ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
הִנֵּה יֵשׁ לִשְׁאֹל: אֵיזֶה מָקוֹם כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, אֲשֶׁר נִרְאֶה שֶׁהַכָּבוֹד מְרֻחָק מֵהֶם וְהֵם בַּעֲלֵי חֹמֶר גַּס מְאֹד וְעָכוּר, וְאֵיךְ בָּהֶם נִמְצָא מָקוֹם רָאוּי לַחִבּוּר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה? דַּע כִּי אִם שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים הָאֵלּוּ הֵם פְּחוּתִים וְיֵשׁ לָהֶם חֹמֶר עָב וְגַס מִצַּד עַצְמָם, בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִמָּנַע שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בָּהֶם מַעֲלָה, מִצַּד שֶׁהֵם 1 הַשְׁלָמַת הַכֹּל. וְהִנֵּה תִּמְצָא כְּמוֹ כֵן שֶׁהָאָרֶץ, שֶׁהוּא יְסוֹד הַתַּחְתּוֹן וְהַשָּׁפֵל מִכָּל הַנִּמְצָאִים, יֵשׁ בָּהּ מַעֲלָה מִצַּד הַשְׁלָמַת הַכֹּל, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן מִכָּל הַיְסוֹדוֹת, עַל יָדָהּ יֻשְׁלַם הַכֹּל. כִּי לְעוֹלָם הַדָּבָר יֻשְׁלַם עַל יְדֵי הָאַחֲרוֹן, שֶׁהוּא הַשְׁלָמָה. וּלְפִיכָךְ בְּכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שְׁקוּלָה הָאָרֶץ כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם, כִּי לִפְעָמִים מַקְדִּים הַשָּׁמַיִם וְלִפְעָמִים מַקְדִּים הָאָרֶץ, לוֹמַר לְךָ שֶׁשְּׁקוּלִים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ וַיִּקְרָא רַבָּה פָּרָשַׁת בְּחֻקּוֹתַי (פרשה לו, א) וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת דָּבָר זֶה. וְהַיְנוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁמַיִם שֶׁהֵם עֶלְיוֹנִים וְנֶחְשָׁבִים הַתְחָלַת הַכֹּל, וְהָאָרֶץ שֶׁהִיא תַּחְתּוֹנָה בַּמֻּחְלָט*, שְׁלֵמוּת הַכֹּל, שֶׁעַל יָדָהּ יֻשְׁלַם, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אַחֲרוֹן מִשְׁפַּט הַשְׁלָמָה, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. כִּי הַתְחָלַת הַכֹּל וְהַשְׁלָמַת הַכֹּל שְׁנֵיהֶם כֹּחַ כְּלָלִי, יֵשׁ בָּהֶם זֶה מִצַּד הַהַתְחָלָה שֶׁהוּא הַתְחָלָה אֶל הַכֹּל, וְזֶה מִצַּד הַהַשְׁלָמָה שֶׁהוּא מַשְׁלִים הַכֹּל. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, שְׁקוּלָה הָאָרֶץ כְּמוֹ שָׁמַיִם, וּשְׁנֵיהֶם נִקְרְאוּ: רֵאשִׁית. כְּמוֹ שֶׁיִּפֹּל שֵׁם רֵאשִׁית עַל הַהַתְחָלָה, כָּךְ יִפֹּל שֵׁם רֵאשִׁית עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא רֵאשִׁית מִצַּד הַהַשְׁלָמָה. וּלְפִיכָךְ אַל תִּתְמַהּ מַה מַּעֲלָה יֵשׁ בָּאָרֶץ שֶׁהִיא בְּתַכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַחֹמֶר הַגַּס וְהֶעָכוּר שֶׁבָּהּ, שֶׁמַּעֲלָתָהּ לֹא מִצַּד עַצְמָהּ, רַק בְּמַה שֶּׁהִיא הַשְׁלָמַת הַמְּצִיאוּת. וּמִפְּנֵי זֶה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים. לֹא מִצַּד הָאָרֶץ, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁהָאָרֶץ הִיא הַשְׁלָמַת הַכֹּל, מַשְׁלֶמֶת הַמְּצִיאוּת. וּבִשְׁבִיל כָּךְ יֵשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים מָקוֹם רָאוּי לַחִבּוּר הַזֶּה הַנִּכְבָּד.
השכינה בשבט בנימין כי הוא השלמת השבטים
וּמִפְּנֵי זֶה תָּבִין לָמָּה הַשְּׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין דַּוְקָא, וְלָמָּה בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּא אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל אַחֲרוֹן יֵשׁ בּוֹ הַשְׁלָמָה, וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁבְּחֶלְקוֹ שֶׁל שֵׁבֶט שֶׁהוּא הַשְׁלָמַת הַשְּׁבָטִים תְּהֵא הַשְּׁכִינָה, כִּי אֵין הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ בַּתַּחְתּוֹנִים רַק מִצַּד שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים הֵם הַשְׁלָמָה, וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בְּחֵלֶק מִי שֶׁהוּא הַשְׁלָמָה. וְהֻבְחַר צַד הַמַּעֲרָב, שֶׁהַשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב שֶׁהוּא אַחֲרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא מִזְרָח קֶדֶם, שֶׁהוּא הַתְחָלָה, כָּךְ מַעֲרָב אַחֲרוֹן נִקְרָא. וּמָקוֹם אַחֲרוֹן שֶׁבְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, בּוֹ הָיָה הַשְּׁכִינָה. כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא סוֹף חֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְהַתְחָלַת חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, וְהָיָה קָשׁוּר הַסּוֹף בַּתְּחִלָּה. כִּי תְּחִלַּת הַשְּׁבָטִים יְהוּדָה, שֶׁהוּא תְּחִלָּה בְּכָל מָקוֹם, וּבִנְיָמִין הוּא הָאַחֲרוֹן. וּלְפִיכָךְ הָיָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה קֶדְמָה, וְדֶגֶל מַחֲנֵה בִנְיָמִין יָמָּה. הֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֶל מָקוֹם אֶחָד הוֹלְכִים. כִּי הַשְּׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים מִצַּד שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים הֵם הַשְׁלָמָה, וְכָל הַשְׁלָמָה הוּא בָּאַחֲרוֹנָה, וּלְכָךְ כָּל אַחֲרוֹן שָׁם הַשְּׁכִינָה. וְדָבָר זֶה בָּרוּר.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
67 - גבורות השם פרק ע' חלק א'
68 - גבורות השם פרק ע' חלק ב'
69 - גבורות השם פרק ע' חלק ג'
טען עוד
על פי זה תבין למה השכינה דוקא בחלקו של שבט בנימין. בנימין הוא השבט האחרון, ובאחרון מגיע הדבר לשלמותו, לכן ראוי שתהא השכינה שורה בנחלת השבט שהוא השלמת השבטים. כאמור לעיל אין השראת השכינה בארץ אלא מפני שהארץ היא השלמת הבריאה, ולכן ראוי שתהיה השכינה במי שהוא השלמה. לכן נבחר צד מערב להשראת השכינה, כי המערב נקרא אחרון, כמו שהמזרח נקרא קדם, מפני שהוא ההתחלה, וכך המערב נקרא אחרון. זו הסיבה שהמקום שנבחר להשראת השכינה נמצא בקצה חלקו של בנימין ובהתחלת חלקו של יהודה, כי יש קשר בין ההתחלה והסוף, שהרי יהודה הוא תחילת השבטים ובנימין אחרון השבטים. לכן דגל מחנה יהודה היה בצד מזרח, ודגל מחנה בנימין בצד מערב. הרי שכל הדברים הולכים באותו עניין. השכינה מתחברת לתחתונים כי הם ההשלמה, וכל השלמה היא בסוף, ולכן השכינה בצד מערב שהוא האחרון. דבר זה ברור.
[ בַּמֻּחְלָט – בודאי.]
ביאורים
למדנו אתמול שיש צורך שהקשר הקדוש שבין ישראל לקב"ה יהיה קבוע במקום חשוב, הראוי לו. ראינו שמצד הנבראים יש הכרח שהקב"ה יתגלה במקום מסוים.
אלא שיש תמיהה נוספת: וכי ייתכן בכלל שהקב"ה ישכון בארץ, שהיא המדרגה הנמוכה ביותר בכל המציאות? הרי הארץ היא חומרית והחומר הוא חושי-גשמי!
כאן אנחנו נפגשים בעיקרון חשוב – ישנו קשר הדוק בין המעלה הגבוהה ביותר למעלה הנמוכה ביותר. כאשר הקב"ה יצר את הבריאה, הוא התחיל מהמעלה הגבוהה ביותר, אך המטרה הייתה שהמעלה הגבוהה ביותר – תתגלה במדרגה הנמוכה ביותר. זה מה שאנו אומרים בקבלת שבת: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' – סוף עולם המעשה, המטרה והיעד – הם אלה שעלו במחשבה תחילה, אותה מחשבה שעומדת בראשית העולם והיא המעלה הגבוהה ביותר – ראשית הבריאה.
לכן, אף שהארץ מצד עצמה חומרית, יש בה מעלה, כיוון שהיא התכלית והשלמות של כל העולמות הרוחניים בכל מדרגותיהם. הרצון האלוהי הוא שכל האמת והיושר, כל הנעלה והמרומם, יתגלה בחיים הארציים הגשמיים.
על כן יש לארץ חשיבות כלל-עולמית. אפשר לראות זאת בכך שהתורה השוותה בין השמים לארץ. השמים הם ראשית הבריאה, הם הרצונות האלוהיים הכי עליונים, ואילו הארץ היא סוף הבריאה, המדרגה הנמוכה ביותר בעולם – החומר. ודאי שמצד עצמם השמים עליונים מהארץ לאין שיעור, אבל מצד מטרת העולם הם שווים לה. רצון ה' הוא שהשמים יתגלו בארץ, וכל המדרגות שבאמצע הן הסולם המחבר בין השמים לארץ. הארץ היא המקום שבו צריכה כל הקדושה להתגלות, ועל כן היא מקום ראוי להשראת כבוד ה'.
על פי זה מובן למה המקום שנבחר בארץ למקום המקדש הוא בנחלת בנימין. בנימין הוא השבט שנולד אחרון, ובסדר החניה במדבר הוא חנה בצד המערבי. צד מזרח נקרא 'קדם' מפני שהוא קודם – שבו זורחת השמש, וצד מערב נקרא 'אחרון', שבו השמש שוקעת. דבר זה מבטא שבנימין שייך ל'סוף' – לתכלית: החומר שבו תתגלה הקדושה. על כן בחלקו נמצא בית המקדש.
בתוך חלקו של בנימין נבחר צד מערב, שכאמור שייך לתכלית – האור הבא מן המזרח תכליתו להאיר את המערב החשוך. מקום המקדש נמצא בסוף חלקו של בנימין בגבול שבט יהודה, שמבטא את הצד העליון, הראשיתי: שבט יהודה חנה בצד מזרח, מפני שהוא המנהיג והוא ראשון. בסוף חלקו של בנימין, מתחברים בנימין ויהודה, ויחדיו הם מבטאים את שורשו של העולם ואת תכליתו: ההתחלה והסוף, שמתחברים למהלך האחד של בית המקדש.
הרחבות
סוד הצמצום
אֵיזֶה מָקוֹם כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים. את השאלה החמורה שמעורר המהר"ל, כיצד ייתכן שה' שוכן בבית המקדש, שאל כבר שלמה המלך כשבנה את בית המקדש: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" [מלכים א ח, כז], אולם לא נכתבה על כך תשובה מפורשת בפסוקים. במדרש מובאת שאלה זו בשם משה רבנו, שמקבל על כך תשובה מהקב"ה: "בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש [שמות כה, ח], אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטה" [פסיקתא דרב כהנא שמות, ב]. ה' כביכול צמצם שכינתו למקום המקדש, מתוך אהבתו את עם ישראל. מוסיף על כך רבי נחמן מברסלב , ומסביר לפי זאת את חורבן בית המקדש כשחטאו ישראל: "כי בוודאי אין הביהמ"ק יכול לסבול כבודו וגאותו יתברך... רק מחמת אהבת ישראל, צמצם והלביש את גאותו כדי להשרות שכינתו בביהמ"ק, כדי לגלות מלכותו... אבל כשישראל חטאו לפניו, אזי כביכול הראה וגילה ה' יתברך את גאוותו וגאונו ולא רצה להלבישו ולצמצמו עוד, וממילא נחרב הביהמ"ק, כי לא היה יכול לסובלו כנ"ל" [ליקוטי מוהר"ן ריט].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
