ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
במשנה בסוכה כז ע"א נחלקו רבי אליעזר וחכמים במספר הסעודות שחייב אדם לאכול בסוכה במשך החג. רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות, ומבארת הגמרא טעמו שדורש "תשבו כעין תדורו" מה בדירה רגיל לאכול סעודה אחת ביום ואחת בלילה כך בסוכה. חכמים חולקים ואומרים שמחוייב רק בליל יום טוב ראשון אך בשאר החג יכול לא לאכול כלל סעודת קבע ולא להתחייב בסוכה. הם דורשים "כעין תדורו" מה בדירה אם רוצה אוכל ואם אינו רוצה אינו אוכל כך בסוכה. הכזית הראשון בליל סוכות כן מחוייב משום שנלמד בהיקש מפסח "טו טו" – מה בט"ו בניסן חייב בכזית פת (מצה) כך בט"ו בתשרי חייב.
לעומת זאת בברכות מט ע"ב דנה הגמרא באדם השוכח להזכיר מעין המאורע ואומרת שאם שכח בדבר שהיה יכול להימנע ממנו כמו ברכת המזון בראש חודש אינו חוזר, שהרי יכול להימנע מלאכול פת בראש חודש ולא להתחייב כלל בברכת המזון, אך אם שכח בדבר שהיה מחוייב לעשותו חוזר כמו בתפילת עמידה או בברכת המזון בשבת ויום טוב שמחוייב לסעוד עליו לחזור. הראשונים מקשים שמסוגיא זו משמע שמחוייב לאכול פת בימים טובים ולכאורה הסוגיא סותרת לסוגיא בסוכה ממנה עולה שרק בכזית הראשון מחוייבים. ונאמרו על כך מספר תירוצים בראשונים.
א. התוס' בסוכה (ד"ה אי בעי) מתרצים שאין חובה לאכול ביום טוב פת והסוגיא בברכות שאומרת שמחוייב ולכן חוזר אם שכח יעלה ויבוא עוסקת בכזית הראשון בליל פסח ובליל סוכות. כך סוברים גם הסמ"ק והאור זרוע (מובאים בבית יוסף סימן תרלט).
ב. התוס' בברכות (ד"ה אי בעי) מתרצים בשם רבנו יהודה שצריך לאכול פת בסעודות יום טוב, הן בסעודת הלילה הן בסעודת היום, אך חיוב זה הוא חיוב מטעם יום טוב ולא מטעם הסוכה. בגזירה שווה נתחדש חיוב על הכזית הראשון שהוא מטעם הסוכה ולא מטעם יום טוב, והנפקא מינה היא שאם ירדו גשמים ואכל מחוץ לסוכה קיים את מצוות סעודת יום טוב, אך לא יצא ידי חובת הכזית הראשון שאין חיובו אלא בסוכה, ולכן עליו להמתין עד שייפסקו הגשמים ואז לחזור לסוכה ולאכול כזית נוסף.
ג. בדרך דומה הלך הרא"ש (ברכות סימן כג), אך הוא כתב שהחיוב של הכזית הראשון הוא לאוכלו אף בזמן שיורד גשם, וכן דעת הסמ"ג (הובא בבית יוסף). על ההבדל בינם לתוס' נעמוד בהמשך.
ד. גם הריטב"א (סוכה כז ע"א ד"ה הא דאמרינן) כתב שיש חיוב סעודות ביום טוב ולגבי הכזית הראשון נתחדש חיוב חדש, אך הוא הביא נפקא מינה שונה, שמצד יום טוב בגלל שמספיק לאכול כזית וזה מוגדר כסעודת עראי ממילא ניתן לאכול גם מחוץ לסוכה, אך בלילה הראשון למרות שמספיק לאכול כזית – אפילו הכזית זוקק סוכה בגלל שהחיוב הוא מצד הסוכה. והוסיף שגם החידוש בכזית הראשון בפסח הוא לא מצד יום טוב אלא מצד המצה, ונפקא מינה שבסעודת הבוקר יוצא גם במצה עשירה, אך בכזית הראשון לא.
ה. בדרך דומה הלך הר"ן (סוכה יב ע"ב בדפי הרי"ף), אולם הוא ביאר שהחיוב המיוחד של הלילה הראשון בא לחייב שלא יאכל רק כזית אלא כביצה. מצד הציווי הרגיל של סעודות יום טוב מספיק כזית, אך כאן כדי שיחוייב בסוכה צריך לאכול כביצה. הריטב"א כותב שכן סבר בתחילה מורו אך חזר בו. מאידך, הר"ן הביא גם את דברי הריטב"א.
ו. הביאור הלכה (תרלט, ג ד"ה בליל) מציע תירוץ נוסף במציאת נפקא מינה בין שני החיובים, על דרך הראשונים שגם ביום טוב חייבים אך כאן חודש חיוב מצד הסוכה. וכותב שנפקא מינה למי שהאכילה מצערת אותו, שבשאר החג פטור משום שסיבת חיוב הסעודות היא לצורך שמחה ואותו הסעודות אינן משמחות, ובכל זאת בכזית הראשון הוא מחוייב משום שאינו קשור לשמחת החג אלא זהו חיוב מצד הסוכה.
האם חיוב הכזית הראשון הוא מצד יום טוב או מצד הסוכה?
לפי תירוץ התוס' בברכות ולפי תירוץ הרא"ש המצווה של הכזית הראשון אינה מדין שמחת יום טוב אלא מצד מצוות הישיבה בסוכה, וזהו החידוש במצווה זו על גבי המצווה שכבר קיימת בכל יום טוב, ולפיכך לא יוצאים ידי חובה באכילה מחוץ לסוכה אפילו אם ירדו גשמים והיה פטור מלאכול בסוכה (לדעת התוס'), כי סוף סוף המצווה של אכילה בסוכה לא נתקיימה.
אך יש לדון בדעת התוס' בסוכה , הסוברים שאין בכלל מצוות סעודה בפת ביום טוב, ולכן לא קשה מה החידוש שבחיוב בלילה הראשון, האם גם לתירוץ זה המצווה היא מצד הסוכה? באופן פשוט נראה שלא, שהרי בברכות נתקשו מה החילוק בין הכזית הראשון למצווה בשאר סעודות יום טוב ומשמע שבתירוצם נאלצו לחדש שיש כאן דין מיוחד מצד הסוכה, ואם כן יש מקום לומר שלפי שיטתם בסוכה הואיל ואין צורך בחידוש זה ההבנה הפשוטה היא שהחיוב הוא מצד יום טוב. ולפי זה נפקא מינה להלכה, שלתירוץ זה אם ירדו גשמים יכול לאכול בביתו וגם אם ייפסקו אינו צריך לשוב ולאכול כזית בסוכה.
הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן עח) נשאל אם יש לאכול את הכזית הראשון אף כשיורדים גשמים, וכותב שאין שום חיוב שהרי "תשבו כעין תדורו" וכשיש גשמים אין זו דירה. מכך שהרשב"א לא העיר הערה חשובה למעשה, כדברי התוס' בברכות, שמכל מקום לכשייפסקו הגשמים מחוייב לשוב לסוכה ולאכול כזית יש מקום להסתפק שמא לדעתו אכן לא צריך ויוצא ידי חובת הכזית הראשון אפילו כשאוכלו בבית, ואם כן סבר שזה דין ביום טוב ולא בסוכה, אך יש לדחות שעסק במקרה שמסתמא כל הלילה ירדו גשמים ולכן לא טרח לציין זאת. אם נאמר כאופן הראשון, שאכן יוצא ידי חובה אף באכילה בבית, יקשה אם כן מהו החידוש בכזית הראשון על גבי מצוות הסעודות בכל יום טוב, ולכאורה נוכל לומר כך רק אם יסבור כתוס' בסוכה שאין חיוב בשאר יום טוב. והנה הרשב"א בסוגייתנו בברכות (ד"ה תפלה) אכן כותב כתוס' בסוכה, ואם כן יש מקום להסתפק בשאלתנו 1 .
אולם באמת נראה פשוט שהחיוב אינו מצד יום טוב אלא מצד הסוכה, ואם ירדו גשמים ואכל בביתו ודאי לא קיים את מצוות אכילת הכזית הראשון, אלא רק את מצוות סעודת יום טוב (לפי תוס' בברכות והרא"ש שיש מצוות סעודות ביום טוב, אך לתוס' בברכות ולרשב"א לא קיים שום מצווה), שאם לא נאמר כן יהיה עלינו לומר גם לגבי הכזית הראשון בפסח שלשיטות אלו ניתן לצאת גם במצה עשירה שהרי אין כאן דין חדש מעבר למצוות סעודות יום טוב שבהן מספיק מצה עשירה 2 .
חיוב אכילה בסוכה או חיוב ישיבה בסוכה על ידי אכילה?
כפי שכתבנו, הריטב"א כתב שהנפקא מינה בין החיובים היא שבכזית הראשון אפילו כזית זוקק סוכה הואיל והחיוב הוא מצד הסוכה. לעומת זאת בר"ן (סוכה יב ע"ב בדפי הרי"ף) כותב להפך, שהחידוש בסעודת ליל יום טוב הוא שלא מספיק כזית אלא צריך לאכול יותר מכביצה כדי שיהא שיעור המחוייב בסוכה.
ויש לדון במה נחלקו. בברכת אברהם (סוכה כו ע"א בענין מצטער ס"ק ז) ביאר שנחלקו במהות החיוב, שלדעת הר"ן החיוב הוא קיום מצוות ישיבה בסוכה בלילה הראשון, והדרך שנצטווינו לקיים את הישיבה היא על ידי האכילה, ולכן לא שייך לאכול סעודת עראי הואיל ואין לאכילה כזו גדר של דירה בסוכה. אך הריטב"א הבין שהכזית הראשון כלל אינו חיוב ישיבה בסוכה אלא חיוב אכילה בסוכה, ומכיוון שכך אין צורך שיהא לזה שם דיורים.
יש להעיר שבר"ן (סוכה יב ע"ב בדפי הרי"ף) הביא דברי הריטב"א ושם יש תוספת קטנה בביאור "כיוון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה עשאו קבע", וצריך להבין מהי כוונתו שהרי מתחילת דבריו "קבעו חובה לאכלו בסוכה" משמע שלמרות שבדרך כלל אין חיוב לאכול כזית בסוכה כאן זהו חיוב התורה, אך מסוף דבריו "עשאו קבע" משמע שבגלל החיוב נחשב לקבע ובגלל שנחשב סעודת קבע יש לכך שם דיור בסוכה. ונראה שהר"ן הסבירו לשיטתו שהמצווה היא ישיבה בסוכה, ולכן הוכרח להוסיף על דבריו שהואיל והתורה חייבה לאכול בסוכה היא גרמה לאכילת שיעור זה בסוכה להיות בעלת משמעות וממילא זוהי סעודת קבע ויש לכך שם דיור. לא שייך לומר רק את תחילת הדברים, שהתורה חייבה לאכול בסוכה כזית, כי סוף סוף אין לכך שם דיור. לר"ן עצמו הסתבר שחיוב התורה לא הופך הכזית לקבע ולכן הוא עצמו נטה יותר לומר שצריך לאכול יותר מכביצה.
בחקירה זו דן הגרב"ד (כן הביא בשמו הרב אברהם ליס בהערות על המאירי בסוכה כז ע"א הערה 240), ותלה בכך נפקא מינה אם יוצא בפת גזולה. אם החיוב הוא באכילה הרי שהעבירה היא בגוף המצווה ואינו יוצא, אך אם המצווה היא בדירה והאכילה היא רק האמצעי יוצא, כפי שכתב הרמב"ם שהתוקע בשופר גזול יצא הואיל והמצווה אינה לתקוע בשופר אלא לשמוע קול שופר ואם כן השופר הוא רק אמצעי.
יישוב שיטת הרא"ש והרמ"א
כאמור, הרא"ש כתב שלגבי הכזית הראשון לא קיים פטור מצטער ואפילו אם יורדים גשמים חייב לאכול בסוכה. ויש לשאול על דבריו, הרי הפטור נלמד מ"תשבו כעין תדורו" ואם אוכל באופן שהוא מצטער אין זו דרך דירה וכיצד יתכן שמקיים באכילה כזו מצוות ישיבה בסוכה. יתירה מזו, הרמ"א בסעיף ה פסק כדעת הרא"ש ואילו בסעיף ז הביא את דברי ההגהות מיימוניות (סוכה ו, ג) לגבי היושב מצטער ואוכל בגשם, ש"כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות". אם כן, כלל לא מקיימים את המצווה באופן זה ואינו אלא הדיוט, ומה טעם יש לאכול את הכזית הראשון בסוכה?!
ונראה ליישב על פי החקירה הנזכרת, שהרא"ש סבר שהדין של הכזית הראשון אינו דין של דירה בסוכה, שהרי מצד דין דירה "אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל" כדברי הגמרא, אלא כאן חודש שיש דין אכילת כזית בסוכה, ולא אכפת לנו אם יש לכך שם דיורים או לא. התוס' חלקו והבינו שהמצווה גם בכזית הראשון היא לדור בסוכה על ידי אכילה ולכן הבינו שוודאי אינו יוצא אם אוכל בזמן שיורדים גשמים. יש להעיר שדרך זו, שהמצווה היא באכילה ולא בישיבה, היא מעט קשה כי יותר מסתבר לומר כמו בפסח שהתורה לקחה את מה שעושים ברשות כל הפסח ואמרה שבלילה הראשון הוא מחוייב, ואם כן גם כאן מסתבר יותר שאת אותו הדבר שעושה בכל הסוכות, כלומר דיור בסוכה, אמרה התורה שבלילה הראשון הוא מחוייב.
כעין תדורו – פטור או הגדרת המצווה?
עוד יש ליישב שיטת הרא"ש והרמ"א מתוך עיון במקורו של ההגהות מיימוניות. הוא מביא כמקור לדבריו את הנאמר בירושלמי (ברכות ב, ט) שכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, והנה הירושלמי כלל לא דן במצוות סוכה אלא במפסיק באמצע סעודתו על מנת להתפלל כשהגיעה שעת התפילה ובחתן הקורא קריאת שמע. משמע שאין זה דין מיוחד במצטער בסוכות אלא יש כאן דין כללי שכל העושה מצווה כשהוא פטור ממנה נקרא הדיוט. על פי זה יש לומר שעצם הצער לא מסלק שם דיור מהיושב בסוכה, ולכן שייך לומר שבכזית הראשון ידור בסוכה ויאכל שם, אולם בשאר החג הואיל ופטרוהו כשהוא מצטער שוב אינו מקיים המצווה גם אם יושב בה, ולא בגלל שאין לזה שם דיורים אלא ככל מצווה שפטור ממנה שאם עושה אותה נחשב הדיוט ואין זו מצווה.
לכאורה קשה על דרך זו, שהרי המקור לפטור מצטער נלמד מ"תשבו כעין תדורו", ומשמע שמצטער אינו מקיים את גדר הדיור ולכן פטור, וצריך לחדש לדרך זו שהלימוד מהפסוק אינו על דרך הבנת פשט הפסוק, כי על דרך הפשט אפשר לקרוא גם לדירה בצער דיור, אלא שנלמד על דרך ה"ייתור", ומדייקים שהמלה "תשבו" באה לפטור את המצטער. לפי זה המצטער פטור לא משום שאינו בגדר מצוות הדיור אלא שהתורה 'התחשבה' בו ונתנה לו פטור מלקיים את המצווה.
בדרך שלישית יישב המנחת אשר (מועדים, סוכות סימן לד ס"ק ג). הביאור הלכה (תרלט, ז) כותב שנקרא הדיוט רק משום שיש בזה ביטול שמחת יום טוב, אחרת אינו הדיוט ורשאי להחמיר. משמע בפירוש מדבריו שאם יושב מקיים בכך מצווה למרות שהוא מצטער (יש לסייע מכך גם לדרך הקודמת שהבאנו). מסביר המנחת אשר שגם כאשר נקרא הדיוט, ואף לא מקבל על כך שכר כדברי הרמ"א, אין זה אומר שאינו מקיים מצווה. 'רשמית' הוא מקיים מצווה אך אין זה הדבר הרצוי כעת ולכן נקרא הדיוט. דומה לדבר מצאנו ביומא לט ע"א שנשתלחה מארה בלחם הפנים והצנועים משכו ידיהם ואילו הגרגרנים היו נוטלים ואוכלים. הרי שאף שמצווה היא לאכול מן הקדשים לא ראו חז"ל בעין טובה את הגרגרנים, ובמגן אברהם (סימן נג ס"ק כו) הוכיח מכך שאין לאדם להתקוטט עבור שום מצווה כגון לעבור לפני התיבה.
על פי זה מיישב הוא את מנהג גדולי הדור שישבו ואכלו בסוכה בגשם מתמיהת העונג יום טוב (סימן מט) מדוע כשאוכלים בגשם לא נחשב שמועלים בסוכה הרי נהנים ממנה בלי לקיים מצווה. ולדרכו מיושב, כי אכן מקיים מצווה. ואמנם המשנה ברורה (ס"ק מה) כותב שהאוכל בגשם לא יברך כי זו ברכה לבטלה, ולכאורה מכך מוכח שאינו מקיים מצווה, אך המנחת אשר מיישב שלמרות שמקיים אינו מברך לפי שאינו מחוייב, וכפי שמצאנו לגבי העוסק במצווה פטור מן המצווה, ששער הציון (תעה ס"ק לט) כתב שאם בכל זאת עשה המצווה השנייה נחשב שקיימה, ועם זאת מסתפק שער הציון אם יברך או לא כי אולי אינו יכול לומר "ציוונו" כשהוא פטור 3 .
גם לדרכו צריך לומר כפי שביארנו בדרך הקודמת, שצער אינו מבטל שם דיור מהישיבה בסוכה, ודין מצטער הוא פטור ולא דין הנובע מהגדרת ישיבה 4 .
^ 1.וכן היה מקום לדון בדעת השולחן ערוך. הרמ"א (תרלט, ה) פסק כדעת הרא"ש שחייב לאכול בסוכה אף אם יורד גשם, אולם השולחן ערוך כלל לא הזכיר דין זה, וביאר הגר"א שפסק כתוס' בסוכה וכרשב"א ולא כדעת הרא"ש שחייב לאכול בגשם, כי אחרת היה לו להזכיר הלכה זו, שבלילה הראשון חייב לאכול אף אם יורדים גשמים (ולא לסתום שכשיורדים גשמים פטור משום שמצטער). לכאורה יש להמשיך ולדייק על פי זה שגם סבר שאינו צריך לחזור לסוכה כשייפסקו הגשמים, כי אחרת היה לו להזכיר זאת, ואם כן צריך לומר שסבר כאפשרות שהעלנו ברשב"א ובתוס' בסוכה שדין הכזית הראשון הוא מצד יום טוב ולא מצד הסוכה ולכן כשיורדים גשמים מקיימה גם כשאוכל בביתו. אך קשה כי השולחן ערוך בהלכות יום טוב (תקכט, א) פסק שחייב לבצוע על שתי כיכרות בסעודות יום טוב, ואם כן כדי לחלק מהדין המיוחד של הכזית הראשו חייב ליישב שזוהי מצווה בסוכה. אולם באמת אין להוכיח מסתימת השולחן ערוך שלא סבר כתוס' בברכות, שכן בהלכה ג הוא הזכיר את דברי חכמים במשנה שרק הכזית הראשון הוא מחוייב, וכדי שלא יסתור לדבריו בהלכות יום טוב צריך לבאר שכוונתו שרק הכזית הראשון מחוייב מצד מצוות הסוכה, ונפקא מינה כדברי התוס', ואם כן יש לומר שסמך על דבריו בהלכה ג ולכן סתם כאן בהלכה ה.
^ 2.כן משמע קצת מלשון הרשב"א בתשובה שם, שכתב "דמצטער פטור הוא. אלא דהיכא דלא מצטער, חייב לאכול בלילה הראשון". משמע שכשיורדים גשמים ומצטער הוא פטור מן המצווה ואינו מקיימה.
^ 3.ומתקשה המנחת אשר מנשים שלמנהג האשכנזים מברכות אף על מצוות שהזמן גרמא, ומשמע שניתן לברך כשמקיימים מצווה אף אם לא מחוייבים בה, ומחלק שבנשים אין כלל חיוב אלא רק קיום, אך בגברים שעקרונית מחוייבים אלא שיש פטור מיוחד במקרה מסויים, שם יש לומר שלא שייך לברך "ציוונו".
^ 4.עיין עוד בעניין זה בשיעור 'דיני מצטער ושאר פטורי "כעין תדורו"'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
