ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- מלאכות שבת
- ספריה
- שבת
- מלאכות שבת
מלאכות שבצומח ד'
הלכות: מעמר; דש; פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים.
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
מלאכת 'מעמר' היא מלאכת איסוף התבואה הקצורה לעומרים או ערימות. וכן האוסף פירות שנקטפו לתוך ארגזים או לערימה, עובר על מלאכת 'מעמר'. וכן האוסף ענפים או קנים קצוצים, כדי שיוכל להבעיר בהם אש, עובר על מלאכת 'מעמר'.
כלל מלאכה זו שהיא נעשית בדבר שגדל מהקרקע ובמקום גידולו, שכן מלאכת איסוף היבול נעשית במקום הגידול. ויש מינים, כגון תאנים שרוצים לעשות מהם עיגול של דבלה, שמלאכת איסופם וקיבוצם נעשית בשני שלבים, ושניהם אסורים מהתורה, למרות שהשלב השני אינו נעשה בשדה. בשלב הראשון אוספים אותם בשדה, והאיסור משום מלאכת 'מעמר'. ובשלב השני מקבצים ומדביקים אותם כדי לעשות מהם עיגול דבלה, והעושה זאת, למרות שהוא בבית, עובר על איסור תורה של 'תולדת מעמר', מפני שכך דרך מלאכת עשיית הדבלות (שו"ע שמ, י; מ"ב לח; ועי' מנו"א ח"ב ה, ב).
נתפזרו פירות בחצר, אחד הנה ואחד הנה, אע"פ שנתפזרו שלא במקום גידולם ואין באסיפתם מלאכת 'מעמר', מכל מקום אסרו חכמים לאוספם משום 'עובדין דחול', שזה נראה כמעשה של חול. אבל מותר לאסוף מעט פירות ולאוכלם. ואם הפירות נפלו למקום אחד, אף שנתפזרו מעט, מותר לאוספם לסל. ואם נפלו לתוך חצץ ועפר, אפילו נפלו במקום אחד, אסור לאוספם לתוך הסל, מפני שזה דומה למלאכת 'בורר', אבל מותר ללקט אחד אחד ולאוכלו (שו"ע שלה, ה).
אם הפירות נתפזרו בבית - מותר לאוספם, כי אסיפתם בבית אינה דומה למלאכת 'מעמר' (מ"ב שמ, לז). 1
אף שמלאכת 'מעמר' מהתורה היא רק בדברים שצומחים מהקרקע, אסרו חכמים לקבץ מלח ממשרפות המלח, כיוון שהמלח דומה במידת מה לגידולי קרקע, והדבר נראה כמלאכת 'מעמר' (שו"ע שמ, ט). על פי זה הורו כמה אחרונים, שאסור לאסוף ביצים שהוטלו בערב שבת (אגלי טל ס"ו בשם או"ז, קצוה"ש. ובשבט הלוי ח"ד טל, מיקל). וביצים שהוטלו בשבת הם מוקצה, ואפילו אחת מהן אסור ליטול.
מיני צומח שנשתנו מבריאתם, אין בהם יותר איסור 'מעמר', לפיכך מותר לדבק יחד פירות שנתבשלו. וכן בגדים העשויים ממיני צומח, הואיל ונשתנו, אין באיסופם איסור 'מעמר' (ערוה"ש שמ, ג).
^ 1.. אמנם יש אוסרים גם בבית, כי הטרחה בבית כמו הטרחה בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם יחד, ואין בזה גדר מעמר. ומ"מ גם למחמירים בבית, מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחה ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
יב- דש
מלאכת דישה היא המלאכה המפרקת את האוכל מתוך בית גידולו. ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו מוליכים בהמות על גבי השיבולים, או חובטים בהם במקלות, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים ומהמוץ, וזוהי מלאכת הדישה. כדי לייעל את הדישה, נהגו לחבר לבהמה 'מורג חרוץ', שהוא קרש רחב שמחוברים אליו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים.
מן התורה אין איסור למלול חיטים לחים ביד כדי להוציא מתוכם את הגרגירים, מפני שדרך מלאכת דישה בכלי או ברגליים, אבל לא בידיים. ואע"פ כן הדבר אסור מדברי חכמים, כיוון שהוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא מולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי לדעת רוב הפוסקים למלול את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו (שו"ע שיט, ו). 2
ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דישה. לפיכך אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. ואם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות תעשייתיות, עובר באיסור תורה. ואם עושה זאת בידו, עובר באיסור חכמים. וכאמור, לדעת רוב הפוסקים מותר להוציאם בידו בתוספת שינוי. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שמלאכת דש שייכת רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד קוצר אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש. השאלה האם יש כאן איסור דש. יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת דש. ויש אומרים שמלאכת דש שייכת רק כאשר מוציאם דבר מתוך דבר, וכאן אין התמרים בלועים בתוך אשכולותיהם. וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה. 3
יג - פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים
מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור דש. מפני שמלאכת דש היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה, וכן הוצאת האפונים השעועית מתוך תרמיליהם לקראת שיווקם לרבים. אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת דש. לפיכך אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור דש.
לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים להסיר את הקליפה הירוקה לפני שמשווקים את השקדים, וכך אנו רגילים לראות את השקדים בקליפתם הקשה בלבד. לפיכך, אם השקדים נותרו בקליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור דש (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד). אבל מותר לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הירוקה (אגלי טל). וכן מותר להסיר קליפה של שקד אחד ולאוכלו מיד, ואח"כ להסיר קליפה של עוד שקד ולאוכלו, שבאופן זה אין הוא מסיר את הקליפות כדרך דש אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).
מותר לקלף שקדים ובוטנים, ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט במפעל, מכל מקום כיוון שעדיין רגילים למכור שקדים בקליפה ובוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם נחשבת כמלאכת דש. והרוצה לצאת ידי כולם, יקפיד לפתוח אחד אחד ולאוכלו. 4
---------------------
פרקים אלו הינם טיוטה מתוך פניני הלכה שבת ב'. הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.
^ 1. לתוס' ולרא"ש יכול לאסוף מעט אפילו אינו אוכלם, והביאם בב"י. אולם בשו"ע כתב "מעט מעט ואוכל", ובאר הגר"א שרוב הראשונים סוברים שרק אם הוא אוסף מעט ואוכל מותר, והביאו בבאו"ה שלה, ה, ומשמע שנוטה להחמיר. ובכה"ח שלה, כח, כתב בשם נזירות שמשון, שהואיל והוא דין דרבנן הסומך להקל לא הפסיד.
ואם נתפזרו בבית, י"א שאסור לאוספם, כי הטרחא בבית כמו הטרחא בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם ביחד, ואין בזה גדר מעמר.
מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחא ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
כתבתי למעלה כדעת רוה"פ שאין איסור מעמר מהתורה אלא במקום הגידול, וכ"כ במ"ב שמ, לו-לז. אמנם לאו"ז ודעימיה גם אם התפזרו פירות במקום אחר האוספם עובר על מעמר. וע' בכה"ח שמ, עד, במנו"א ח"ב ה, ב.
^ 2. לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות), ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. ובשו"ע שיט, ו, פסק כדעת רוב הראשונים. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.
^ 3. יסוד הסוגיה בשבת עג, ב, לרש"י משמע שיש איסור, ולתוס' אין איסור. ובאחרונים באר"ש ד, ב, חיזק דעת האוסרים, ובמנוחת אהבה ח"ב ו, ה, כתב הכריע כדעת המתירים שהם רוב הראשונים. ועיין בהערה הבאה לעניין תלישת אחד אחד.
^ 4. בשבט הלוי א, פא, מחמיר בשקדים. וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ג, לעניין שקדים ובוטנים. ובשש"כ ג, הערה צב, מיקל הואיל ורגילים לשווקם גם כשאינם קלופים. וכ"כ באז נדברו יב, ז, לעניין בוטנים. וכיוון שהוא ספק דרבנן, שהרי הקילוף נעשה ביד ולא בכלי, הלכה כמיקלים, וכן המנהג. וכדי לצאת ידי כולם יקלפם ויאכלם אחד אחד, שלדעת הצמח צדק כלכלת שבת באופן זה אין כלל איסור דש, וע' במנו"א שם הערה 16. ובכל מצב שיש ספק שמא הסרת הקליפה בכלל דש, עדיף לקלף ולאכול אחד אחד, ולצאת מהספק. ויש דרכים נוספות להינצל מאיסור דש, כגון לקלף בשינוי (למשל בראשי אצבעותיו), ויש אומרים שכל שהוא בדרך שבירה אין איסור דש. ומדברי הט"ז (שיט, ד) יש שלמדו שאם השקדים והבוטנים מנותקים מקליפתם, אין בהם איסור דש (שו"ע הרב שיט, ט). ועיין עוד בנשמת שבת א, קפב. מ"מ העצה הקלה והמוסכמת יותר לקלף אחד אחד ולאכול.
וכן מותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. ובמנו"א ח"ב ז, ב, כתב שאחר מלילתם וניתוק קליפתם, יש להיזהר שלא להסיר את קליפותיהם על ידי ניעורם בשתי ידיו או העברתם מיד ליד או לנפוח בהם כשהם בשתי ידיו, משום איסור 'זורה'. אבל אפשר לנערם כשהם ביד אחת או לנשוף בהם כדי להסיר את קליפתם, כמבואר בשו"ע שיט, ז. (וצ"ע שלא נזכר באחרונים).
ואם נתפזרו בבית, י"א שאסור לאוספם, כי הטרחא בבית כמו הטרחא בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם ביחד, ואין בזה גדר מעמר.
מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחא ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
כתבתי למעלה כדעת רוה"פ שאין איסור מעמר מהתורה אלא במקום הגידול, וכ"כ במ"ב שמ, לו-לז. אמנם לאו"ז ודעימיה גם אם התפזרו פירות במקום אחר האוספם עובר על מעמר. וע' בכה"ח שמ, עד, במנו"א ח"ב ה, ב.
^ 2. לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות), ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. ובשו"ע שיט, ו, פסק כדעת רוב הראשונים. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.
^ 3. יסוד הסוגיה בשבת עג, ב, לרש"י משמע שיש איסור, ולתוס' אין איסור. ובאחרונים באר"ש ד, ב, חיזק דעת האוסרים, ובמנוחת אהבה ח"ב ו, ה, כתב הכריע כדעת המתירים שהם רוב הראשונים. ועיין בהערה הבאה לעניין תלישת אחד אחד.
^ 4. בשבט הלוי א, פא, מחמיר בשקדים. וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ג, לעניין שקדים ובוטנים. ובשש"כ ג, הערה צב, מיקל הואיל ורגילים לשווקם גם כשאינם קלופים. וכ"כ באז נדברו יב, ז, לעניין בוטנים. וכיוון שהוא ספק דרבנן, שהרי הקילוף נעשה ביד ולא בכלי, הלכה כמיקלים, וכן המנהג. וכדי לצאת ידי כולם יקלפם ויאכלם אחד אחד, שלדעת הצמח צדק כלכלת שבת באופן זה אין כלל איסור דש, וע' במנו"א שם הערה 16. ובכל מצב שיש ספק שמא הסרת הקליפה בכלל דש, עדיף לקלף ולאכול אחד אחד, ולצאת מהספק. ויש דרכים נוספות להינצל מאיסור דש, כגון לקלף בשינוי (למשל בראשי אצבעותיו), ויש אומרים שכל שהוא בדרך שבירה אין איסור דש. ומדברי הט"ז (שיט, ד) יש שלמדו שאם השקדים והבוטנים מנותקים מקליפתם, אין בהם איסור דש (שו"ע הרב שיט, ט). ועיין עוד בנשמת שבת א, קפב. מ"מ העצה הקלה והמוסכמת יותר לקלף אחד אחד ולאכול.
וכן מותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. ובמנו"א ח"ב ז, ב, כתב שאחר מלילתם וניתוק קליפתם, יש להיזהר שלא להסיר את קליפותיהם על ידי ניעורם בשתי ידיו או העברתם מיד ליד או לנפוח בהם כשהם בשתי ידיו, משום איסור 'זורה'. אבל אפשר לנערם כשהם ביד אחת או לנשוף בהם כדי להסיר את קליפתם, כמבואר בשו"ע שיט, ז. (וצ"ע שלא נזכר באחרונים).

קרוב אליך נמאס לי לעבוד! האם את ה' רק עובדים? אפשר לפתח איתו גם סוג אחר של קשר?
מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 77
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התשובה - הרב הראל כהן סוד השתיקה וצער התשובה
אורות התשובה פרק ח, ח'
השיעור עוסק במצב שבו הצער הרוחני וכאב התשובה של האדם גדולים עד כדי כך שהם סותמים את יכולתו לחשוב, לדבר, להתפלל או לבטא את רגשותיו. על פי משנתו של הרב קוק, דווקא מתוך אותו מקום של אילמות ו"עולם הדומייה" ניתן להתרומם, להתחבר למציאות הכללית ולשאוב כוחות חיים ותשועה.

ויצא 'ויישק יעקב לרחל' - כיצד יעקב בחיר האבות מנשק לרחל - פרשת 'ויצא'
האם לאבא או סבא מותר לנשק את ביתו ונכדתו, וכן לאמא וסבתא לנשק את בנה ונכדה, ומה ההסברים בנשיקת יעקב לרחל והסברים מדוע בכה.

כינוסי אברכים כינוס אברכים - ראש חודש כסלו תשפ"ז
ברכות לראש חודש והתייחסות ללימוד התורה כעבודה בימי החנוכה | חשיבות העמידה בהתחייבויות ובלימוד עם תלמידים | דוגמה אישית והתקדמות מתמדת של ר"מים וראשי ישיבות | הכרת תודה על כלים טכנולוגיים והתמודדות נכונה עמם | תוקף גיור ללא קבלת מצוות ועול מלכות שמיים | הצטרפות לתוכנית מנהיגות והאיזון מול ביטול תורה | אורח החיים של אברך ורכישת מותרות | יציאה לשליחות ורבנות יישובים וחינוך הילדים | ריקודים בשבתות בישיבה | חתונות נפרדות והתחשבות באורחים | שורש המחלוקת עם הר המור והשאיפה לאחדות הציונות הדתית

שיעורים בספר יהושע סוד האבנים וחציית הירדן
יהושע פרק ד'
השיעור עוסק בחציית הירדן בספר יהושע ובשילוב שבין הנס להשתדלות האנושית הבא לידי ביטוי בנשיאת ארון הברית בידי הכהנים. דרך ניתוח הקמת שלוש מערכות של 12 אבנים – בירדן, בגלגל ובעבר הירדן – נבחנים היחסים בין אחדות האומה, ייחודיות השבטים וזיקת התורה לאומות העולם.

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה הלכות הדלקת נרות שבת
השיעור עוסק בטעמי מצוות הדלקת נרות שבת — כבוד שבת, עונג שבת ושלום בית — ובמנהגים השונים לגבי מספר הנרות שמדליקים. בנוסף, נידונה המחלוקת ההלכתית האם קבלת השבת חלה בעצם ההדלקה, בברכה או באמירה מפורשת, וכיצד נוהגים למעשה בשבת וביום טוב.

מידות הראי"ה תיקון פגם הברית ומידת הגאווה
ברית ג' - גאווה א'
השיעור עוסק בהשלכות הרוחניות של פגם הברית, הגורם להחשכה פנימית ולניתוק מחוכמת התורה, ובדרך לתקן זאת באמצעות תשובה מאהבה ועיון באגדה המהפכים זדונות לזכויות. בחלקו השני מוסבר כיצד סילוק אבק הגאווה מתוך הכרה שכלית וטהורה מביא לשלמות, לשפלות רוח אמיתית ולשמחה פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחרים.

תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.

תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.

רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו













