ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- מלאכות שבת
- ספריה
- שבת
- מלאכות שבת
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
מלאכת 'מעמר' היא מלאכת איסוף התבואה הקצורה לעומרים או ערימות. וכן האוסף פירות שנקטפו לתוך ארגזים או לערימה, עובר על מלאכת 'מעמר'. וכן האוסף ענפים או קנים קצוצים, כדי שיוכל להבעיר בהם אש, עובר על מלאכת 'מעמר'.
כלל מלאכה זו שהיא נעשית בדבר שגדל מהקרקע ובמקום גידולו, שכן מלאכת איסוף היבול נעשית במקום הגידול. ויש מינים, כגון תאנים שרוצים לעשות מהם עיגול של דבלה, שמלאכת איסופם וקיבוצם נעשית בשני שלבים, ושניהם אסורים מהתורה, למרות שהשלב השני אינו נעשה בשדה. בשלב הראשון אוספים אותם בשדה, והאיסור משום מלאכת 'מעמר'. ובשלב השני מקבצים ומדביקים אותם כדי לעשות מהם עיגול דבלה, והעושה זאת, למרות שהוא בבית, עובר על איסור תורה של 'תולדת מעמר', מפני שכך דרך מלאכת עשיית הדבלות (שו"ע שמ, י; מ"ב לח; ועי' מנו"א ח"ב ה, ב).
נתפזרו פירות בחצר, אחד הנה ואחד הנה, אע"פ שנתפזרו שלא במקום גידולם ואין באסיפתם מלאכת 'מעמר', מכל מקום אסרו חכמים לאוספם משום 'עובדין דחול', שזה נראה כמעשה של חול. אבל מותר לאסוף מעט פירות ולאוכלם. ואם הפירות נפלו למקום אחד, אף שנתפזרו מעט, מותר לאוספם לסל. ואם נפלו לתוך חצץ ועפר, אפילו נפלו במקום אחד, אסור לאוספם לתוך הסל, מפני שזה דומה למלאכת 'בורר', אבל מותר ללקט אחד אחד ולאוכלו (שו"ע שלה, ה).
אם הפירות נתפזרו בבית - מותר לאוספם, כי אסיפתם בבית אינה דומה למלאכת 'מעמר' (מ"ב שמ, לז). 1
אף שמלאכת 'מעמר' מהתורה היא רק בדברים שצומחים מהקרקע, אסרו חכמים לקבץ מלח ממשרפות המלח, כיוון שהמלח דומה במידת מה לגידולי קרקע, והדבר נראה כמלאכת 'מעמר' (שו"ע שמ, ט). על פי זה הורו כמה אחרונים, שאסור לאסוף ביצים שהוטלו בערב שבת (אגלי טל ס"ו בשם או"ז, קצוה"ש. ובשבט הלוי ח"ד טל, מיקל). וביצים שהוטלו בשבת הם מוקצה, ואפילו אחת מהן אסור ליטול.
מיני צומח שנשתנו מבריאתם, אין בהם יותר איסור 'מעמר', לפיכך מותר לדבק יחד פירות שנתבשלו. וכן בגדים העשויים ממיני צומח, הואיל ונשתנו, אין באיסופם איסור 'מעמר' (ערוה"ש שמ, ג).
^ 1.. אמנם יש אוסרים גם בבית, כי הטרחה בבית כמו הטרחה בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם יחד, ואין בזה גדר מעמר. ומ"מ גם למחמירים בבית, מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחה ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
יב- דש
מלאכת דישה היא המלאכה המפרקת את האוכל מתוך בית גידולו. ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו מוליכים בהמות על גבי השיבולים, או חובטים בהם במקלות, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים ומהמוץ, וזוהי מלאכת הדישה. כדי לייעל את הדישה, נהגו לחבר לבהמה 'מורג חרוץ', שהוא קרש רחב שמחוברים אליו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים.
מן התורה אין איסור למלול חיטים לחים ביד כדי להוציא מתוכם את הגרגירים, מפני שדרך מלאכת דישה בכלי או ברגליים, אבל לא בידיים. ואע"פ כן הדבר אסור מדברי חכמים, כיוון שהוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא מולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי לדעת רוב הפוסקים למלול את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו (שו"ע שיט, ו). 2
ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דישה. לפיכך אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. ואם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות תעשייתיות, עובר באיסור תורה. ואם עושה זאת בידו, עובר באיסור חכמים. וכאמור, לדעת רוב הפוסקים מותר להוציאם בידו בתוספת שינוי. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שמלאכת דש שייכת רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד קוצר אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש. השאלה האם יש כאן איסור דש. יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת דש. ויש אומרים שמלאכת דש שייכת רק כאשר מוציאם דבר מתוך דבר, וכאן אין התמרים בלועים בתוך אשכולותיהם. וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה. 3
יג - פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים
מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור דש. מפני שמלאכת דש היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה, וכן הוצאת האפונים השעועית מתוך תרמיליהם לקראת שיווקם לרבים. אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת דש. לפיכך אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור דש.
לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים להסיר את הקליפה הירוקה לפני שמשווקים את השקדים, וכך אנו רגילים לראות את השקדים בקליפתם הקשה בלבד. לפיכך, אם השקדים נותרו בקליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור דש (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד). אבל מותר לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הירוקה (אגלי טל). וכן מותר להסיר קליפה של שקד אחד ולאוכלו מיד, ואח"כ להסיר קליפה של עוד שקד ולאוכלו, שבאופן זה אין הוא מסיר את הקליפות כדרך דש אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).
מותר לקלף שקדים ובוטנים, ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט במפעל, מכל מקום כיוון שעדיין רגילים למכור שקדים בקליפה ובוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם נחשבת כמלאכת דש. והרוצה לצאת ידי כולם, יקפיד לפתוח אחד אחד ולאוכלו. 4
---------------------
פרקים אלו הינם טיוטה מתוך פניני הלכה שבת ב'. הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.
^ 1. לתוס' ולרא"ש יכול לאסוף מעט אפילו אינו אוכלם, והביאם בב"י. אולם בשו"ע כתב "מעט מעט ואוכל", ובאר הגר"א שרוב הראשונים סוברים שרק אם הוא אוסף מעט ואוכל מותר, והביאו בבאו"ה שלה, ה, ומשמע שנוטה להחמיר. ובכה"ח שלה, כח, כתב בשם נזירות שמשון, שהואיל והוא דין דרבנן הסומך להקל לא הפסיד.
ואם נתפזרו בבית, י"א שאסור לאוספם, כי הטרחא בבית כמו הטרחא בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם ביחד, ואין בזה גדר מעמר.
מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחא ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
כתבתי למעלה כדעת רוה"פ שאין איסור מעמר מהתורה אלא במקום הגידול, וכ"כ במ"ב שמ, לו-לז. אמנם לאו"ז ודעימיה גם אם התפזרו פירות במקום אחר האוספם עובר על מעמר. וע' בכה"ח שמ, עד, במנו"א ח"ב ה, ב.
^ 2. לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות), ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. ובשו"ע שיט, ו, פסק כדעת רוב הראשונים. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.
^ 3. יסוד הסוגיה בשבת עג, ב, לרש"י משמע שיש איסור, ולתוס' אין איסור. ובאחרונים באר"ש ד, ב, חיזק דעת האוסרים, ובמנוחת אהבה ח"ב ו, ה, כתב הכריע כדעת המתירים שהם רוב הראשונים. ועיין בהערה הבאה לעניין תלישת אחד אחד.
^ 4. בשבט הלוי א, פא, מחמיר בשקדים. וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ג, לעניין שקדים ובוטנים. ובשש"כ ג, הערה צב, מיקל הואיל ורגילים לשווקם גם כשאינם קלופים. וכ"כ באז נדברו יב, ז, לעניין בוטנים. וכיוון שהוא ספק דרבנן, שהרי הקילוף נעשה ביד ולא בכלי, הלכה כמיקלים, וכן המנהג. וכדי לצאת ידי כולם יקלפם ויאכלם אחד אחד, שלדעת הצמח צדק כלכלת שבת באופן זה אין כלל איסור דש, וע' במנו"א שם הערה 16. ובכל מצב שיש ספק שמא הסרת הקליפה בכלל דש, עדיף לקלף ולאכול אחד אחד, ולצאת מהספק. ויש דרכים נוספות להינצל מאיסור דש, כגון לקלף בשינוי (למשל בראשי אצבעותיו), ויש אומרים שכל שהוא בדרך שבירה אין איסור דש. ומדברי הט"ז (שיט, ד) יש שלמדו שאם השקדים והבוטנים מנותקים מקליפתם, אין בהם איסור דש (שו"ע הרב שיט, ט). ועיין עוד בנשמת שבת א, קפב. מ"מ העצה הקלה והמוסכמת יותר לקלף אחד אחד ולאכול.
וכן מותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. ובמנו"א ח"ב ז, ב, כתב שאחר מלילתם וניתוק קליפתם, יש להיזהר שלא להסיר את קליפותיהם על ידי ניעורם בשתי ידיו או העברתם מיד ליד או לנפוח בהם כשהם בשתי ידיו, משום איסור 'זורה'. אבל אפשר לנערם כשהם ביד אחת או לנשוף בהם כדי להסיר את קליפתם, כמבואר בשו"ע שיט, ז. (וצ"ע שלא נזכר באחרונים).
ואם נתפזרו בבית, י"א שאסור לאוספם, כי הטרחא בבית כמו הטרחא בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם ביחד, ואין בזה גדר מעמר.
מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחא ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).
כתבתי למעלה כדעת רוה"פ שאין איסור מעמר מהתורה אלא במקום הגידול, וכ"כ במ"ב שמ, לו-לז. אמנם לאו"ז ודעימיה גם אם התפזרו פירות במקום אחר האוספם עובר על מעמר. וע' בכה"ח שמ, עד, במנו"א ח"ב ה, ב.
^ 2. לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות), ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. ובשו"ע שיט, ו, פסק כדעת רוב הראשונים. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.
^ 3. יסוד הסוגיה בשבת עג, ב, לרש"י משמע שיש איסור, ולתוס' אין איסור. ובאחרונים באר"ש ד, ב, חיזק דעת האוסרים, ובמנוחת אהבה ח"ב ו, ה, כתב הכריע כדעת המתירים שהם רוב הראשונים. ועיין בהערה הבאה לעניין תלישת אחד אחד.
^ 4. בשבט הלוי א, פא, מחמיר בשקדים. וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ג, לעניין שקדים ובוטנים. ובשש"כ ג, הערה צב, מיקל הואיל ורגילים לשווקם גם כשאינם קלופים. וכ"כ באז נדברו יב, ז, לעניין בוטנים. וכיוון שהוא ספק דרבנן, שהרי הקילוף נעשה ביד ולא בכלי, הלכה כמיקלים, וכן המנהג. וכדי לצאת ידי כולם יקלפם ויאכלם אחד אחד, שלדעת הצמח צדק כלכלת שבת באופן זה אין כלל איסור דש, וע' במנו"א שם הערה 16. ובכל מצב שיש ספק שמא הסרת הקליפה בכלל דש, עדיף לקלף ולאכול אחד אחד, ולצאת מהספק. ויש דרכים נוספות להינצל מאיסור דש, כגון לקלף בשינוי (למשל בראשי אצבעותיו), ויש אומרים שכל שהוא בדרך שבירה אין איסור דש. ומדברי הט"ז (שיט, ד) יש שלמדו שאם השקדים והבוטנים מנותקים מקליפתם, אין בהם איסור דש (שו"ע הרב שיט, ט). ועיין עוד בנשמת שבת א, קפב. מ"מ העצה הקלה והמוסכמת יותר לקלף אחד אחד ולאכול.
וכן מותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. ובמנו"א ח"ב ז, ב, כתב שאחר מלילתם וניתוק קליפתם, יש להיזהר שלא להסיר את קליפותיהם על ידי ניעורם בשתי ידיו או העברתם מיד ליד או לנפוח בהם כשהם בשתי ידיו, משום איסור 'זורה'. אבל אפשר לנערם כשהם ביד אחת או לנשוף בהם כדי להסיר את קליפתם, כמבואר בשו"ע שיט, ז. (וצ"ע שלא נזכר באחרונים).
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.

מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.

נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.

שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.

שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.

יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.

אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.

נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.

עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.

עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.














