בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
שלוש הקדושות של יום העצמאות
בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.
לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ
בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה
בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).
יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).
והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.
תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל
ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.
במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.
אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?
יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.
סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.
כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.
גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.
אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה
מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר - ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות
כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות
אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל
מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.
זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).
כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה - אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).
יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

לתגובות: [email protected]

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il