ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- עניני מועדים
- ספריה
- אמונה
- ארץ מול שמים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
"כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל". (פסחים ח, ע"ב)
לכאורה לא מובנת לנו תלות זו שבין מצוות העלייה לרגל ובין חלק בקרקע. ביחס להבאת הביכורים הדגיש הכתוב את שייכותו של האדם לגידולי אדמתו,
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כג, יט),
לא נאמר: 'ראשית בכורי האדמה' אלא "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ", שלך תהא, למדנו על הצורך בקישור ובחיבור לקרקע! אבל מה צורך לאדם בקרקע, כדי שיעלה לירושלים? את הטעם וההסבר להלכה זו נתן המהרש"א (שם):"דעיקר מצוה של עליית רגלים לשמוח שם במצות פירות הארץ שהם ביכורים ומעשר שני, ולשמח שם בהם את העני הגר והלוי באכילתן, והיא עלייתן לשם שמים. מה שאין כן מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה ועלייתו אינו לשם שמים".
אפשר לומר שהמהרש"א מעמידנו על שתי הבחינות של "שמחתי" ו"שימחתי". שמחה שישמחו הבעלים בהעלאת הפרות לירושלים, לשמוח בברכת ה'. דבר נוסף, לשמח בהם את הזולת, הביכורים - לכהנים, המעשר השני - לעני, לגר וללוי. כדי להגיע לאהבת ה', יש צורך בכלים שיכילוה. אי-אפשר לעלות לירושלים בצורה ערטילאית, לאהוב את ה' ולבוא לביתו, ללא ביטוי ממשי. רק בשעה שמביא מתנותיו לבית ה', יש כיסוי לאהבתו הגדולה שבלב, בדברים של ממש. אהבתו נתפסת ונאחזת במציאות המוחשית.
לכן כשיש לו קרקע והוא תלוי בחסדי שמים בגידולי הקרקע, בגשמים וברוחות, והוא מלווה את כל תהליך הצמיחה בחרדה שבכל שלב ושלב. שירדו גשמים בעתם, שלא יהיו שטפונות וקרה, ורוחות עזות לא יעקרו את הגידולים. ורק לבסוף כאשר הוא זוכה ליבול אדמתו, ומעלה את פרותיו לירושלים הוא מתעלה עימהם. הוא מכיר את חסדי ה' שליווהו לאורך כל הדרך, שבירך את אדמתו, ואת מעשה ידיו וזכה ליבולי השדה, והנה הוא בא ומודה ומקלס עליהן. זה בא לידי ביטוי באמצעות המתנות שהוא מעלה לבית ה'. אבל מי שאין לו קרקע אין עלייתו לשם שמים, כי אין הוא מעלה עמו את מתנותיו לבית ה'. במה יוכל לשמח את העני, הגר והלוי? במה ייבחן באהבתו לה'?
"ולזה נסמך כאן מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים וכו', דהיינו שלא תהא עלייתו שלא לשמה, אלא לשמוח עם הפירות שהביא לשם מצות ביכורים ומעשר שני, הגדלים בקרקע". (מהרש"א שם).
עליית הרגלים היא לא רק עלייה פיזית מהמקומות הנמוכים, הנגב, השפלה, עמק הירדן, לירושלים הגבוהה מכל ארץ ישראל, אלא התעלות רוחנית. התעלותו של האדם היא בזה שהוא מתרומם מעל צרכיו האישיים ומאנוכיותו הקטנה, והוא מוכן להעניק משלו לזולתו. חכמינו קראו ליתוש "בריה קלה" (גיטין נו ע"ב), משום שהיא רק מכניסה ולא מוציאה, נוטלת ולא נותנת. מעלת האדם במיטבו, היא בשעה שהוא משפיע ומטיב משלו לזולתו, על ידי כך הוא מתעלה מעולם החומר, כי עולם החומר יודע ומכיר רק את עצמו ואת הנאותיו. אולם בהתרוממות זו של ההטבה לזולת, נאחז האדם ונדבק במידותיו, בשפע טובו, שהוא "טוֹב ה' לַכֹּל" (תהילים קמה, ט) וכך הוא הולך ומתקרב לבוראו שהוא שופע ומשפיע חיים לכל, ודומה לו.
לכן בהבאת מתנות כהונה ולוויה, וכן במתנות לעניים ולגר, מתעלה האדם ונהפך מהיותו נוטל ומקבל - לנותן ומשפיע. ולכן רק מי שיש לו קרקע, ומתחייב בהבאת המתנות לזולתו, עלייתו לירושלים היא לשם שמים, כי נדבק הוא במידותיו של מקום, ולא חי רק בתועלתו והנאותיו האישיות. כשם שבעלי מומין פסולין לעלות לרגל, ישנו היקש של "יֵרָאֵה - יִרְאֵה" "כדרך שבא לֵירָאוֹת כך בא לִרְאוֹת" (חגיגה ב, א). צריך שיהא שלם ולא חסר, שיהיה עד כמה שאפשר שלם וללא מום, כדי שיהא יותר דומה לבוראו, בזיקתו למקור השלימות. כך צריך האדם להיות משפיע טובה לזולתו ודומה לבוראו בדרך השפעת הטובה לעולם (עיין תומר דבורה).
העלייה לירושלים צריכה להיות 'לשמה', כשם שהפגישה עם הא-לוהות, חייבת להיות ללא חישובים צדדיים. על כן לא נמצא את "פירות גינוסר" בירושלים, שלא יאמרו העולים עלינו ונהנינו "מפירות גינוסר" (פסחים ח, ע"ב). וכן לא מצויים "חמי טבריה" בירושלים (שם), שלא יאמרו העולים עלינו ונהננו "מחמי טבריה", אילו היו אלו מצויים בירושלים.
העלייה צריכה להיות נקייה, ללא תערובת של תועלת אישית והנאה גשמית. לכן המעניק משלו לזולתו היא עלייה שיש בה התעלות. לא משיכת ההנאות לעצמו, לטובתו ולתועלתו. כי מי שאין לו קרקע, אינו מתחייב במתנות, עלייתו לירושלים היא רק לגרמיה, עדיין הוא חי ומתנועע סביב המעגל האישי, הוא לא נהפך ממקבל - לנותן.
אין עלייתו לשם שמים, כי אין הוא מעלה מאומה לירושלים, הוא ימשיך להיות מקבל הפרות מזולתו, תלוי ביבולו של החקלאי.
העלייה לרגל - בחזון הנבואה
עד כמה גדולה היא מצות העלייה לרגל, נלמד מהתקופה בטרם זכה ישראל לנחלתו, כבר אז בתקופת האבות, הופיעה בחזון הנבואה העלייה לרגל. נראה שעלייה זו מבטאת את עומק הקשר והזיקה שבין עם ישראל לירושלים. עניין זה התגלה על ידי אבי האומה - יעקב. יעקב בדרכו לחרן הגיע אל הבאר וראה שם: "שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ" (בראשית כט, ב). מן הסיפור הפשוט נמצאנו למדים ש"קֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיה מ, לא), על אף שהיה עייף מן הדרך, התגלתה גבורתו בהסרת האבן מעל פי הבאר יותר משלושת הרועים ועוזריהם, הצריכים להתחבר יחדיו, כדי לגול את האבן מעל פי הבאר (רמב"ן שם).
חכמינו במדרש (בראשית רבה ע, ח), מצאו הרבה פתרונות למפגש זה, שליד הבאר, ורמזו לנו בו מבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב נרמז שיצליח בדרכו זו ויתגבר על כל המכשולים, כמו שהתגבר על כובד האבן לעומת כל הרועים על כן הוא יזכה שזרעו יירש את הארץ.
הנה הפרשנות הנרמזת:
"כי 'הבאר' - ירמוז לבית המקדש, 'וג' עדרי צאן' - עולי שלושה רגלים, 'כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים' - שמשם היו שואבים רוח הקודש".
ירושלים עיר הנבואה, והעולים אליה יזכו להשראת השכינה."'וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן... וְהִשְׁקוּ' - שמשם שואבים רוח הקודש. 'וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן' - מונח לרגל הבא'. או שירמוז 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה' (ישעיה ב, ג) - שנמשלה למים, 'ודבר ה' מירושלים'. 'וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים'- באים 'מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם'" (מלכים א, ח-סה). (רמב"ן)
בשני הרמזים שהביא הרמב"ן מחז"ל, מוזכרת ירושלים, כמקור ההשראה לרוח הקודש ולנבואה - או כמקור לסמכות התורנית הרוחנית העליונה של ישראל, והם הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית, שכל ישראל עולים אליהם לקבל מפיהם את הכרעת ההלכה. וכן הסביר ריה"ל את מעמדו ומעלתו של הארון אשר בקודש הקודשים,
המאציל על ישראל את שני הכוחות המרכזיים הללו:
"פה המקור לשתי החכמות, חכמת התורה שנושאיה הכהנים, וחכמת הא-לוהות שנושאיה הנביאים". (ריה"ל, הכוזרי מאמר ב, כח)
נבואת בלעם
לא רק בהשגת הנבואה של אבי האומה נראו ישראל בעליית הרגלים. אלא גם בנבואת בלעם עמד להתגלם הרצון לפגוע באומה, במרכזי הכוח שלה. גם הוא נפגש בקללתו עם ישראל העולים לרגל. כנראה שרצה לנתק את ישראל ממקורות חיותם. והנה בלעם מוזהר ונרמז על כך בסימנים שעל דרכו, למנוע את הליכתו. הוא מכה את האתון ג' פעמים, כדי להתגבר על המעצורים שבדרך. במדרש (במדרש רבה כ, יד) דרשו חכמינו את הפסוק:
"'וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים' רמזה לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים"!
למה נרמזת מצוות עליית הרגל, יותר משאר המצוות? כנראה שמצווה זו מבטאת את הקשר שבין העם והארץ, ובעלייה זו מתהדק הקשר שביניהם, והיה רצון לפגוע בקשר זה, ועל ידי כך להחליש את האומה.מעניין הוא פיתוח המדרש בהגות החסידות. נביא את דבריו של ה'שפת אמת' (בלק תרמח):
"ולמה דוקא מצוה זו? אך דהג' רגלים שעלו בנ"י לרגל, היה עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ וביהמ"ק, כדכתיב: 'יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ' - 'בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר'. וכן הוא אומר: 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים' - 'עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל'".
וכך הוא מסביר את נבואת בלעם "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג, ט). היאך הוא רואה את ישראל מן הצורים והגבעות?
"לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בארץ ישראל מיוחד לבני ישראל. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו, אינו במקרה רק כשברא את העולם והי' יסוד העולם - א"י וביהמ"ק. כמו כן בני ישראל - יסוד הנפשות. וכל הציור של א"י וביהמ"ק - הוא מכוון לציור של בני ישראל".
למדנו על הזיקה המיוחדת שבין ישראל והארץ, והוא מפרט עוד יותר את העניין, בתיאום המדויק שבין ההרים והגבעות עם הנפשות, עד לפרטי פרטים. והדגיש זאת בספירה המדויקת - ב"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (במדבר כג, ט)."וכמו שנתן מידה ומנין לעפר הארץ, כדכתיב: 'מִי מָדַד' וכו', 'וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ', כן 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', ולכל גרגירי עפר מארץ ישראל - מיוחדים נפשות פרטיות מישראל".
מתברר אפוא שהעלייה לרגל מבטאה ומגלה, את הקשר והתיאום שבין העם והארץ, מראשית היצירה.היבט מוסרי - מסירתה לגבוה
פנינה נפלאה של מו"ר הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל בנושא זה, מצאתי בספרו 'מצוה ולב' (עמוד 19).
"כך הורו לנו חכמינו: 'מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה', שנאמר: 'וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ' - כלומר הכתוב 'וְלֹא יַחְמֹד' - הבא בסמיכות למצות ראיה - אינו בגדר הבטחה גרידא, בשביל מי שיש לו קרקע ונכסים, כדי שלא ימנע עצמו מעליה לרגל, מחשש שמא יחבלו זרים ברכושו בימי שהותו בירושלים. אלא אותו כתוב יסוד לעיכובא בחיוב מצות ראיה, ומי שאצלו לא יוכל להתקיים הכתוב ההוא פטור הוא לגמרי מן המצוה. אעפ"י שגם מי שאין לו קרקע יכול 'לראות הדר קדשו ובית שכינתו' ולהודות לה' על כל חסדיו עמו ועם אחרים. והסבר הדבר: מפני ש'לא יחמוד' הוא חלק מהותי מעצם מצות ראיה, מן הראיה עצמה, ולא הבטחה וגם לא תנאי. המצוה היא כהדגשת הכתוב: 'לראות את פני האדון ה'', שהארץ שלו והוא אדון הקרקע. כאמרו 'כי לי הארץ' - היינו לראות בה את אדון אדמתו וכל רכושו ולהרגיש ולהדגיש במוחש את אדנותו של מקום, עד כדי נכונות לעזוב את אדמתו, בבטחון גמור ומוחלט שהאדמה נשארת אז ברשותו ושמירתו של אדונה האמתי אשר עיניו בה תמיד. וביתר העמקה: לא שהתורה דורשת שאדם מישראל יואיל לשכוח ולהפקיר לימים ושבועות את נחלתו, ויהיה בטוח שבכל זאת לא יבואהו נזק, בחינת שלוחי מצוה אינם ניזוקים, תפיסה זו שטחית היא. אלא התורה דורשת מן האדם שימסור לימים ושבועות של העליה לרגל, את חבל נחלתו לרשות בעלים האמתיים, לרשות גבוה. עזיבת האדמה היא ענין שלילי גרידא, ואילו מסירתה היא ענין חיובי גדול, ענין של הכרה עמוקה. ולא רק כדי שיהיה פנוי לעלייה לרגל, אלא מסירתו לגבוה היא עצמה כבר ממצות ראייה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
