בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • ענינים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

undefined
8 דק' קריאה
תאוות משה
נפתח בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא:
"תנו רבנן שִשָּה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. אברהם, יצחק ויעקב דכתיב בהו: 'בכל מכל כל'; משה אהרן ומרים דכתיב בהו: 'על פי ה''. והא מרים לא כתיב בה 'על פי ה''? אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא 'שם' 'שם' ממשה. ומפני מה לא נאמר בה 'על פי ה'' שגנאי הדבר לומר" (יז ע"א).

שישה זכו למיתת נשיקה, אך בעִיוּן נוסף אנו מוצאים יחס מיוחד למיתה של משה רבנו. נתייחדה אצלו לשון מיוחדת: 'תאווה', דהיינו שנתאווה למיתה זו.
יתרה מכך, יש לדייק מדברי חז"ל, שתאוות משה למיתת נשיקה, התעוררה דווקא בשעת מיתת אהרון. כפי שמבואר ברש"י:
"'את בגדיו' - את בגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו: הכנס למערה - ונכנס, ראה מִטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו: עלה למטה - ועלה, פשוט ידיך - ופשט, קמוץ פיך - וקמץ, עצום עיניך - ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה וזהו שנאמר לו: 'כאשר מת אהרן אחיך' (דברים ל"ב, נ) - מיתה שנתאוית לה" (במדבר כ', כו).

אמנם אהרון לא היה הראשון שנסתלק מן העולם במיתת נשיקה. קדמו לו האבות ומרים אחותו. אי לכך, מדוע נתאווה דווקא למיתה כמו של אהרון?

יש מקום לשער שרצון זה נבע מהעובדה שמשה נָכַח באותה שעה, וראה אותה בעיניו, ולפיכך השתוקק לאופן זה של מיתה. על פי הסבר זה נצטרך לומר שמשה לא נכח בשעת מיתת מרים, אלא שפירוש זה דחוק מאד.

נצרף לכך את השאלה - מדוע דווקא בפטירת אהרון קיים פירוט נרחב של מיתת הנשיקה, שכן לא מצאנו כיוצא בו אצל שאר הצדיקים שנסתלקו במיתה כזו.

מיתת אהרון
קודם שנבאר שאלות אלו, נעמוד על נושא אחר שמודגש במיתת אהרון - עניין בגדי הכהונה. מעיון בפרשת מיתתו אנחנו רואים דגש מיוחד על נקודה זו:
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר, על גבול ארץ אדום לאמר. יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל, על אשר מריתם את פי למי מריבה. קח את אהרן ואת אלעזר בנו, והעל אתם הור ההר. והפשט את אהרן את בגדיו, והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן יאסף ומת שם. ויעש משה כאשר צוה ה', ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אתם את אלעזר בנו, וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר. ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ', כג-כט).

הרמב"ן מוצא בהתמקדות בבגדי הכהונה שני רמזים: הראשון - אהרון עלה להר הישר מעבודת התמידים במשכן, ועל כן היה לבוש בגדי כהונה; והשני - אהרון נתלבש 'בגדי שכינה', וזכה לכבוד במיתתו יותר מבחייו.
וזה לשון הרמב"ן:
"'והפשט את אהרן את בגדיו' - הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה. והקרוב - כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות, העלה אותו אל הור ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם... ומדרש רבותינו שנעשו בהם נסים, אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו, העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם 'וילבש אותם את אלעזר בנו' (כח), וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר, אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו 'בגדי שכינה' תחִלה למטה, וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן, כך שנוי בת"כ 1 " (שם כו).

לעומתו, הספורנו מבאר את עניין לבישת בגדי הכהונה והפשטתם בדרך שונה, תוך ציון דרגתו העילאית של אהרון בשעת הסתלקותו:
"'והפשט את אהרן את בגדיו' - אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט. 'והלבשתם את אלעזר'. שהיה לבוש ארבעה בגדי כהן הדיוט, ובכן נשאר אהרן בארבעה בגדי כהן הדיוט, לבוש הבדים, כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים, וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו" (שם כו).

כל זה דורש ביאור.

מיתת צדיקים
עניין המיתה הוא ההפרדה בין הגוף לנפש, כל אחד חוזר למקורו. הפרדה זו קשה מאד, ויש בה דרגות רבות, כמבואר בגמרא:
"תניא נמי הכי: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: 'למות תוצאות' (תהלים ס"ח, כא) - תוצאות בגימטריא הכי הוו. קשה שבכלן - אסכרא, ניחא שבכלן - נשיקה" (ברכות ח ע"א).

מן המפורסמות, שמיתת האדם אינה רק סִיוּם פרק החיים, אלא היא גם עלייה להיצרר בצרור החיים. מחמת כן משתמשים אצל צדיקים בלשון 'סילוק' שהוא 'עלייה' בארמית.

דוגמא לעלייה בשעת ההסתלקות, מצאנו אצל אליהו הנביא, שלא מת, אלא עלה בסערה השמיימה 2 . הר"ן מבאר בדרשותיו 3 את הפרשה הקשה בנביאים (ברכת אליהו לאלישע), על הדרך זו:
"ולפי דעתי שזה היה ענין אלישע עם אליהו. שנאמר: 'ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך...' (מל"ב א', ט), 'ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי...' (שם), 'ויאמר הקשית...' (שם י). והענין כפשוטו וכמשמעו, שהשיב אליהו לאלישע הקשית, כי אחרי שאתה עלול ממני, ומושפע באמצעותי, אי אפשר שתעלה למדרגה יותר ממדרגתי, כי העלול לא יתחזק יותר מהעִלָּה. אבל אם תראה אותי לוּקַח מאתך, שתהיה שם בעת שימשך השפע עלי יותר ממה שהוא נמשך היום, ויהי בעת אשר אהיה לוקח מאתך. שאין ספק שבעת ההיא נתעלה אליהו על אחת כמה וכמה ממה שהיה בתחלה, עד ששבו נפשו וגופו כמלאכי השרת. אם תראה אותי בעת ההיא ויגיע אליך [עוד] השפע באמצעותי יהי לך כן, שיגיע אליך פי שנים ממה שאני עומד בו היום באמצעות המעלה שאתעלה בה בעת ההיא. ואם אין - לא יהיה, כי אי אפשר שתתעלה באמצעותי למעלה ממעלתי, אם לא שתהיה עמדי כאשר אשיג השפע הגדול. כי אז באמצעותי ובהשתתף עמדי לשפע ההוא, ימשך אליך ממנו יותר ממה שאתה מוכן אליו. וזה היה ענין הקריאה למשה עם אהרן ומרים בשוה כפי מה שפירשתי. וזהו ענין [המשך] חולשת הנבואה והחכמה דור אחר דור כמו שפירשתי".

עדיין לא ברור, מדבריו, מהי משמעות העלייה בשעת מיתתו של אדם, ובמיוחד זו של הצדיק.

במהר"ל נושא זה מבואר היטב. נעיין בשני מקומות שבהם התמקד בעניין זה.
הראשון, בנוגע למאמר חז"ל: "א"ר אלעזר שוב יום אחד לפני מיתתך..." (שבת קנג ע"א). המהר"ל כתב על כך בספרו 'נתיבות עולם':
"ובפרק שואל תנן התם: 'רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות א"ל וכ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה'. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט', ח)...' ויש לשאול למה אמר רבי אליעזר בהך לישנא הוי ליה לומר ושוב כל ימיך כדי שנשמע מזה שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לתרץ... ועוד יש לך לדעת כי רמז בזה דבר מופלג כי עיקר תשובה קודם וסמוך למיתתו ולא שישוב זמן הרבה קודם מיתתו, וזה מפני כי האדם במיתתו ראוי לשוב אל הש"י, ולפיכך אם שב קודם מיתתו אז במיתתו שב אל הש"י לגמרי להיות נשמתו צרורה ודבוקה עם הש"י וזה ידוע" ('נתיב התשובה', פ"ב, עמ' קנא).

המקור השני נמצא ב'נצח ישראל'. המהר"ל שם נדרש פעם נוספת לנושא זה, בהקשר של זמני החורבן. לשיטתו, כל ענייני החורבן מסודרים בסדר מתאים מאת ה' יתברך. בעומק שיטתו עומדים הדברים הבאים: כל ענייני בניין העולם באים על פי הסדר שנקבע על ידו, יתברך. העולם נבנה באופן מסוים ולא אחר, וכן הוא בעניין החורבן, כל פרט ופרט מתוכנן בדיוק רב. מציאות זו נובעת מתוך היסוד שכוח החורבן הוא ביטול היש, ביטול המציאות. מטרת ביטול זה היא להביא למציאות חדשה - מעולה יותר. אי לכך, כל פרט ופרט בהרס ובחורבן בא על פי השרטוט האלוקי, המדויק, של הבניין העתידי.

ישנה חוקיות בזמני החורבן והשמחה. המהר"ל מבאר שזמני החורבן הם לעולם העתים הקיצוניים, היוצאים מהאיזון (גם מבחינת מזג האויר, דהיינו: טבת, תמוז ואב); ואילו הימים הטובים בישראל הם תמיד בזמנים הבינוניים והשווים (גם מבחינת מזג האויר, כגון: ניסן, סיוון ותשרי). אלא שיש צום אחד שהוא יוצא מהכלל והוא צום גדליה, החל בין חגי תשרי. ברצוננו להתמקד בהסבר של המהר"ל למקרה חריג זה:
"אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי. ודבר זה יש לך לדעת, כי הוא דבר גדול מאוד, כי הפרש יש בין סִלוּק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם השם יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השם יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים, כי כבר אמרנו לך כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו. כי רצה השם יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר השם יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו; כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה; כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה אבל הזמן). אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל השם יתברך. ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל השם יתברך, כי הנשמה חוזרת אל השם יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש, ודבר זה אמת אין ספק בו. ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי, כמו שהתבאר, והבן הדברים הגדולים האלו..." ('נצח ישראל', פ"ח, עמ' נה).

יוצא, אפוא, משני המקורות הללו ביאור לעניין מיתת הצדיקים: יש לראות בה התעלות לדבוק בה' יתברך, בלא מגבלות הגוף. הצדיק, בשעת הסתלקותו מן העולם, מתעלה למדרגה גבוהה יותר מזו שהיה בה קודם. לכן השיבה אל ה' באה מתוך תשובה - ודווקא בעשרת ימי תשובה.

הסבר מיתת אהרון ותאוות משה
כעת נוכל לגעת בעומק הדברים בעניין מיתת אהרון הכהן. במיתה זו באה לידי ביטוי מובהק העלייה להיצרר בצרור החיים, ולא רק הפרידה מן העולם הגשמי. זו הסיבה שבגללה מיתתו באה כהמשך ישיר לעבודת המשכן; על פי פירוש הרמב"ן - חייו לא נפסקו אלא התעלו. אי לכך, בשעת פטירתו זכה בבגדים השייכים למעלת נשמתו, דהיינו 'בגדי שכינה'.

לפי הספורנו, אהרן זכה ללבוש בגדי לבן, בגדים שבהם נכנס לפני ולפנים ביום הקדוש, כי אצל אהרון המיתה הִנה כניסה לפני ולפנים - לפניו יתברך.

למיתה זו, שבה באה לידי ביטוי העלייה והדבקות בה' יתברך, למעלה ממגבלות הגוף, נתאווה משה רבנו עליו השלום.

כעת נוכל להבין את השימוש בלשון 'תאווה' על ידי רבותינו. בכל מקום מתייחסת המילה 'תאווה' לחשק גשמי וגופני 4 . משה רבנו זיכך את כוחותיו הגופניים, עד שגם הם נתאווּ למיתה זו 5 . לפי מה שלמדנו, ניתן להאיר באור חדש את הפסוקים הקודמים למיתת משה:
"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער. ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים ל"ד, א-ה).

וכתב שם הרמב"ן:
"וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו" (א).

אהרון הכהן נתעלה לפני מותו (בעבודת הקרבנות, ובהתלבשותו בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים), כהכנה לעלייתו להיצרר בצרור החיים; בדרך הזו, נתעלה משה רבנו על ידי שבירך את ישראל; ולאחר מכן, כשכבר עלה לראש ההר, נתעלה עלייה נוספת, שהיא השמחה שבאה מראיית טובתם של ישראל.
ועל כך נאמר:
"וימת שם משה עבד ה'" (ה).

מדייק על כך 'אור החיים' הקדוש על אתר:
"פירוש שם לבד הוא שמת, אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה'. וכן כתב בבמדבר (כ', א) בענין מות מרים, שגם נאמר בה 'שם'... פירוש 'שם' הוא שמתה ולא נשארה ביניהם, אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקדוש ברוך הוא למרגליות המונחים בארגז, כשהוא חפץ באחת מהם מוציאה מהארגז, וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו...".


^ 1 מילואים פ"א ה"ו.
^ 2 מל"ב, א'.
^ 3 דרוש שמיני.
^ 4 עיין ב'אבן שלמה', פ"ב סע' א.
^ 5 עיין ב'נפש החיים' (שער ג', פרק י"ג) בשם רבי חיים ויטל, בשער הגלגולים, שדברי חז"ל ש"משה לא פסיק טעמא" מתייחסים להפסק וחציצה מועטת מעניין הגוף.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il