ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ד - 455 וְאַחַר כֵּן מָצָאתִי הַכָּתוּב מְפֹרָשׁ בְּמַה שֶּׁיְּעָדָנוּ* בּוֹרְאֵנוּ, אָמְרוּ כִּי כַּאֲשֶׁר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (יחזקאל לז, יא): יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא (שם יב-יד): כֹּה אָמַר ה' אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וגו' וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר יָעַדְתִּי אֶתְכֶם, וַהֲקִימוֹתִי מַה שֶּׁיָּעַדְתִּי אֶתְכֶם, 456 וְהוּא אָמְרוֹ (שם יא-יב): וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וגו' לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וגו'. וְתִהְיֶה הַקְדָּמָתוֹ הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, עַל מַה שֶּׁיֵּדַע שֶׁיַּעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ וְנַחְשֹׁב בּוֹ וְנֹאמַר, אֵיךְ יְחַיֶּה הָעֲצָמוֹת אַחַר יָבְשָׁם, וְיָשִׁיב הַלַּחוּת אַחַר סוּרָם* וִיחַבֵּר בֵּינֵיהֶם וּבֵין הַנֶּפֶשׁ אַחַר הִפָּרְדָהּ. וְיִהְיֶה אָמְרוֹ: וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, מְבָאֵר שֶׁזֶּה מוּעָד* לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. וְיִהְיֶה אָמְרוֹ: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ שֶׁזֶּה הַמּוּעָד בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁב שֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַבָּא. 457 וְיִהְיֶה אָמְרוֹ: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, אֲשֶׁר הוּא כְּמוֹ שִׁנּוּי, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁיִּחְיֶה יִתְבָּרֵר לוֹ כִּי הוּא אֲשֶׁר הָיָה חַי, וְהוּא אֲשֶׁר מֵת, וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר חָיָה. 458 וְיִהְיֶה אָמְרוֹ: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וגו', וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה', לְהִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ שֶׁיְּמֵי הַיְשׁוּעָה יִהְיֶה לָהֶם אֲרִיכוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה.
תחיית המתים בנבואות ישעיה ודניאל
459 וּמָצָאתִי עוֹד יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר (כו, יט): יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן וגו' מַסְכִּים לָזֶה וְנָאוֹת לוֹ, וְהוּא שֶׁפֵּרוּשׁוֹ יִחְיוּ מֵתֶיךָ וְיָקוּמוּ גְּוִיּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁתֹּאמַר הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וְאֶל הָאָרֶץ תַּפִּיל הַמֵּתִים. וְיִחְיוּ מֵתֶיךָ הוּא דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, אַךְ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הוּא דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר שָׁם: וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם. 460 וּמַה שֶּׁאָמַר: הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחֵי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם. כִּי הַמֵּקִיץ מְסַפֵּר בַּהֲקִיצוֹ מַה שֶּׁרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ, וְיֵדַע כִּי הוּא הוּא אֲשֶׁר הָיָה יָשֵׁן וְהוּא אֲשֶׁר נֵעוֹר. וְאָמְרוֹ (ישעיה כו, יט): כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ שָׁם: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. וְזֶה הַרְטָבָה לָהֶם וְחִדּוּשׁ לַחוּת. 461 אֲבָל אוֹרֹת רוֹמֵז בּוֹ אֶל הַנֶּפֶשׁ, וְשָׂם אוֹתָהּ אוֹרוֹת רַבּוֹת וְלֹא אָמַר אוֹר אֶחָד, בַּעֲבוּר הַכֹּחוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר לָהּ, וְהֵם שִׁשָּׁה עָשָׂר כֹּחוֹת, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְהוּא דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר: אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ*. 462 וּמָצָאתִי עוֹד מַאֲמַר דָּנִיֵּאל (דניאל יב, ב): וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי עָפָר יָקִיצוּ וגו'. וְזֶה הַמַּאֲמָר מֵהַמַּלְאָךְ לְדָנִיֵּאל הוּא לָעוֹלָם הַזֶּה בְּלִי סָפֵק, וְהוּא שֶׁכָּל הָעֲתִידוֹת אֲשֶׁר הוֹדִיעוֹ הֵם שִׁבְעָה וְאַרְבָּעִים פָּסוּק. הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן מֵהֶם בְּמַלְכוּת פָּרַס, וְהוּא אָמְרוֹ (שם יא, ב) וְעַתָּה אֱמֶת אַגִּיד לְךָ הִנֵּה עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים. וְהִסְפִּיק לוֹ פָּסוּק אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה סוֹף מַלְכוּתָם. 463 וְאַחַר כֵּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּסוּק בְּמַלְכוּת יָוָן, וְהוּא מַאֲמָרוֹ (פס' ג-טו): וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר, עַד: וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ. וְאַחַר כֵּן עֶשְׂרִים פָּסוּק בְּמַלְכוּת רוֹמִי. וְהֵם מַאֲמָרוֹ (פס' טז-לה): וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו, עַד: וְעָשָׂה כִרְצוֹנוֹ הַמֶּלֶךְ. וְאַחַר כֵּן עֲשָׂרָה פְּסוּקִים בְּמַלְכוּת הָעֲרָב, וְהֵם מִן (פס' לו): וְעָשָׂה כִרְצוֹנוֹ הַמֶּלֶךְ עַד (פס' מה): וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל. וְאַחַר כֵּן שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בַּיְשׁוּעָה (יב, א-ג): וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל וגו', וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ וגו'. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ. וְקִצֵּר עִנְיְנֵיהֶם דָּנִיֵּאל, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים בֵּאוּרָם בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה וְיִרְמְיָהוּ וִיחֶזְקֵאל. 464 וְאֵלֶּה הַשִּׁבְעָה וְאַרְבָּעִים פָּסוּק נֶאֶמְרוּ יַחַד מְאֹרָע אַחַר מְאֹרָע עַל הַסֵּדֶר. וּכְמוֹ שֶׁמַּלְכֵי פָּרַס וְיָוָן וְהָרוֹמִיִּים וְהָעֲרָב בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא בַּבָּא, גַּם כֵּן וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא בַּבָּא. וְאָמְרוֹ וְרַבִּים, רוֹצֶה בּוֹ רַבִּים מֵרַבִּים מֵהֶם*. וְהוּא כֵן בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר, וְזֶה כּוֹלֵל כָּל בְּנֵי אָדָם, עַל כֵּן יִחֵד בְּאָמְרוֹ וְרַבִּים, לְיַחֵד בּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. 465 וּמַסְכִּים לְאָמְרוֹ מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְאָמְרוֹ יִחְיוּ מֵתֶיךָ. וְאָמְרוֹ עָפָר, עַד שֶׁיִּדְמֶה לְיָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, וְיִהְיֶה כְּנֶגֶד כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ. וְאָמְרוֹ יָקִיצוּ לְדַמּוֹת לְהָקִיצוּ וְרַנְּנוּ, וּלְהִדָּמוֹת אֶל וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם. אֲבָל אָמְרוֹ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת, אֵינוֹ רוֹצֶה הֵחָלֵק הַמְחֻיִּים* עַד שֶׁיִּהְיֶה מֵהֶם עַם* בְּגַן עֵדֶן וְעַם בְּגֵיהִנֹּם, אֲבָל רָצָה הֵחָלֵק הָעָם אֲשֶׁר בַּקְּבָרוֹת וְהָרַבִּים הָהֵם אֲשֶׁר יָקִיצוּ, הֵם לְחַיֵּי עוֹלָם, וְהָאֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָקִיצוּ, הֵם לְדִרְאוֹן עוֹלָם.
___________________________
אמונות ודעות (105)
בשביל הנשמה
81 - מאמר שביעי חלק ד'
82 - מאמר שביעי חלק ה'
83 - מאמר שביעי חלק ו'
טען עוד
ביאורים
455 -ד- תחיית המתים מוכחת מן הנביאים
בתנ"ך ישנם פסוקים רבים, בהם מופיעה תחיית המתים בצורה ברורה. בספר יחזקאל (לז, יא), כאשר ישראל אומרים: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו", אומר להם הקב"ה (פס' יב-יד): "כה אמר אדני א-לוהים הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי: ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה':". נאמר בנבואה זו: "וידעתם כי אני ה'", כי כאשר ה' מאמת את דבריו נודע שמו בעולם, ולכן כאשר יקומו המתים יודע שם ה', ומכאן הבטחה שבוודאי תהיה תחיית המתים.
456 בתחילת הנבואה נאמר: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו... לכן הנבא ואמרת אליהם... הנה אני פותח את קברותיכם". פתח בדברי ישראל: "הנה יבשו עצמותינו" כי בא להשיב לישראל המסתפקים כיצד תחינה העצמות לאחר שיבשו ואין בהם לחות, וכיצד יחזרו הגוף והנפש להתחבר לאחר שנפרדו.
במילים: "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי", בא להדגיש שתחיית המתים מיועדת לעם ישראל בלבד, ולא לעם אחר.
ובמילים: "והבאתי אתכם אל אדמת ישראל", בא לומר שתחיית המתים תהיה בעולם הזה, ולא בעולם הבא.
457 החזרה במילים: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי", על העניין הזה באה להדגיש, שכל אדם שיקום לתחייה יזכור שהוא חי בעבר ולאחר מכן נפטר, ועתה זכה לקום שוב לתחייה.
458 במילים: "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'" בא להדגיש שבתחיית המתים יחיו חיים ארוכים בעולם הזה, מפני שהנביא אומר שה' ישיב את עם ישראל לאדמתו.
459 לא רק יחזקאל התנבא על תחיית המתים אלא גם הנביא ישעיה, כמו שנאמר (ישעיה כו, יט): "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל". בפסוק זה עם ישראל פונה להקב"ה ואומר לו שהם מחכים שיאמר להם: "הקיצו ורננו שוכני עפר".
יש מספר הקבלות בין נבואת ישעיה לנבואת יחזקאל: א. "יחיו מתיך" מקביל ל"הנני פותח את קברותיכם" לימד שאף שיבשו עצמותינו יש לנו עדיין תקווה. ב. "נבלתי יקומון" דומה ל"והעליתי אתכם מקברותיכם עמי", כלומר נאמר נבלתי בגוף ראשון, לומר שרק ישראל יקומו בתחיית המתים, כמו שנרמז ביחזקאל במילה עמי..
460 ג. "הקיצו ורננו שוכני עפר" דומה ל"וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם", כלומר ישעיהו דימה את מי שיקום לתחייה לאדם המקיץ משנתו ומספר את אשר חלם, כך מי שיקום לתחיה יזכור העבר, שמת וקם לתחייה. זה מקביל למה שבארנו לעיל אודות המילים "וידעתם כי אני ה'". ד. "כי טל אורות טלך", דומה למאמר בני ישראל: "יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו נגזרנו לנו", היינו כנגד הטענה: "יבשו עצמותינו" אומר ישעיה שטל האורות יחדש את הלחות.
461 נאמר "טל אורות" כנגד: "אבדה תקוותינו", המילה אורות רומזת לנפש, ואמר ישעיה אורות ולא אור, מפני שיש לנפש ששה עשר כוחות, וכל כוח יקבל אור ויחיה.
462 גם בדניאל בפרק יב (פס' ב) מופיע תחיית המתים: "ורבים מישיני עפר יקיצו...". פסוק זה בוודאי מדבר על העולם הזה, כי בפרק יא ובתחילת פרק יב יש ארבעים ושבעה פסוקים המדברים על שעבוד מלכויות, שהוא בוודאי בעולם הזה, ובסוף מודיע על תחיית המתים. בתחילה מדבר על מלכות פרס (יא, ב): "ועתה אמת אגיד לך הנה עוד שלושה מלכים עומדים לפרס והרביעי יעשיר עושר גדול מכל...". דניאל הקדיש לפרס רק פסוק אחד, מפני שבתקופתו הסתיימה מלכותם.
463 לאחר מכן יש שלושה עשר פסוקים על מלכות יוון (פסוקים ג-טו), עשרים פסוקים על מלכות רומי (פסוקים טז-לה), ולבסוף דניאל מתנבא על מלכות ערב ומקדיש לה עשרה פסוקים (לו-מה). בפרק הבא, פרק יב', דניאל מדבר על הגאולה: "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול... ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". דניאל לא מרחיב את הדיבור על הגאולה ותחיית המתים מפני שהנביאים ישעיה, ירמיה ויחזקאל כבר הרחיבו על כך.
464 ארבעים ושבעה הפסוקים של המלכויות נאמרו על הסדר, מלכות אחר מלכות, ומכאן אנו מבינים, שכשם שהמלכויות: פרס, יוון רומי וערב מתקיימות בעולם הזה, כך גם הפסוקים בסוף העניין המתייחסים לתחיית המתים יהיו בעולם הזה. במילים: "ורבים מישיני עפר", אין הכוונה לכל האומות, אלא לישראל בלבד, שרק הם יחיו בתחיית המתים.
465 לסיכום, הנביאים אמרו: "יחיו מתיך" ו-"טל אורות טלך", כנגד האנשים האומרים: "שוכני עפר" "יבשו עצמותינו" כמו שראינו קודם, ודניאל אמר: "הקיצו ורננו שוכני עפר", כעין דברי הנביא: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". בפסוק "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות" אין הכוונה לאנשים שיקומו בתחיית המתים, שחלקם יזכו לחיי עולם וחלקם לחרפות, אלא בא לחלק בין האנשים שיקומו בתחיית המתים וילכו לגן עדן, לאלו שלא יקומו וילכו לחרפות ולדיראון עולם, לגיהינום.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
