בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

undefined
4 דק' קריאה
כל אחד מלך
משה רבינו העומד לפני עזיבת ההנהגה 'מודיע' לקב"ה מהן ה'דרישות לתואר' של ממלא מקומו - הוא צריך להיות איש רוח, או מדוייק יותר, איש רוחות: 'יִפְקד ה' אלוקי הָרוּחת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה', וחז"ל המפרטים את כוונתו מסבירים את ההצמדה של המילים 'איש על העדה' לכינוי 'אלקי הרוחות' בכך שהמנהיג הזה צריך שינהיג את העם המיוחד הזה באופן שיביא לידי ביטוי את העובדה שלכל אחד מהם יש כיוון ייחודי, מצבי רוח מגוונים, נשמות שונות. המנהיג הזה לא יוכל להסתפק בפקודה בנוסח גדעון 'ממני תראו וכן תעשו', כיון שעל כל אחד מהעם הזה מוטלת משורש נשמתו שליחות משלו, שאין לה תחליף.

נכון שיש גיל שבו עוברת על האדם רוח חקיינות לדמויות מפורסמות בקודש או בחול, של כוכבים או מזלות וכדו', אבל כשהכח הרוחני מתחזק ובא, מתגלה לאדם שנשמתו הייחודית לא מסוגלת להיות קופית, חקיינית. היא צריכה לעצב את ייחודיותה בלא מחיקה עצמית או זיוף, בלא חיצוניות או בקשת נשיאת חן, חובת חייה היא נגינת התו הייחודי רק לה.

והמנהיג תפקידו להפריח את אלו הנשמות השונות, לא לבטלן, לא ליצור 'שטנץ' שקל לעבוד איתו אלא כדברי חז"ל 'משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתתו ואומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין בשל בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג - מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו, מנין ממה שקראו בענין שנאמר 'יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר'. (תנחומא פנחס פרק י')

הפיתוי של המנהיג, גם אם הוא רב, מחנך או ראש ישיבה לבנות סביבו מבנה של בני אדם שאינם אלא לבנים מרובעות חסרות אישיות הוא גדול. אף הגיל הבוגר של המחנך עשוי למשוך אותו שלא לתת לצעיר את הזמן ללכת בדרכו שלו עד לגילויו את אמיתתו שלו - כפי שאותו מחנך בעצמו נצרך להלך בה עד למציאתו הוא את אורו שלו, או אפילו בלי שמצא את סוף בירוריו, שהרי "כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה" (אורות הקודש חלק ג' עמוד ע"ר) ומהלך ההתבררות אינו מסתיים כי לעומקיה של נשמה יהודית אין קץ.

מבחינה זו נכונה האמירה שלכל שני יהודים יש לפחות שלוש דעות, ואנחנו עם של 'מאות אלפי ראשי ממשלה', או בלשונם של חז"ל - 'כל ישראל בני מלכים'...

מול אלו ומעל כל אלו דרכו של מנהיג לישראל אינה קלה, אך בבניו בכוריו של מקום עסקינן, והזוכה להנהיגם חייב להכירם, לא רק להצעידם בסך ככיתת טירונים חסרי דעה עצמית.

פני לבנה
משמעות אופיו של יהושע משמש משה ומחליפו היא שיש בו בחינת 'מקבל': "זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא דף ע"ה ע"א). הלבנה מאירה מאור שאותו היא מקבלת, והיא איננה בעלת האור, אך היא מסוגלת בייחוד להקרין מה שמועבר אליה. ככזו, יש בה מימד מסכם לכל אשר מושפע עליה, ויהושע ככזה, צריך להיות קשוב לישראל, לאורות הקטנים שבאים מ'כוכבי השמים לרוב' שסביבו, שמאירים לו, ולשמוח בכך שהרי 'מכל מלמדי השכלתי'. וגם משה ידע לומר לבנות צלפחד בפרשתנו, כמו למבקשים בפרשת בהעלותך להקריב קרבן פסח למרות שנטמאו - 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", וכך זכינו להלכות נוספות עקב 'נתינת המקום' להתפתחויות מלמטה, מן העם.

מאידך הציפיה של העם למנהיגות מציפה אימרה המבכה מרה את אובדן ההנהגה בנוסח: 'אח, לו היה לנו היום מנהיג אחד'! כך יודעים הכל לתנות געגועים, אם רק היתה דמות, כריזמטית, מנהיגה, כזו שמניפה אצבע - והכל רצים בעקבותיה, הכל היה נראה אחרת.

יש בכך גם אמת, אבל לא את כל האמת.
הטעות היא בכך שהפניית הבעיה היא כלפי המנהיג, כאילו שהפתרון נמצא רק אצלו, בבחינת 'מנהיג טוב הכל טוב'.
ולא היא. אולי בעייתנו היא קודם כל בעייה של מונהגים - האם אנו יודעים לקבל הנהגה? והרי כולנו בני מלכים כנ"ל, ו'מי יגיד לי מה לעשות'? 'מה הוא מבין בכלל'? 'למה הוא עושה ככה, למה לא אחרת'?

אין כאן רצון 'להאשים' את הציבור, דוקא להיפך, להגיע לתובנה שלו היינו עדר קופים 'היה לנו קל' אבל תיקון עולם היה רחוק, אבל כעת ש'כולנו חכמים וכולנו נבונים' - על הבינה לפנות מקום בתודעה גם לצורך בראש עלינו, שהוא מצידו ידע כמובן 'להלוך כנגד רוחו של כל אחד'.

הראש והעם כאיש ואשה
לכן ייחודיות שכזו אצל מנהיג דורשת ייחודיות גם מצד המונהגים, כיון שאם אמרנו שלמנהיג שהוא הראש יש צורך בענווה, קל וחומר כלפי האיברים המונהגים על ידו. הבעת אמון, הקרנת קבלת עול ומרות, ככל שאלו יוקרנו למעלה יוכל המנהיג להיות אחיד עם שיעור הקומה עליו הוא מופקד ולהרעיף אליו חכמה, הנהגה, סמכותיות ובייחוד סייעתא דשמייא, שבאה ככל שיש יותר קבלת עול מצד העם שתחתיו. דבר כזה מוסבר באחד מספרי החסידות העמוקים, שלרב, ולענינינו לכל מנהיג או מחנך, יש מערכת דומה לזו של איש ואשה עם מושפעיו:
"כי כל איש שהוא במדריגת צדיק דהיינו שהוא מרכבה למידת צדיק יסוד עולם (הרומז לאבר הברית, המשפיע) הוא מסוגל בטבעו להשפיע תורה ועבודה לבני חבורתו, ולפעמים אפילו מי שאינו במדריגה גדולה כזו ויש מבני חבורתו נשמות יותר גדולים ממנו" .

ומאידך, מצד המונהגים כלפי מנהיגם:
"... הנה האיש הנלבב אשר יאספו אליו לשמוע מפיו דברי תורה, כשמזמין לו ה' שכליות בתורה יוכל להיות שאין זה בזכותו רק זכות האנשים הנאספים... ולכן המשכיל לא יבוא לו התפארות מזה כי זה אינו שלו" (ספר 'סור מרע ועשה טוב' לרב צבי הירש מזידיטשוב עם הוספות מהרב צבי אלימלך מדינוב - זצוק"ל, חלק ההוספות עמ' קל"ט, הוצאת מונקטש)

על מנת לבסס מערכת יחסים בריאה כזו יש קודם לכל צורך הכרחי למידות טובות, וענווה קודם לכל. המנהיג המבקש להשתרר או העם המבקש להתגאות, כמו גם להיפך, מנהיג שאינו מקרין סמכות או עם המסרב להרתם לגדלות ייעודו - אלו גם אלו חסרים את הקומה העליונה שמעל להם, הקומה של בעל הבית הדוחק את המציאות להתעלותה: "... כִּי גָבהַּ מֵעַל גָּבהַּ שׁמֵר וּגְבהִים עֲלֵיהֶם: וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכּל היּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד": (קהלת פרק ה')

האידיאליזם הנובע ממעיין המידות הטובות והשפעת התורה המכוננת של המנהיג הם המכוונים נכונה את מרכבת העם כך שתזכה על כל רבדיה להיות מרכבה לשכינה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il