^ 1.. בסוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וכן דעת רבי יהושע. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד מבואר, שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, יש אמנם מצווה שהנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק הרמב"ם בהל' ת"ת א, יג, כר' אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע"פ כאילו מלמדה תיפלות. וכל זה לגבי תורה שבעל פה, אבל המלמדה תורה שבכתב, אע"פ שגם לגביה כתב הרמב"ם שאין לאב ללמד את ביתו, מ"מ אם לימד את ביתו תושב"כ אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ"כ הטור והשו"ע יו"ד רמו, ו. והטעם, שב'הַקְהֵל' ישנה מצווה להשמיע מתושב"כ לכל ישראל כולל נשים, לפיכך אי אפשר לומר שהמלמד את ביתו תושב"כ מלמדה תיפלות.
ומי שרוצה מעצמה ללמוד, בלא שהוריה או מסגרת אחרת מחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב"ם שם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו". נמצא שכל האיסור הוא שהאב ילמד את ביתו ביוזמתו, אבל אם הבת עצמה מעוניינת בכך לשם שמים אין כל איסור, ולהיפך יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה ד, יד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלימות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן בלימוד 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה , בעל לב רחב ובעל לב קצר". (כ"כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב"ם 'יד-פשוטה'). נמצא שהאידיאל לעתיד הוא שתימלא הארץ דעה את ה', וכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בהבנה שלימה, ויגיעו לאהבת ה' ויראתו בשלימות. וכן ידוע שהיו נביאות וחכמניות. אמנם נראה שגם לפי האידיאל יש הבדל בין אופי הלימוד הגברי לנשי.
הסיכום לעניינינו, מי שחשקה נפשה בלימוד עיוני רשאית ללמוד ויש לה בזה מעלה וזכות. אמנם נשים טובות ואף צדיקות שאין להן רצון ללימוד זה, אין ללמדן. והמלמדן, כאילו מלמדן תיפלות. כפי הנראה הסיבה לכך מורכבת משני חלקים, האחד, שייך לאופי הנשי, שעל פיו ראוי שהאשה תתעמק בתורה מתוך חופש ורצון גמור. והשני, שלפי ערך הבנת רוב הנשים בזמנים בהם עול הבית מרובה ושעות הפנאי מועטות, לימוד התורה העיוני אינו יכול להיות כראוי, והרי הוא כתיפלות, ונזקו מרובה מתועלתו.
וכל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל בלימוד לצורך קיום המצוות, נשים חייבות, וכ"כ הרמ"א יו"ד רמו, ו, עפ"י האגור והסמ"ק, שנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להן. וכן נפסק בשו"ע או"ח מז, יד, שנשים מברכות ברכת התורה, מפני שהן צריכות ללמוד את מה שנחוץ להן כדי לחיות על פי התורה. וכיום עינינו רואות שנשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה, ואת יסודות האמונה, ללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד את הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה. (הערה זו הובאה ברובה בפניני הלכה ליקוטים א' א, טז).
^ 2.. נחלקו הראשונים והאחרונים כמה ברכות יש בברכות התורה. לדעת ר"ת, רא"ש ועוד - שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור 'והערב', וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ולדעת הרמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, והחלק הראשון הוא ברכה בפני עצמה, ועונים אחריה אמן, ואומרים אח"כ 'הערב'. בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח 'והערב' ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש לצאת מהספק. אולם כתבו הבא"ח וכה"ח מז, סעיפים: י, יג, בשם האר"י, שעונים אחריו אמן, כי הם שתי ברכות נפרדות, ואעפ"כ אומרים 'והערב' ב'ו'.
^ 3.. כתב בשו"ע מז, יד: "נשים מברכות ברכת התורה". ובב"י הזכיר דברי האגור ומהרי"ל (החדשות מה), שאע"פ שאינן חייבות, ואף אמרו שהמלמד ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ, א), זהו בתורה שבע"פ, אבל לא בתורה שבכתב. ועוד, שהן קוראות קורבנות וצריכות לברך לפני כן. ועוד, שהן צריכות ללמוד את הדינים השייכים להן, וכפי שכתב הסמ"ק. ע"כ. ולפי טעם זה אשה יכולה להוציא גברים בברכתה.
והגר"א באר (סו"ס מז), שהן מברכות על התורה כמו על שאר מצוות שהזמן גרמן, שלדעת ר"ת והר"ן והרמ"א (או"ח תקפט, ו), רשאיות לברך עליהן. וכ"כ עוד אחרונים רבים. ולפי זה אשה אינה יכולה להוציא גברים בברכתה.
אלא שלפי טעם זה קשה היאך לשו"ע נשים מברכות, והלא הוא פוסק כרמב"ם שנשים אינן רשאיות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (או"ח יז, ב; תקפט, ו). ואכן בשו"ת חקרי לב (או"ח י) סובר שאין לנשים לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה". אמנם את ברכת "אשר בחר בנו" משמע ממנו שרשאיות לברך, שהיא ברכת שבח. והחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סז) פירש, שהשו"ע כתב שמברכות מפני שכך המנהג הקדום. ועל כרחך צריך לבאר שהוא מפני שנשים חייבות ללמוד את דיניהן, כדי לדעת לקיימם (וכ"כ בספר חסידים סי' שיג). ואע"פ שחובה זו אינה מצד מצוות תלמוד תורה, מ"מ כיוון שבפועל צריכות ללמוד, יכולות לברך. ובשם הגר"ח מבריסק ביארו, שברכת התורה אינה רק ברכה על המצווה אלא ישנו דין בפני עצמו שצריך לומר ברכה לפני לימוד תורה, וכיוון שנשים צריכות לעסוק בתורה כדי לדעת את דיניהן - צריכות לברך. כעין זה כתב באורח משפט יא. ויעויין עוד בהליכות ביתה ג, א-ב, ילקוט יוסף מז, יח, שסיכמו את הסוגיה. ובעוד מקורות באש"י ז, הערות לא-לב.
^ 4.. לדעת ברכי יוסף מז, ח, גם לסוברים שברכת התורה מהתורה, נשים חייבות בה מדרבנן, ולכן לכל הדעות במצב של ספק אין לברך. אמנם לפי הבאו"ה מז, יד, לפי הסבר המ"א, אשה יכולה להוציא איש, למרות שחיובו מהתורה, ומשמע שגם חיובה מהתורה. ועי' בהליכות ביתה ג, ג. ומ"מ בזה שתברך 'אהבת עולם' לכל הדעות תצא מהספק. ולעיל ו, 4, נתבאר שקריאת שמע ודאי עולה לנשים כלימוד, אף שלגבי גברים יש ספק.
^ 5.. כתב הצל"ח ברכות יא, ב, דבר חידוש, שאשה שהפסיקה בדברים אחרים וחזרה ללמוד, צריכה לחזור ולברך את ברכות התורה. וזאת משום שהטעם שהגברים אינם צריכים לחזור לברך, מפני שחיוב הלימוד שלהם נמשך יומם ולילה, אבל אשה שאין עליה חיוב כזה, בכל פעם שתלמד צריכה לברך. אולם דבריו לא נתקבלו להלכה. וכן כתב מרן הרב (טוב רואי לברכות אות צה), שהואיל ויסוד חיוב נשים בברכות התורה נטפל לחיוב גברים, לא יתכן שיהיה חיוב הטפל יותר מהחיוב העיקרי. ע"כ. בנוסף לכך, בכל מקום שיש ספק, כתב הברכ"י, והובא בכה"ח מז, לד, שאינן מברכות. ואף שבהערה 4 מובא שיש חולקים על הברכ"י שסובר שהכל מודים שחיוב הנשים בברכת התורה מדרבנן, מ"מ להלכה נראה שדעתו מוסכמת, שבספק לא תברך. (וכ"כ בהליכות ביתה ג, ג; ג, ה; ובהליכות שלמה ו, ד).
עוד אפשר לבאר על פי מה שבארנו בהלכות א-ג, שעיקר מה שנשים מברכות על התורה הוא מתוך שייכותן לכלליות התורה ולקיומה, ולצורך כך גם צריכות ללמוד את דיניהן ויסודות האמונה והמוסר, ולכן הברכה אינה שייכת ללימוד מסוים אלא היא ברכה כללית על עצם התורה, וככל ברכות השחר אין צריך לאומרה יותר מפעם אחת ביממה.