ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויחי
ד"ה ויחי
גלות מצרים רומזת לגלות האחרונה
גלות מצריים רומזת לגלות האחרונה. הדמיון בין שתי הגלויות מלמד זאת. שתי הגלויות נגרמו על ידי ישראל עצמם, בשתיהן ישראל פתחו במעשה שכוונתו הייתה לקבל עזרה, שתיהן קשורות לרעב, בשתיהן ארך הקץ יותר מהמשוער, ושתיהן נגמרות בכבוד גדול לישראל. (כפירוש זה כתב הרמב"ן לעיל לב, ד)
מח, ז
ד"ה ואקברה שם
רמז לדברי המדרש בפסוקים
חז"ל דורשים שיעקב מתנצל לפני יוסף על שלא קבר את רחל אמו במערת המכפלה, ואומר לו שעשה זה על פי הדיבור, כדי שכאשר בניה יצאו לגלות תהיה קבורה בדרכם ותתפלל עליהם. הרמב"ן אומר שצריך לדייק את דברי המדרש מן הפסוקים, ומבאר שציינה התורה פעמיים בפסוק את קבורתה בדרך, בעוד שרחל לא נקברה כלל בדרך אלא בעיר (ברמה), ולכן צריך לפרש שהפסוק מציין זאת על שם העתיד, שבה תעבור דרכם של הבנים לגלות.
מח, טו
ד"ה האלהים
ביאור הכפילות בפסוק על פי מידתו של יעקב
יעקב חוזר על שני תארי אלוהות, ורמב"ן מפרש (על פי דבריו לעיל מו, א) שמידתו של יעקב מורכבת ממידותיהם של אברהם ויצחק, ומידה מורכבת זו היא הרועה אותו (מלשון רעות) מעודו, מלבד הזמן בו היה אצל לבן.
מח, כב
ד"ה ואני נתתי
ביאור הברכה בדרך נבואה
פסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם, בו אומר יעקב ליוסף שעתידים הם לשוב לארץ לאחר שירדו למצרים. יעקב מברך את יוסף בבכורה, ונותן לו חלק נוסף על אחיו בירושת הארץ (עיין ברמב"ן לעיל מח, ו), ואת החלק הזה עתיד יוסף לקבל כאשר ישובו אל הארץ ויירשו אותה. ומה שאמר יעקב 'בחרבי ובקשתי' זה משום שכל מה שיירשו ישראל את הארץ הוא מזכותו של יעקב, וכאילו הוא נלחם להם בחרבו ובקשתו. ועוד נראה לומר שעשה יעקב כדרך הנביאים, הניף חרבו וירה חיצים, כדרך הנביאים שעושים מעשה לתחילת קיום הנבואה.
מט, י
ד"ה לא יסור
המלכות בישראל מיועדת ליהודה, ואסור לשבט אחר למלוך תחתיו
אמנם היו תקופות שסר שבט מיהודה, ומישראל בכלל, אך הברכה היא שמעת שיתחילו יהודה למלוך לא ימלוך מלך בישראל שאינו מיהודה. מלכות שאול קדמה למלכות דוד, שהיה ראשון מלכי יהודה, ואכן לא היתה מלכות ראויה שהרי תחילתה בבקשת מלך הייתה מתוך מאיסה בה', כתחליף לנביא שמואל. ומי שמלך אחרי דוד ואינו מזרעו עבר על נבואה זו, ועל זה נענשו החשמונאים ונכרת זרעם.
מט, טז-יח
ד"ה דן ידין
ברכת דן רומזת לשמשון
דן ינקום בפלישתים בשם כל ישראל, על ידי שמשון, שמלחמתו היתה כדרך הנחש, ובייחוד נקמתו האחרונה בהפלת הבניין עליו ועל פלישתים, כנחש הנושך עקבי סוס וגורם לנפילת הרוכב עליו. סיום הברכה הוא בצפייה לישועה, כי שמשון הוא השופט האחרון, והיחיד מהם שמת ביד אויביו, ויעקב מתפלל לישועה מאת ה', שלא בדרך המלחמה של שמשון, כנחש, אלא ישועת עולמים המתקיימת לעד.
מט, ל-לא
ד"ה וטעם שמה
היתה מחלוקת בין יעקב לעשו על הקבורה במערה
יעקב מזכיר את הקבורים במערה כדי להגדיל את חשיבותה בעיני בניו. כאשר קברו אותו מוזכרת שוב קניית המערה ביד אברהם כי בקבורתו נחתמת כוונת אברהם, שהתכוון שהאחרון שייקבר במערה יהיה יעקב. יעקב מדגיש שלו ראוי מקום הקבורה, מפני שחשש שעשו יטען לבעלות על הקבורה במערה כי הוא הבכור. ואכן למסע הקבורה של יעקב הצטרפו 'גם רכב גם פרשים', ומתואר בספר יוסיפון שהיתה מלחמה עם נכדו של עשו, ונצחוהו. וכן מוזכר במדרשים.
מט, לג
ד"ה ויגוע ויאסף
מיתת יעקב וסיום הספר
המדרש אומר שיעקב אבינו לא מת, ואע"פ שנזכר בפסוקים שיעקב מת, אין זה אלא מצד יחס הבנים, שאינו עמם. וכוונת המדרש לנפשו של יעקב, שבמובן מסויים לא מתה כשאר הנפשות ונותר לה לבוש מסויים בו היא מתגלה.
בסיכום הספר מדגיש הרמב"ן את היסוד שמעשה האבות רומז לבנים את אשר יצמח בעתיד, ומודה לה' על עזרתו.
פרשת ויחי
מז, כח ד"ה ויחי גלות מצרים רומזת לגלות האחרונה גלות מצריים רומזת לגלות האחרונה. הדמיון בין שתי הגלויות מלמד זאת. שתי הגלויות נגרמו על ידי ישראל עצמם, בשתיהן ישראל פתחו במעשה שכוונתו הייתה לקבל עזרה, שתיהן קשורות לרעב, בשתיהן ארך הקץ יותר מהמשוער, ושתיהן נגמרות בכבוד גדול לישראל. (כפירוש זה כתב הרמב"ן לעיל לב, ד)
מח, ז ד"ה ואקברה שם חז"ל דורשים שיעקב מתנצל לפני יוסף על שלא קבר את רחל אמו במערת המכפלה, ואומר לו שעשה זה על פי הדיבור, כדי שכאשר בניה יצאו לגלות תהיה קבורה בדרכם ותתפלל עליהם. הרמב"ן אומר שצריך לדייק את דברי המדרש מן הפסוקים, ומבאר שציינה התורה פעמיים בפסוק את קבורתה בדרך, בעוד שרחל לא נקברה כלל בדרך אלא בעיר (ברמה), ולכן צריך לפרש שהפסוק מציין זאת על שם העתיד, שבה תעבור דרכם של הבנים לגלות.
מח, טו ד"ה האלהים ביאור הכפילות בפסוק על פי מידתו של יעקב יעקב חוזר על שני תארי אלוהות, ורמב"ן מפרש (על פי דבריו לעיל מו, א) שמידתו של יעקב מורכבת ממידותיהם של אברהם ויצחק, ומידה מורכבת זו היא הרועה אותו (מלשון רעות) מעודו, מלבד הזמן בו היה אצל לבן.
מח, כב ד"ה ואני נתתי פסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם, בו אומר יעקב ליוסף שעתידים הם לשוב לארץ לאחר שירדו למצרים. יעקב מברך את יוסף בבכורה, ונותן לו חלק נוסף על אחיו בירושת הארץ (עיין ברמב"ן לעיל מח, ו), ואת החלק הזה עתיד יוסף לקבל כאשר ישובו אל הארץ ויירשו אותה. ומה שאמר יעקב 'בחרבי ובקשתי' זה משום שכל מה שיירשו ישראל את הארץ הוא מזכותו של יעקב, וכאילו הוא נלחם להם בחרבו ובקשתו. ועוד נראה לומר שעשה יעקב כדרך הנביאים, הניף חרבו וירה חיצים, כדרך הנביאים שעושים מעשה לתחילת קיום הנבואה.
מט,י ד"ה לא יסור אמנם היו תקופות שסר שבט מיהודה, ומישראל בכלל, אך הברכה היא שמעת שיתחילו יהודה למלוך לא ימלוך מלך בישראל שאינו מיהודה. מלכות שאול קדמה למלכות דוד, שהיה ראשון מלכי יהודה, ואכן לא היתה מלכות ראויה שהרי תחילתה בבקשת מלך הייתה מתוך מאיסה בה', כתחליף לנביא שמואל. ומי שמלך אחרי דוד ואינו מזרעו עבר על נבואה זו, ועל זה נענשו החשמונאים ונכרת זרעם.
מט, טז-יח ד"ה דן ידין ברכת דן רומזת לשמשון דן ינקום בפלישתים בשם כל ישראל, על ידי שמשון, שמלחמתו היתה כדרך הנחש, ובייחוד נקמתו האחרונה בהפלת הבניין עליו ועל פלישתים, כנחש הנושך עקבי סוס וגורם לנפילת הרוכב עליו. סיום הברכה הוא בצפייה לישועה, כי שמשון הוא השופט האחרון, והיחיד מהם שמת ביד אויביו, ויעקב מתפלל לישועה מאת ה', שלא בדרך המלחמה של שמשון, כנחש, אלא ישועת עולמים המתקיימת לעד.
מט, ל-לא ד"ה וטעם שמה היתה מחלוקת בין יעקב לעשו על הקבורה במערה יעקב מזכיר את הקבורים במערה כדי להגדיל את חשיבותה בעיני בניו. כאשר קברו אותו מוזכרת שוב קניית המערה ביד אברהם כי בקבורתו נחתמת כוונת אברהם, שהתכוון שהאחרון שייקבר במערה יהיה יעקב. יעקב מדגיש שלו ראוי מקום הקבורה, מפני שחשש שעשו יטען לבעלות על הקבורה במערה כי הוא הבכור. ואכן למסע הקבורה של יעקב הצטרפו 'גם רכב גם פרשים', ומתואר בספר יוסיפון שהיתה מלחמה עם נכדו של עשו, ונצחוהו. וכן מוזכר במדרשים.
מט, לג ד"ה ויגוע ויאסף המדרש אומר שיעקב אבינו לא מת, ואע"פ שנזכר בפסוקים שיעקב מת, אין זה אלא מצד יחס הבנים, שאינו עמם. וכוונת המדרש לנפשו של יעקב, שבמובן מסויים לא מתה כשאר הנפשות ונותר לה לבוש מסויים בו היא מתגלה.
בסיכום הספר מדגיש הרמב"ן את היסוד שמעשה האבות רומז לבנים את אשר יצמח בעתיד, ומודה לה' על עזרתו.
;
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
