֶׁדַּרְכֵי הַהַבְלָעָה הַנַּ"ל קָשִׁים לְבִצּוּעַ, עַל כֵּן יָכוֹ ל לִנְהֹג כְּדִלְהַלָּן:
2. דֶּרך תַּשְׁלוּם שֶׁלּאֹ בִּמְזֻמָּן – אֶפְשָׁרוּת תַּשְׁלוּם נוֹסֶפֶת כְּדֵי שֶׁלּאֹ יִתָּפְסוּ עַל הַדָּמִים קְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית הִיא לְשַׁלֵּם שֶׁלּאֹ בִּמְזֻמָּן , כְּמוֹ בְּצֶ 'ק דָּחוּי אוֹ בְּכַרְטִיס אַשְׁרַאי אוֹ בְּשׁוֹבַר זִכּוּי
3. דֶּרך תַּשְׁלוּם בְּהַקָּפָה – הַמְשַׁלֵּם לְאַחַר זְמַן נֶחְשָׁב כִּתְמוּרַת חוֹב וְלאֹ כִּתְמוּרַת הַפֵּרוֹ ת
י. יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בְּדֶרך חִלּוּל, כְּלוֹמַר לִקְנוֹת עַל יְדֵי שֶׁיְּחַלֵּ ל אֶת הַפֵּרוֹת עַל שְׁוֵה פְּרוּטָ ה , וְאֵינוֹ עִקָּר לַהֲלָכָה
יא. אי אֶפְשָׁר לִקְנ וֹת מוּצָר שֶׁרַק חֵלֶק מִמַּרְכִּיבָיו קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁ ת שְׁבִיעִית וּלְהַבְלִיעַ בְּחֵלֶק הַמּוּצָר שֶׁאֵינ וֹ קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית
ויהיו עניים בני ביתך
סיפר הרב, כי בשמחת אחד מבני הבית שכח להזמין אדם נכבד אחד לחתונה, והלה אמר לרב: עברתי ליד ביתכם ושמעתי קול שמחה, למה לא הזמנתם אותי? אמר לו הרב: שמעת קול שירה ולא נכנסת? הזמינו הרב לסעודת "שבע ברכות" ביום השביעי, והיה זה "שבע ברכות" מיוחד. הרב שלח מוניות להביא את כל המוזמנים, עניים כולם, וגם המוזמן הנכבד הגיע ותמה איך ולמה הרב מזמינו להסב עם שכאלה. הרב כיבד כל אחד באוכל ובאמירת דבר תורה, אחר כך ארז לכל אחד מנות של אוכל שייקח לביתו ונתן לכל אחד חמישים שקל, ואמר הרב גם למחותן וגם לאורח הנכבד שייתנו מתנה למוזמנים. בסופו של דבר האורח הנכבד שמח מכל זה שמחה גדולה. צא ולמד איך הרב טורח במצוות "חדי למסכני", מביא אותם במוניות בצורה מחשיבה ומכובדת, מאכיל ומקשיב לדברי תורתם וברכותיהם, נותן צידה לדרך, גם לפה וגם לכיס, והופך אותם למלכים.
אין שמחה אלא בבשר ויין
לשמחת "שבע ברכות" שהייתה בביתו של הרב, במחיצת תלמידי חכמים וגדולים, הזמין הרב את הצעיר רבי יהודה גיאת שישמש גם למגיש ולמלצר. כשגמר רבי יהודה לחלק את האוכל ובא לישב ולאכול, קרא לו הרב ואמר: בוא, שב לידי, היכן האוכל שלך? ואמר לרב: הנה, אני לוקח! אמר לו הרב: לך למטבח, יש שם סיר קטן שהכנתי לי ולך, עוף חלוט כדעת הרמב"ם, שתצא ידי חובת מנהג תימן! כך דאג לו הרב מראש, ללא שביקש ושאל. אחר כך, כשחילקו יין ובירכו "הגפן", אמר הרב לרבי יהודה: חכה, אל תברך, יש אומרים בדעת הרמב"ם, שעל יין עם סוכר אי-אפשר לברך "הגפן". והלך הרב ומצא לו יין שטוב לברכה גם להרמב"ם! וכך בשנית, כשבירכו כולם "הטוב והמטיב", הלך הרב שוב לחפש עד שמצא בקבוק יין יבש, ללא סוכר, שאפשר לברך עליו לכולי עלמא "הטוב והמטיב".
טרפה לא הבאתי אליך... מידי תבקשנה
אמר הרב: אף פעם לא החמרתי על אנשים מספק, אלא החומרה הייתה כי כך ההלכה! פעם אחת החמרתי מספק, בספק של טריפה, ושילמתי לאותה אשה את שווי התרנגול.
משנכנס אדר מרבין בשמחה – משבת מברכין. שנזכה לשמחה שלמה בבנין השלם. שבת שלום
בליל תענית אסתר תתקיים תפילת רבים בכותל המערבי לעורר רחמי שמים ולעורר את מנהיגי ישראל לעוז וגבורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
