ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- דברים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
העבר הינו בית ספר מצוין, אך אסור 'להישאר כיתה' כל החיים. זהו אחד המסרים שניתן לראות באגדה בתחילת מסכת ברכות, המספרת על רבי יוסי המהלך בדרך לעת צהריים, ונכנס להתפלל תפילת מנחה בחורבה אחת מחורבות ירושלים. האגדה מספרת כי אליהו הנביא גוער בו על כך. הוא מלמד אותו כמה הלכות בענייני תפילה בדרך וסכנת הכניסה לחורבות.
בימי בין המצרים בהם אנו נתונים, גם אנו במידת מה נכנסים אמוציונאלית לחורבה מחורבות ירושלים, וחשים על עצמנו את האבלות על החורבן. באגדה של רבי יוסי, אליהו הנביא כמו סונט בו על כניסתו לחורבה, ומורה לו: "היה לך להתפלל בדרך", למרות הקשיים הברורים שבכך. מדוע אליהו מעדיף כל כך את הדרך על פני החורבה? אם מסוכן בחורבה למה הפיתרון הוא דווקא בדרך, מדוע לא להסתפק בהרחקה מן הסכנה? נראה שיש מסר חבוי בדברי אליהו זכור לטוב, והוא טמון במתח שבין הדרך לבין חורבות ירושלים. בדרך - פניך לעתיד, בחורבה - לעבר, למרות החשיבות שבזכרונו. לעזוב את התנועה הזורמת, המתקדמת, ולפנות עמוק מדי אל לזיכרון, זהו דבר שמשבש את התיקון וטמונה בו סכנת שקיעה מלנכולית בנוסטלגיה קדושה.
הערצתנו את המקדש כמו גם הערצתנו את הקדושים, זכרוננו אותם וגעגועינו אליהם מחייבים מידה נכונה. המידה הנכונה היא זו שעל פיה אין אירועי העבר משבשים את בנייני ההווה והעתיד. פנינו לבניית המקדש השלישי, להקמת ממלכת קדושים.
דוגמא חריפה ונוקבת לדבר מצויה בדברי ה' ליהושע מיד בפתיחת ספרו:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁע... משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה...", הקב"ה כמכיר את הנטייה האנושית להתכחש למציאות הקשה, מצווה את יהושע להביט ניכחה בגבורה: "משה עבדי מת"! אל תצפה שהוא יעשה את העבודה במקומך, הוא לא ישוב - בשלב זה לפחות. אל תעשה ממנו שליט"א - משה מת! הימנע מתהליכי הכחשה עצמית. אל תאריך מדי בהתפלשות בעפר - ועתה קום! עבור את הירדן, החיים זורמים אל ארץ ישראל ואתה נדרש לעשייה רבה - כמובן בתור משרת משה, לאור תורת משה ודאי.
גם לגבי יציאת מצרים לימדנו הנביא שלעתיד נזכור את נפלאותינו אנו ולא את נפלאות אבותינו: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל" (ברכות דף י"ב)
לכך, אבלות בין המצרים לא תופסת אלא חלק מועט מן השנה, ותשעה באב גם הוא מחדש דברים הדחויים מסדר החיים היום-יומי כמו עצבות ורוח נכאים, ביטול לימוד תורה ואיסור אמירת שלום.
כן הדברים גם בפרשת דברים. משה מלמד את העם מהו ביאור התורה:
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם... נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ".
נכון, הייתה נפילה. אכן היה כישלון ואמנם היה עונש נוקב - ועם כל אלו, ולמרות כל זאת ומתוך כך - "רב לכם שבת... פנו וסעו לכם... באו ורשו את הארץ".
האדם כידוע, נקרא מהלך, כל שכן העם כולו. אנו הולכים ומיישמים חזונות, מממשים חלומות ומחכים לבאות. לעולם לא נחדל. כאן מצויה אחת מנקודות הכשל של התרבות החילונית, המבקשת לשבת תחתיה בלא להתאתגר באופן מתמיד על ידי העתיד. מי שלא חי את תפילת שמונה עשרה ייפול ב'חזון' תעתועים דוגמת התקווה החלולה ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". כל מי שמכיר את רשימת הייעודים של ברכת המזון, זו המדברת על 'ארץ חמדה טובה ורחבה', זו העוסקת 'בבית הגדול והקדוש' וזו המייחלת 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' לא יוכל לשבוע מגרגירי שאיפות סכרניות דוגמת ''את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו - יותר מזה אנחנו לא צריכים''! כי עם כל חשיבותם של הדברים הנ"ל, יותר מזה אנחנו לא צריכים?? ומשיח? כהן גדול? נביא? סנהדרין? מקדש?
התנתקות גוררת התנתקות. המתנתקים מן העבר לא יוכלו להביאנו אל עתידותנו שלנו. אולי לעתידות נוסח שוויץ או לוכסנבורג, אך לא אל הייעודים של עם ישראל. ואיך יביאו בלא הזכרון המתמיד, המפכה לתודעתנו 'תמידים כסדרם' דרך התפילות כל יום, הברכות, האבלות על העבר? אין כל כח אפקטיבי שיוכל לפעול את הפעולה הנדרשת לבנות את העתידות לנו בלא זכירת חורבותינו - כי בזכירה סוד הגאולה.
לכן, רק זיכרון מזניק, לא שיקוע מחניק, יכול להובילנו, אך בלא הזיכרון הלאומי שלנו נאלץ לסוב על צירנו תוך בקשת זהותנו האבודה - המפורשת בתורה ובמסורת ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
