ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
רש"י: גם את זאת - מיד לאחר שבעת ימי המשתה.
מהיכן לומדים זאת, משלמה המלך או מלבן הארמי? האם מותר לשאת אישה בחול המועד, בפורים ובשאר החגים?
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
74 - זיהוי על פי קול
75 - אין מערבין שמחה בשמחה
76 - כבוד מלכים
טען עוד
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מלכים-א ח סה( שאף על פי שהיה לו לשלמה לדחות את שמחת ימי החנוכה לחג (מועד קטן ט א), כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (תוס' שם), או כדי שלא יתעכבו מבתיהם זמן רב, שהרי בחג בלאו הכי היו צריכים לעלות לרגל (עי' שיטה למו"ק שם ותוס' הרא"ש שם), מכל מקום לא דחה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה (מו"ק שם). ולא עוד אלא אפילו אם כבר נזדמנו לו שתי השמחות בזמן אחד, אין מערבין אותן, שלכך מורה יתור הפסוק: שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אף על פי שכתוב אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם - להודיענו ששמחת חינוך לחוד ושמחת החג לחוד, ואין לערבן אפילו אם היו מזדמנים יחד (שם ורש"י).
בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז, והביאו הרמב"ם אישות פ"י הי"ד) למדו הדין ממקרא שבתורה (בראשית כט כז): מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת (כאן), ולא השיא לו את שתיהן בשבוע אחד.
דין זה הוא מן התורה, שהרי למדנוהו מכתובים, וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם וכתובות נז א; מגן אברהם סי' תקמו ס"ק ד), וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם). ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן (ב"י אורח חיים סי' תקמו) ; וכך כתב הרמב"ן על התורה בראשית שם, שהלימוד מ מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת אינו אלא סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם מתן תורה. ואפילו אם הוא גזירת הכתוב, כתבו התוספות (מו"ק ח ב) שיש קצת טעם לדבר, שהיא דוגמת הדין שאין עושין מצות חבילות חבילות, שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה; ואף כאן בשביל שיהא לבו פנוי לשמחה שהוא חייב בה, לא יערב בה שמחה אחרת, שאז אינו שמח כראוי בכל אחת מהן (נמוק"י שם).
בנשואין: אין נושאים נשים בחול המועד לא בתולות ולא אלמנות (משנה מו"ק ח ב; רמב"ם אישות פ"י הי"ד; טור ושולחן ערוך אבן העזר סד ו), ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (משנה שם), ואין מערבין שמחה בשמחה (גמ' שם; רמב"ם שם). ואין צריך לומר ביום טוב, שעיקר שמחת חג היא ביום טוב (מאירי שם).
יש אומרים שאף ראש השנה ויום הכפורים בכלל החגים, וחייבים בהם בשמחה, ויש בהם משום אין מערבין שמחה בשמחה (רב שר שלום גאון באוצר הגאונים למו"ק סי' ט). אבל הטורי אבן (חגיגה ח ב) כתב שלפי ההלכה שאין אומרים בראש השנה ויום הכפורים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" (שו"ע אורח חיים תקפב ח), אין בהם דין זה של אין מערבים שמחה בשמחה.
בשבת לא נאמר בה שמחה ואין בה משום אין מערבין שמחה בשמחה (שיטה מקובצת כתובות ז א).
בפורים נסתפק הכל בו אם מותר לישא אשה, שאפשר שלא אמרו אין מערבים שמחה בשמחה אלא בחגים של תורה, אבל פורים אינו אלא מדברי קבלה; או שמא חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ולהלכה נחלקו הפוסקים: השולחן ערוך (או"ח תרצו ח על פי תשובת הרשב"א) מתיר, והמגן אברהם והפרי חדש אוסרים. והכתב סופר (או"ח סי' קלח) כתב שהדבר תלוי במקורות הדין: אם הלמוד הוא מחנוכת הבית של שלמה, יש לומר שלא מצינו אלא בשמחה של תורה, אבל לא בשמחה של דבריהם; אבל אם למדים מ"מלא שבוע זאת", הרי שמחת שבעת ימי המשתה אינה אלא מדרבנן, ובכל זאת הקפיד שלא לערב שמחה בשמחה. וכתב השערי תשובה (או"ח שם ס"ק יב) שבמדינות אלו נהגו להתיר.
שאר שמחות: מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדיון הבן, לפי שאין נקראת שמחה אלא סעודת נשואין (תוס' מו"ק ח ב; שו"ע או"ח תקמו ד, ועי' ברש"י על הרי"ף שסובר שדוקא למי שלומד מהפסוק וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא באשתך אין איסור בשאר שמחות שלא באשתו). ואפילו במילה שלא בזמנה ופדיון הבן שלא בזמנו מותר (שם). במילה אמרו טעם נוסף, שיש צער לתינוק ואין זו שמחה, שהרי מפני כן אין מברכים אז שהשמחה במעונו (עי' כתובות ח א. תוס' מו"ק שם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
