ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה וּמְאִירָה הִיא לְהָסִיר אֶת הַכַּעַס מִן הַלֵּב לְגַמְרֵי, לְהַבִּיט עַל הַכֹּל בְּעַיִן יָפָה, בְּחֶמְלָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, לְהִדַּמּוֹת לָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עֵינָא עִלָּאָה*, עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא*, גַּם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים הָרְשָׁעִים, גַּם עַל הָרָעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים בְּרִשְׁעוּת, לַחְמֹל עַל הֱיוֹתָם נִשְׁקָעִים בְּבֹץ הָרִשְׁעָה, וְלִמְצֹא אֶת הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, וּלְמַעֵט אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל הַחוֹבָה, וּלְהַרְבּוֹת אֶת עֵרֶךְ הַזְּכוּת גַּם עַל הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים*, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה. זֶהוּ רַק בְּעֵת שֶׁהַמִּשְׁפָּט* נוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּהַצַּד הָעִיּוּנִי יֵשׁ לָדוּן הַרְבֵּה, לִמְצֹא אֶת הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת גְּנוּזָה גַּם בַּהֲסָתָה וְהַדָּחָה, וּכְשֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה מְסַלְּקִים בְּזֶה אֶת כֹּחַ הָאַרְסִי שֶׁבַּהֲסָתָה עַצְמָהּ, וְכֹחַ הַמְהָרֵס שֶׁבָּהּ הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט, שֶׁסּוֹפָן שֶׁל רְשָׁעִים כְּאֵלֶּה גַּם הֵם לִהְיוֹת מִתְתַּקְּנִים.
אין להיסחף בשנאה
וּכְשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים עַל הָאַגָּדָה הָאוֹמֶרֶת, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם*, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק, אָנוּ חוֹדְרִים לְעֹמֶק הַחֶסֶד, שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא*. וּמִזֶּה אָנוּ דָּנִים* דִּין קַל וָחֹמֶר לְאוֹתָם שֶׁהֵם גּוֹרְמִים לָנוּ צַעַר בְּדֵעוֹתֵיהֶם וְעִנְיְנֵי הֲרִיסָה שֶׁלָּהֶם, בִּשְׁבִיל מַטָּרוֹת טוֹבוֹת לְפִי דַּעְתָּם, וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁהַמַּטָּרוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן יוֹצְאוֹת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְעוֹשׂוֹת דְּבָרִים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים. אַף עַל פִּי שֶׁעִם הַטּוֹב יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן רַע וְקִלְקוּל, אֵין הָרַע מְבַטֵּל אֶת הַטּוֹב.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
106 - אהבת ישראל חלק ג'
107 - אהבת ישראל חלק ד'
108 - חינוך חלק א'
טען עוד
וְעַל יִשְׁרֵי לֵב, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, הָעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, לְזַכֵּךְ אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת, הַפּוֹעֲלוֹת בַּחַיִּים וּבִמְצִיאוּתָם, מֵהַשְּׁמָרִים* שֶׁלָּהֶן, וּלְהַעֲמִידָן עַל הַתֹּכֶן הַיּוֹתֵר צַח וּבָרוּר. וְאָז דַּוְקָא מִמַּחְשָׁבוֹת הַמְעֹרָבוֹת בְּרִשְׁעָה וְטֻמְאָה יוֹצֵא אוֹר גָּדוֹל, שֶׁמְּחַדֵּשׁ כֹּחַ שֶׁל חַיִּים, הָעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים* בָּעוֹלָם, וּמַתְאִים אֶל הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים*, שֶׁהֵם יוֹתֵר מְבֹרָרִים וְיוֹתֵר חֲזָקִים בַּמְּצִיאוּת, יוֹתֵר מְאַמְּצִים אֶת הָרוּחַ, וְיוֹתֵר מְשַׁפְּרִים אֶת הַחַיִּים, וּמְרַעְנְנִים אוֹתָם.
(אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ חֵלֶק ג, דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ, הָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עמ' שכו)
____________________
עֵינָא עִלָּאָה – העין העליונה. עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא – העין שכולה לבנה, התבוננות שכולה חסד. הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים – לעבודה זרה. שֶׁהַמִּשְׁפָּט וכו' – בית הדין מצווה שלא לחמול על מסית. דָּנִים – לומדים. מֵהַשְּׁמָרִים – להסיר את החלקים המקולקלים (כשמרי יין הצריכים סינון). הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים – ההגדרות הרגילות המחלקות בין טוב לרע. הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים – תכניים פנימיים המביאים לתיקון עולם.
ביאורים
אנו רגילים שלכל מידה יש גבול, והקצנה בה אינה טובה. דבר זה נכון אמנם גם במידת החסד, אבל רק בחסד המעשי. לדוגמה, כאשר דנים אדם שהסית את חברו לעבוד עבודה זרה, מצווה התורה שלא לחמול עליו ולא לחפש לו זכות כדי לפוטרו מעונש המיתה. אי אפשר לרחם על החוטא, כיוון שיש צורך בהרתעה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ".
לעומת זאת, בהשקפת העולם העיונית צריך להתאמץ להביט על הכל בעין של חסד בלי גבול, אפילו על הרשעים היותר מוחלטים, ואפילו על המסית. ההסתכלות שמחשבת כמה נזק וכמה רע עשה הרשע, נובעת מזיהוי האדם עם מעשיו הרעים. במקום זאת, צריך ליחס את האדם אל הנקודה האלוהית שבו, וכך ייווצרו חמלה ורחמים על האדם שנפל למעשים שפלים כאלו. בהסתכלות זו אפשר למצוא דבר טוב אפילו במעשיו הרעים, למעט את חשיבות רעתו ולהגדיל את חשיבות טובתו. אפילו במסית יש למצוא כוונה טובה שהייתה טמונה ונסתרת בהסתה. עצם מציאת הטוב שבהסתה מסלק מההסתה את חומרתה – שהרי בתחילה נראה כאילו כפר לגמרי באלוהי ישראל, אך באמצעות המחשבה הטובה עליו יתברר שגם לו יש חיבור לאלוהי ישראל, וכך תתוקן נשמתו של המסית.
בהנהגה זו מידּמים לעין האלוהית, שמביטה על כל הברואים בעין החסד ורוצה להיטיב לכולם, לקדוש-ברוך-הוא, שחפץ להיטיב לכול.
חכמינו מלמדים אותנו שאפילו מהאויבים היותר גדולים שלנו, כעמלק, יצאו בסוף אנשים מתוקנים מאוד – וזה מלמד אותנו לא להיסחף בשנאה אפילו כלפי אויבים מרים ורשעים כאלו, כי גם בהם יש גרעין של טוב שעתיד להתברר. מִזֶּה נלמד קל וחומר איך להתייחס, למשל, לחלוצים, בוני ציון וארץ ישראל, או ליהודים שייסדו את הקומוניזם – הם אמנם עושים רע, אך גם בו יש טוב, ונוסף על כך ששאיפתם אינה לעשות רע אלא לעשות טוב, אלא שהם טועים.
אנשים ישרים וגיבורים, שרוצים באמת בתיקון העולם, צריכים להתבונן בדעות ובהשקפות של הדור, ולמצוא את הטוב שבהן. הרב קוק מוסיף שאפשר להוציא מדעות אלה יתרון שאינו תמיד קיים בתפיסות המקובלות אצל המאמינים: דעות אלו לא נובעות ממה שכתוב בספר – שחיצוני לאדם – אלא הן נובעות מהחיים עצמם, ולכן הן מבוררות יותר ומשפיעות יותר על החיים. יסודות קדושים אלה יאירו לנו, לאחר שדעות אלה יעברו את הזיכוך הנדרש אצל ישרי הלב, עובדי עבודת הקודש.
הרחבות
זיכוך כוחות הרוע
מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם. המהר"ל מסביר תופעה זו תוך התבוננות חודרת בכוח הרשעה: "דע, כי מה שסִפרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולמדו תורה ברבים הוא ענין נפלא. כי יש לך (ל)דעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות ויש להם כוח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר (=שהזכיר), אי אפשר שלא יהיה מצורף (ה)כוח שלהם אל כוח עליון – כוח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים כאשר נתגיירו ונזדכך ונתלבן ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים" [נצח ישראל ז]. דברי המהר"ל מתאימים לדברי הרב קוק המובאים כאן, המסבירים שברשעה טמונה נקודה חיובית שמכוסה ברשעה ובטומאה, ואפשר לזכך נקודה זו. אך דברי המהר"ל כאן אמורים ביחס לרשעים בעלי עוצמה, והרב קוק מרחיב את הדברים על כל סוגי הרשעה.
גרים מעמלק
שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא. ייתכן שהרב קוק רומז כאן לעמלק, וכפי שמשתמע מדברי האגדה: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" [סנהדרין צו, ב; גיטין נז, ב].
בדברים אלו ישנו גם חידוש הלכתי: במכילתא נאמר בשם ר' אליעזר שאין מקבלים גרים מעמלק [בשלח פרשה ב], ואילו באגדה זו, שמקורה מן הגמרא, משמע שאפשר לקבל גרים מעמלק. על פי זה מסביר החיד"א מדוע לדברי הרמב"ם מקבלים גרים מעמלק [הלכות איסורי ביאה יב, יז], מפני שפסק על פי הגמרא ולא כמכילתא [עין זוכר מערכת ג, א].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
