ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- יום הזכרון
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
פנינה בת מרים שתח'
היום הזה נקרא בציבוריות הישראלית "יום הזיכרון", ויש להניח שלא בכדי קורא לו כך עם ישראל. "יום הזיכרון" הוא המטבע שטבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילה בתור שמו של ראש השנה, וזה בוודאי לא בכדי. זיכרון הוא קשר, יניקה של חיים, "היום הרת עולם", ובראש השנה אנו מושכים שפע לכל השנה כולה. ייתכן שמשום כך נתגלגל הדבר שעם ישראל מכנה את היום הזה באותו שם. גם מן היום הזה אנו צריכים לינוק, לקבל, לקשר את עצמנו.
לקשר עם מה? יש לשער, כמובן, שהביטוי "זיכרון" הוא עם אותם קדושים שנפלו, אולם זה הרבה יותר מכך. ביום זה, באמצעותו, צריך לברר יותר ויותר את ענייננו כאן בתקופה הזאת, במציאות הזאת, באדמה הזאת. יום של התקשרות, באמצעות "הקדושים אשר בארץ המה". ההתקשרות היא עם עצם החיים. ארץ ישראל נקנית ביסורים 1 , וקניין גם הוא סוג של קשר, קשר של בעלות. ההתקשרות אל ארץ ישראל היא על ידי ייסורים - של גוף, של נפש, של רוח - זהו סדרם של הדברים.
שלבי הגאולה כפי שנרמזים בשירת הים
שירת הים לא נאמרה רק על הגאולה ממצרים ועל קריעת ים סוף. שירה זו, "אז ישיר משה ובני ישראל" 2 , מדברת גם על הגאולה העתידה. בגמרא 3 דרשו את הפסוק "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" 4 כרומז גם לגאולה של שיבת ציון, בימיו של עזרא. זו היתה עלייה חסרה 5 . מהרש"א מסביר, כי הבעייה היתה בכך שלא כולם עלו ארצה. בשירה הזו יש גם רמזים לאירועים עתידיים.
בשירה נאמר "נחית בחסדך עם זו גאלת , נהלת בעזך אל נוה קדשך " 6 . הפסוק מציג כאן שתי בחינות: חסדך , לעומת עזך , חסד לעומת גבורה. כשמדייקים ורואים, שהחסד מתגלה בגאולה, אולם כאשר מגיעים לשלב של "נווה קדשך" - שלב גבוה יותר- צריך לעלות במדרגה ולגלות את העוז. ירושלים, "עיר עוז לנו" 7 , היא מדרגה אחרת, זהו ההמשך של אתחלתא דגאולה, והוא דורש גבורה.
נקודה נוספת היא, שבפסוק הזה מכונה עם ישראל "עם זו", לעומת "עמך ה'" המופיע בהמשך. בין שני הפסוקים הללו, מופיעה רשימה של עמים שונים, והתגובה שלהם לגאולתם של ישראל:
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת : אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן : תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְדֹוָד עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ 8 :
מדובר כאן בתחילה באופן כללי על עמים שירגזו, ואחר כך מופיע פירוט לפי עמים שונים. המהלך עובר מהגאולה, דרך החסד, הגבורה, ועד לנווה קדשך. תהליך זה גורם לתסיסה אצל האומות, הן מתעוררות ואינן יכולות לסבול את המצב הזה. יש בעמים תחושה פנימית חזקה המנחה אותם, גם אם הם אינם מודעים לכך שהם פועלים מכוחה, "אף על גב דאיהו לא חזי - מזליה חזי" 9 , ותחושה זו אומרת להם כי כאן מתרחש משהו, פה מתעורר גוי. זה מרגיז אותם. עניינם, לפחות באופן גלוי, הוא להילחם, "שמעו עמים ירגזון", לעיתים מתוך בהלה, "חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד". רק לאחר כל זאת נאמר "עד יעבור עמך ה'".
מואב, אדום ופלשתים - שלושה מצרנים
בפירושו של הגר"א לספר חבקוק 10 מובאים כמה דברים יסודיים ביותר לגבי העמים המופיעים כאן בשירת הים.
אלה השלושה הם שלושה מצרנים של ארץ ישראל (כלומר, העמים הגובלים בארץ), מואב ממזרח, אדום מדרום ופלשת ממערב.
מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל (הכוונה למעשה של בנות מואב בשיטים, והשימוש בביטוי "אבות הטומאה" איננו מקרי).
אדום הוא אבות הנזיקין (שוב, ביטוי המזכיר את "ארבעה אבות נזיקין), שהזיקו לישראל ביותר.
ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון.
זהו האיפיון של פלשתים על פי דברי הגר"א - "לא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". זהו עניינם. מעניין לראות במקרא את סדר הופעתם של הפלשתים. בסיומה של פרשת נח, הסוקרת את שבעים האומות, נאמר 11 :
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרים:
לגבי פלשתים נאמרה לשון שונה מזו של שאר האומות, "הוליד" או "ילד" - " אשר יצאו משם ". רש"י במקום מדייק מהבדל הלשון לגבי לידתם של פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים. לכן לא כתבה התורה על אלו "הוליד" או "ילד" כפי שכתבה על האחרים, משום שהם פשוט "יצאו משם". פלשתים "יוצאים", הם אינם שייכים לסדר העולמי. זוהי הופעתם הראשונה בתורה, והיא מלמדת משהו על מהותם ועניינם.
מלחמתם המתמדת של פלשתים - עיכוב המלכות מישראל
מאבקנו על ארץ ישראל לאורך הדורות האחרונים מתנהל עם אלו שהעולם מכנה "פלשתינאים".
יסודו של שם זה מבוסס על שמם של הפלשתים - השם "פלשתינה" ניתן לארץ ישראל על ידי אותו "שחיק טמיא", אדריאנוס קיסר, שרצה למחוק את זהותה היהודית של הארץ לאחר מרד בר כוכבא, וכינה אותה על שמם של הפלשתים. הרב צבי יהודה לימד אותנו, כי כל דבר כללי איננו מקרי, אלא הוא מכוון בדווקא. לכן, אם העולם מכנה אותם כך, במהותם הם ודאי פלשתים, גם אם לא במוצאם וביחוסם. לכל אחת משבעים האומות ישנו תפקיד חיובי במציאות, אולם לאלו ישנו תפקיד אחד: הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון.
היעד כאן הוא שלילה, שלילת ממשלתם של ישראל על הארץ. לשם כך הם קיימים, וזהו עניינם. זהו האיפיון שמצא הגר"א עליהם במקרא, וזה היה עניינם מאז ועד ימינו אלה.
כך מתוארת בספר שמואל 12 תחילת המלוכה בישראל:
בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו: וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל: וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת:
ניתן לראות כאן את אותו דפוס שעליו דיבר הגר"א - המלחמה עם הפלשתים פורצת מיד עם כינונה של המלכות, משום שהפלשתים במהותם מתנגדים לשלטון כלשהו של ישראל. הפסוקים מציינים עוד 13 עד היכן הגיעה אותה התנגדות של הפלשתים:
וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרֻ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשֹוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית ... וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל...
כלי מלחמה, כלי נשק, הם סממנים מובהקים של מלוכה ושלטון, ובדיוק בנקודה הזו הפריעו הפלשתים לישראל.
כך אירע גם בהמשך, עם ביסוס מלכותו של דוד 14 :
בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ...
רד"ק במקום מעיר, כי בספר דברי הימים 15 מופיע ניסוח שונה לגבי תיאור המלחמה הזו:
ובדברי הימים "וילך דוד וכל ישראל" (במקום "וילך המלך ואנשיו" בספר שמואל), כי כל ישראל היו עתה אנשיו, וכיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלים ללכוד מצודת ציון, לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל, ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל, ועד היום לא נתקיימה מלכות בישראל, כי שאול לא קמה מלכותו.
כלומר, רק עכשיו נתבססה מלכות כללית על כל ישראל, ולכן היה יכול דוד לכבוש את ירושלים. זוהו שלב חדש ומהותי בקיום המלוכה בישראל. מיד לאחר מכן מתוארת מלחמה אשר פורצת עם הפלשתים 16 :
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד....
מתוך דבריו של רש"י בדברי הימים 17 ניתן להבין מה היתה הסיבה למלחמה:
...לפי שפלשתים היו מושלים כל הימים עד שבא שאול ודוד כדכתיב בשמשון "ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים", וכן (בשמואל א' ד') "התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם", וכן למעלה בפרשה זו "ויראו כל איש ישראל ... ויעזבו עריהם וינוסו ויבאו פלשתים וישבו בהם".
באותן ז' שנים שמלך דוד בחברון לבד לא אמרו דבר, ולא חששו על שמלך דוד על חברון, כי אמרו מה לנו, שמא נציב או שר מנהו לדוד על חברון, אבל כשנמשח למלך על כל ישראל - אז עלו כל הפלשתים לבקש את דוד, שלא רצו שיהא מלך בישראל , אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם...
רש"י מביא כאן למעשה את יסוד דבריו של הגר"א.
אבות הלצים
כפי שכבר ראינו, כינה הגר"א את מואב בשם "אבות הטומאה", ואת אדום בשם "אבות הנזיקין". ומה באשר לפלשתים?
ופלשתים הם אבות הלצים, כמו שמצינו בחז"ל על הפסוק "ומושב לצים לא ישב" 18 , שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שליצנים היו, ואמר "עלי פלשת אתרועע" 19 , לפי שהם לצים ושמחים במפלת ישראל.
כאן מופיע יסוד דומה: לאחר שאמר שכל עניינם למנוע מלכות ושלטון מישראל, מדגיש הגר"א כי זוהי ליצנות. לץ הוא ריק מוחלט, זהו לא, שלילה גמורה, ביטול ערך של הכל. אין בכך שום ייעוד או ערך. ליצנות היא ריקנות. עניינם של הפלשתים הוא לשלול, לסלק ולמנוע את מלכות ישראל שאמורה להביא לתיקון עולם ש-די.
ברגע שמתעוררת המלכות לישראל, כשהיא מתפתחת לשלב מתקדם, כשדוד עולה לירושלים לחדש את המלוכה או בזמן שישראל מתחילים לאחוז בשלטון - אז מתעוררים הליצנים.
על פי דברי חז"ל, שני הפרקים הראשונים בתהילים, "אשרי האיש" ו"למה רגשו גוים" הם למעשה פרק אחד. הפרק הראשון מציב זה מול זה את המצב החיובי, במי שנאמר עליו "כי אם בתורת ה' חפצו", היהודי הקשור לתורה, לעומת הרשעים והלצים. כך אותו הדבר שייך גם בכלל, כפי שזה בא לידי ביטוי בפרק השני: "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ישראל הוא תלמיד חכם שבאומות, ודוד המלך מציב כאן זה מול זה את החיובי והשלילי בכלל ובפרט. כפי שבאדם הפרטי ישנם חטאים ורשעים ולצים, כך גם באומות.
העמדת המלכות בישראל היא "על ה' ועל משיחו", זוהי תוכנית אלוקית המתקדמת כל הזמן, ודווקא המלחמה היא זו שמוציאה לאור, מגלה, מאפשרת את הופעת המלכות בצורתה היותר נכונה, אמיתית, גלויה ומעוררת כבוד.
הפסוק בתהילים 20 אומר "עלי פלשת אתרועע", והדבר כאמור מלמד על אופיים של הפלשתים, כפי שניסח זאת הגר"א:
לפי שהם לוצצים ושמחים במפלת ישראל, כמו שמצאנו בשמשון 21 ושאול 22 , אמר (הפסוק) "אתרועע" לשון תרועה (כלומר, שמחה על המפלה של ישראל).
לאחר שהצליחו לתפוס את שמשון, נאספו הפלשתים לשמחה, כפי שמובא בספר שופטים 23 :
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֶת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ: וַיְהִי כְּי טוֹב {כְּטוֹב} לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסיּרִים {הָאֲסוּרִים} וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם ...
זה היה שיאה של המסיבה שארגנו לניצחון - "קראו לשמשון וישחק לנו", "ויצחק לפניהם". זהו שיאו של מושב הלצים, וזהו עניינם, זוהי הנקודה שאליה הם שואפים.
לעומת חידוש השלטון של ישראל מצוי תמיד גם ה"כנגד", מה שמנסה לעכב, להפריע ולשבש. אלו הם אותם אבות הליצנים, המבטלים בליצנותם כל ערך שהוא, עד כדי כך שבשונה משאר ענייני הרע בעולם, אשר מכילים בדרך כלל איזו נקודה חיובית שהיא, פה אין אפילו שמץ של טוב. זהו ריק גמור.
הגר"א מוסיף לבאר בעניין שלושת העמים שבהם דיבר - מואב, אדום ופלשתים, ביחס למצב לעתיד לבוא:
ושלשתם נאמרו בשירת הים, מואב, אדום ופלשת. וכנגדם אמר בלעם 24 " ומחץ פאתי מואב... והיה אדום ירשה... וירד מיעקב והאביד שריד מעיר".
אלה הם שלשת הניצחונות על שלושת העמים הללו. הם מתעוררים כשמגיע הרגע של "נהלת בעזך אל נווה קדשך", עד למצב של "וירד מיעקב", שזהו הניצחון על פלשת, המתקן את מניעת השלטון והממשלה מישראל שאותה גרמו הפלשתים.
זוהי התוכנית האלוקית, כך מוכרחים הדברים להיות. כל התחזקות של גילוי הממשלה והשלטון בישראל גוררת בהכרח התחזקות של ה"כנגד", כדי לעורר גילוי נכון ואמיתי יותר של האור והמלוכה בישראל.
זהו יום הזיכרון, עם כל הצער והייסורים שבו - יום הקשר וגילוי החיים.
^ 1 ברכות ה א
^ 2 שמות טו, א
3ברכות ד,א
^ 4 שם טז
^ 5 יומא ט,ב
^ 6 שם יג
^ 7 ישעיה כו, א
^ 8 שמות טו, יד –טז
^ 9 מגילה, ג א
^ 10 ג, יד
^ 11 בראשית, י, יג-יד
^ 12 שמואל א, יג, א-ו
^ 13 שם, יט, כב
^ 14 שמואל ב, ה, ד-ו
^ 15 דבה"י א, יא, ד
^ 16 שמואל ב, ה, יז
^ 17 דבה"י א, יד, ח
^ 18 תהילים א, א
^ 19 תהילילם קח י
^ 20 קח, י
^ 21 שופטים טז, כג-כז
^ 22 שמואל א, לא, ט; שמואל ב, א, כ
^ 23 שופטים שם
^ 24 במדבר כד, יז-יט
^ 2 שמות טו, א
3ברכות ד,א
^ 4 שם טז
^ 5 יומא ט,ב
^ 6 שם יג
^ 7 ישעיה כו, א
^ 8 שמות טו, יד –טז
^ 9 מגילה, ג א
^ 10 ג, יד
^ 11 בראשית, י, יג-יד
^ 12 שמואל א, יג, א-ו
^ 13 שם, יט, כב
^ 14 שמואל ב, ה, ד-ו
^ 15 דבה"י א, יא, ד
^ 16 שמואל ב, ה, יז
^ 17 דבה"י א, יד, ח
^ 18 תהילים א, א
^ 19 תהילילם קח י
^ 20 קח, י
^ 21 שופטים טז, כג-כז
^ 22 שמואל א, לא, ט; שמואל ב, א, כ
^ 23 שופטים שם
^ 24 במדבר כד, יז-יט
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
