ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- שופטים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הנושאים בפרשת שופטים רחוקים מאד מהמציאות שלנו. ורבותינו דרשו דרשות פרטיות כדי להמשיך את הרעיונות הכלליים גם אל החיים הפרטיים. וכדברי רבי חיים ויטאל על "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח), שאלו השערים שיש לכל אחד ואחד. שערי הגוף, העיניים, האוזניים, הפה, שיש להניח שם שופטים ושוטרים שישגיחו שכל איבר ואיבר יעשה מה שצריך לעשות, יעשה את רצון ה'. האוזניים תקשבנה רק לדברי תורה, לדברים של קדושה. העיניים תסתכלנה דווקא על דברים שצריך להסתכל עליהם ולא חלילה וחס על דברים האסורים, וכן שאר איברי הגוף.
אך גם במציאות הכללית, אנחנו ב"ה הולכים ומתקדמים לקראת שלמות הקיום של הפרשה הזאת, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". אנחנו כבר נמצאים בארץ ישראל ברשות עצמנו ויש לנו בתי דינין, עדיין הם לא בשלימות, ואין להם את הסמכות לדון בכל הדינים לכלל ישראל, אבל יש התחלה. ויש בתי משפט שהם עדיין לא שופטים על פי התורה, אבל יש להם את המסגרת שבעזרת ה' תתמלא בתוכן הנכון, והשופטים והשוטרים יהיו כפי שהתורה מדריכה אותנו. אנחנו מתקדמים, הכלים נמצאים, וצריך למלאות אותם בתוכן.
להתרגל לחיי ציבור
חיי הציבור שונים לגמרי מהחיים שהתרגלנו אליהם במשך כל הדורות בימי הגלות. בחיים ציבורים צריך להתרגל שיש דעות שונות בציבור ולכולם יש מקום, כמובן בדעות שמכוונות לדבר ה'. וגם הדעות שעדיין לא מכוונות לדבר ה', גם הם מחפשים את הטוב ויש להם נקודות חיוביות טובות. ולחיות חיי ציבור פירושו של דבר שאתה לא יכול לעמוד ולהגיד רק אני צודק ורק אני יודע מה נכון, ורק בדרך שלי אפשר ללכת, כי באופן כזה אי אפשר להקים סנהדרין. בסנהדרין יושבים שבעים ואחד חכמים, ויש כאלה שיש להם דעות שכך צריך להנהיג את הציבור וכך צריך לפסוק, ויש כאלה שחושבים אחרת.
על דרך הדוגמה אם דנים בדיני נפשות או אפילו בדינים של הלכות שבת, חלק חושבים שהמעשה הזה אסור מדאורייתא, וחלק מהחכמים אומרים שהמעשה הזה מותר. ולפי דעת האוסרים, אלה שמתירים הולכים לגרום לחילול שבת לכלל ישראל, הם פוסקים נגד האמת, הם מתירים דברים שאסור להתיר. האם אפשר לשבת איתם ביחד? איך אנחנו יכולים לשבת בסנהדרין והרוב יחליט לעשות פעולות שהם בעצם חילול שבת, איך נוכל להיות שותפים לזה? אנחנו בטוחים שהדעה שלנו היא הנכונה. אבל אחרים בטוחים שהדעה שלהם היא הנכונה. בציבור צריך לדעת שיש דעות שונות, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אתה בטוח ומשוכנע שאתה צודק, ואין לך שום ספק שאתה צודק ושהשני ממש טועה והוא לא מבין טוב את העניין. אתה צריך להבין שאמנם אתה חושב שהוא טועה אבל הוא חושב שאתה טועה, וכשיש חילוקי דעות, באה התורה ואומרת: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב) זהו הכלל. ואם הרבים החליטו כך, זאת התורה. כלומר, מה שהסנהדרין מחליטה, זו הוראת התורה, כך הקב"ה רוצה שיהיה. אבל להתרגל לזה מאוד קשה.
השאיפה לסנהדרין
אנחנו נמצאים במציאות שבה ציבור גדול יושב בארץ ישראל ויש תלמידי חכמים גדולים שיושבים והוגים בתורה, והם יכולים להיות ענווים ולהגיד שאנחנו לא ראויים, לא ברי הכי, מה אנחנו לעומת הדור הקודם? מה אנחנו לעומת דורות הקודמים, מה פתאום אנחנו נקים סנהדרין? אבל התורה אומרת יפתח בדורו כשמואל בדורו, כל דור צריך שינהיגו אותו תלמידי החכמים של אותו הדור. הם צריכים להיות המנהיגים של הדור ולהתאחד יחד, ובשביל זה צריך בשלות. אנחנו נמצאים עדיין בתהליך ועוד לא הגענו לבריאות הזאת. המציאות הזאת של הגלות כל כך פגמה בהסתכלות הציבורית שלנו שזה תהליך ארוך. לכאורה זו ענווה, מי אנחנו? מה אנחנו? אבל באמת זה רק לכאורה, כי הציבור צריך הנהגה מאוחדת, ולא יכול להיות שכל חלק וחלק ינהיג את עצמו. זה לא הסדר הציבורי שיהיו קבוצות קבוצות וכל אחד יסתגר בקבוצה שלו ובמסגרת שלו, כי עניינם של ישראל זה לחיות בציבור לחיות ככלל. זהו תהליך, אנחנו מתקדמים ושואפים למגמה הזאת, היא חסרה לנו מאוד. כשאנחנו מתפללים על השופטים ועל היועצים 'השיבה שופטינו כבאשונה ויועצינו כבתחילה' צריך לכוון בזה, שנהיה בשלים למהלך הזה ונגיע אליו, ואז עם ישראל יקבל מדרגה אחרת של גדולה ושלמות.
הכוח המיוחד של הסנהדרין בהוראת התורה
הכוח של הסנהדרין הוא כוח מאוד חזק. הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב, והיא ניתנה לחכמי ישראל, והם מפרשים אותה כמו שהם מבינים את דבר ה', וכפי שהם מבינים כך זו התורה. ובעניין זה הרב זצ"ל כותב דברים אולי קצת נועזים, אבל מאוד חשוב להבין אותו, וצריך להיזהר לא לטעות בדבריו.
הרב באגרות ראייה (ח"א עמוד קג' אות ו') עונה תשובה לד"ר משה זיידל, שהיה תלמידו של הרב והיה שואל אותו הרבה שאלות באמונה ובהשקפת עולם. וביחס לדברי ד"ר זיידל שהבין מדברי הרב שהתורה הולכת ומתפתחת, מסביר לו הרב, שלא הבנת אותי, מעולם לא דברתי על מושג של התפתחות כפי שרגילים להבין אותו. אלא אומר הרב:
"בהיות עם ה' כולו בארצו מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבעל פה לאיתנה, לפי הכרת בית דין הגדול היושב במקום אשר יבחר ד' על כל דבר אשר יפלא למשפט, ואז אנו בטוחים שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עוז ובכל קודש כי קודש ישראל לד', ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם" - כלומר יבואו הסנהדרין ויגידו שההוראה הזאת שניתנה הייתה לתנאים מסוימים שהיו פעם, והיום המציאות היא אחרת, והוראת התורה לא ניתנה למציאות החדשה של היום.
"וודאי ימצא על זה מקור בתורה והסכמת המאורעות עם כוח בית דין ודרישת המקרא יחד אינם דברים שמזדמנים במקרה, כי אם הן אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמיתת תורה שבעל פה שאנו חייבים לשמוע לשופט אשר יהיה בימים ההם, ואין כאן 'התפתחות' של גריעותא".
זאת אומרת, שלבית הדין הגדול יש כוח מיוחד. כאשר המציאות שונה לחלוטין ממה שהיה פעם, יכולים בית הדין לומר שהתורה דיברה על מציאות אחת, והמציאות כיום היא אחרת, ולא עליה דיברה התורה. זה קצת מבהיל להגיד שיכולים להיות שינויים בדברי התורה עצמה, אך באמת אלו לא שינויים בדברי תורה. התורה דיברה על מציאות מסוימת, ואם אתה לוקח ומעביר את מה שהתורה אמרה על מציאות אחת למציאות אחרת, אתה לא ממשיך את התורה, אתה משבש את התורה. התורה דיברה על מצב פלוני ואתה אומר שהתורה דיברה גם על מצב אלמוני, זה לא נכון, לא על זה התורה דיברה. אבל למי יש את הסמכות לעשות את זה, לומר שהחיים השתנו ועל פי זה אנחנו צריכים לעשות עכשיו כללים חדשים, זה לא יכול להיות סמכות של כל אחד, ואפילו לא של אנשים חכמים וגדולים. זה יכול להיות רק על ידי הסנהדרין. כשבית המקדש בנוי והסנהדרין יושבת בלשכת הגזית ויש לה את הכוח והסייעתא דשמיא הגדולה להתבונן ולדון בדברים באופן היותר אמיתי ויותר נכון. דווקא אז, מבאר הרב, תתכן אפשרות כזאת שתבוא הסנהדרין ותגיד שהמציאות השתנתה, וכמובן גם זה על פי התורה. הסנהדרין תדייק ותמצא בתוך התורה עצמה שמהתורה אפשר לשמוע שהיא אומרת שבמצב החדש הזה והשונה הזה, ההלכה צריכה להיות באופן שונה.
לחכמי הסנהדרין יש את הסמכות לפרש את התורה, והפירוש שלהם הוא חלק מהתורה, כמו שאומרת הגמרא במסכת שבת (לא.) שבא אחד ורצה ללמוד את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה. אין דבר כזה, תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה! התורה מתבארת על ידי החכמים. תורה שבעל פה, כל עניינה להבין את התורה לעומקה, לדעת מהו באמת הרצון האלוקי של ריבונו של עולם בתורה, וזאת מתוך המילים של התורה, מתוך הרמזים שיש בתוך התורה. התורה נלמדת אצלנו בפשט ודרש רמז וסוד, ויש כוח לחכמים להבין מתוך דברי התורה ובסיעתא דשמיא שמה שהתורה דיברה זה דווקא על מצב מסוים, והיום או מחר המצב הוא שונה לגמרי. ורק הסנהדרין יכולה לעשות את זה. לא נביא, לנביא אין סמכות לשנות מדברי התורה. נביא יכול להורות הוראת שעה. חכם עדיף מנביא.
רואים מדברים אלו של הרב, את הכוח הגדול שהתורה נתנה בידי השופטים, וגם את ההיגיון העמוק שיש בדבר הזה. זה כאילו מסוכן להגיד את זה, מזעזע, אבל זה רק כשאדם מסתכל במבט מוטעה כאילו התורה משתנית, אבל באמת התורה לא משתנית, המציאות משתנית. וכשהמציאות משתנית, התפקיד של חכמי התורה להתבונן אם התורה דיברה גם על מציאות כזאת או שלא. וכל עוד לא תבוא סנהדרין ותגיד את הדברים האלה, חס וחלילה שמישהו ישנה משהו מדברי התורה. זאת אומרת, שהתורה היא תורת חיים, הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא משנה את המציאות, שהולכת ומתקדמת ומשתכללת ומתפתחת, והתורה היא תורה נצחית שעניינה בכל מציאות חדשה שתהיה לכוון אותה באופן הכי נכון שצריך להיות.
נחזור לדברינו מקודם. אנחנו צריכים ללמוד לחיות כציבור. תלמידי חכמים צריכים לדעת, שאני בריה וחברי בריה, ולכבד אחד את השני, וכמו שהגמרא אומרת במסכת חגיגה (ג:) שזה פוסל וזה מתיר זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר, והמחלוקת היא לפעמים בעניינים של כריתות גם בענייני אישות ובעוד עניינים, וזה אומר כך וזה אומר אחרת, זה אומר בכה וזה אומר בכה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, הכול ניתן מפי ה'. יש הבנות שונות. כשם שפרצופיהם של אנשים שונים כך דעותיהם שונות. ויכולות להיות בהבנת התורה דעות שונות, וצריכים לדעת לחיות ביחד. לדעת לחיות כציבור על פי התורה.
מצוות מינוי המלך לכתחילה או בדיעבד?
המצווה הבאה בפרשה עוסקת במינוי מלך, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו). גם למצווה זו צריך הכשרה גדולה מאוד.
ה'ציץ אליעזר' כתב ספר שלם על הלכות מדינה ויש לו שער על מצוות המלך. התורה אומרת: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (שם יז, יד – טו) ונחלקו הראשונים האם זו מצווה לכתחילה או רשות או אפילו רק בדיעבד, שלוש דעות בדבר:
הרמב"ם אומר (הלכות מלכים פ"א ה"א) שיש מצווה למנות מלך, "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ", ומצווה ראשונה למנות מלך, וגם החינוך מונה מצווה למנות מלך בתוך התרי"ג מצוות, וכך גם דעת הר"ן בדרשותיו.
בין מלך לשופט
הר"ן מסביר בהרחבה את ההבדל בין התפקיד של המלך לתפקיד של השופט. השופטים צריכים לשפוט על פי התורה בדיוק, ויש להם גם סייעתא דשמיא גדולה. הוא מסביר שהתורה מורה הוראות אפילו בעניינים שבין אדם לחברו, כפי הדינים בפרשת משפטים. ולכאורה בענייני ממון, יכולה להיות הסכמה של בני אדם. אדם יכול לוותר ולמחול על ממונו ולתת מתנות. ולכן אם הציבור מסכים לעשות חוקים ממוניים כאלה או אחרים, אין לתורה סיבה להתנגד לזה. ואם אנשים מסכימים שהנהגת הציבור תחליט איך לעשות את הסדרים הממוניים ביניהם במצב שיש חילוקי דעות וכדומה, מבחינת התורה לכאורה זה יכול להיות מוסכם.
אבל אומר הר"ן שכאשר התורה קובעת כללים, ובית דין דן לפי הכללים של התורה, אז מופיעה בזה השראת השכינה. כל מצוות התורה כשמקיימים אותם, משרים שכינה. מצוות שבין אדם למקום בוודאי, אך גם במצוות ובדינים שבין אדם לחברו, שהקיום שלהם הוא על פי בית הדין, קיומם יוצר השראת שכינה.
לעומת זאת, למלך יש תפקיד נוסף. כיוון שיש מציאויות שונות שמתחדשות במשך הזמן, יש אפשרות למלך להורות הוראות שעה. על דרך הדוגמה, התורה אומרת שכדי להעניש אדם בעונש מוות, צריך בירור מוחלט, שני עדים שראו בדיוק, וחכמים אמרו שסנהדרין שהייתה הורגת אחת לשבעים שנה הייתה נקראת סנהדרין קטלנית (ע"פ משנה מכות פרק א משנה י). אז אם לא יהרגו אנשים כאלה שרצחו ועשו עבירות שחייבים להרתיע מפניהם, יצא מצב שמה שהסנהדרין עושה, לא מספיק מרתיע. במצב כזה כהוראת שעה יכול המלך לתת עונשים שלא על פי התורה. וזה חשוב מאוד שיהיה מלך שיש לו תפקיד כזה, כי הכללים של התורה הם כללים יסודיים בסיסיים, אבל המציאות היא כל הזמן מתרחבת ומתפשטת ומשתנה, וצריך את ההשלמה של המלך שבכל המצבים החריגים או המשתנים, יכול לפעול ולעשות תיקון למצב. לכן צריך גם מלך וגם שופטים.
גם לסנהדרין יש כוח לפעמים במקום מלך. במצבים מיוחדים יכול בית הדין לדון שלא על פי התורה. וזה דווקא כשאין מלך ואין מי שימלא את התפקיד הזה אז יש כוח לסנהדרין. ויש דעות שגם לבית הדין המרכזי שבכל דור ודור, ויש דעות שמרחיבים את זה גם לבית דין שבכל עיר ועיר, שיש להם סמכות לתת עונשים. הראשונים נתנו אפילו עונשים גופניים כדוגמה לפגוע באישה שהייתה מקולקלת וגרמה קלקולים לאנשים וחתכו לה את האף כדי שתהיה מכוערת, וכמובן שאין הלכה כזאת בתורה... זה כוח של בית הדין במצב שאין ברירה לתת עונשים מרתיעים כאלה.
ויש דעה שאומרת שמלך כמו לשונה של התורה, זו לא מצווה חיובית, אלא מצווה רשותית. זאת אומרת, אם אמרת אשים עלי מלך אתה מרגיש צורך שיהיה לך מלך שינהל את העניינים, כי בלי מלך ההנהגה לא מסתדרת, אז התורה אומרת שאם כבר רוצים מלך, מה הם הדרכים למנות את המלך, שצריך להיות מלך אשר יבחר ה', לא סתם. כלומר למנות מלך זה לא חובה מלכתחילה. אלא אם אתה רוצה, התורה מצווה, זו מצווה שנובעת מרצון הציבור.
החסרונות במלוכה
האברבנאל אומר גם בפירושו לתורה וגם בפירושו בשמואל, שאין בכלל מצווה לכתחילה למנות מלך, ועדיף שלא יהיה מלך. ובתקיפות ובחריפות הוא יוצא נגד מינוי מלך ובעד הנהגה רפובליקנית דמוקרטית (לשון הציץ אליעזר), וזו מין מצווה בדיעבד, כמו אשת יפת תואר, שזו לא מצווה לכתחילה, אך בדיעבד כשהיצר מתגבר אז דברה תורה כנגד יצר הרע. אז גם כאן סוג של דברה תורה כנגד יצר הרע. ואם רוצים מלך כמו כולם, אז התורה מסכימה, אך זה לא לכתחילה.
"והדעה הזאת" - שצריכים דווקא מלך – "היא דעה כוזבת, מפני שאין סיבה "שלא יהיה מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת (בית נבחרים, כנסת) ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט והנהגותיהם תהיינה זמניות משנה לשנה או של ג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. וכבר לימדנו החכם שהניסיון גובר על ההיקש, הביטו ראו ארצות שתהיה הנהגותיהם על ידי מלכים ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם, איש מהם כל הישר בעיניו יעשה, ומלאה הארץ חמס מפניהם ומי יאמר לו מה תעשה, והיום הזה ראינו ארצות רבות תהיה הנהגתם על ידי מושלים ושופטים זמניים והם הרודים בעם, ואיש אחד מהם בדבר יחטא, עוד מעט יבואו אנשים אחרים תחתיו ומי אשר יחטא יקבל עונשו כראוי באופן שלא יזידון לעשות עוד".
זאת אומרת, הנהגה של המלך, שהוא נשאר ואחר כך גם הבנים שלו יורשים אותו וכדומה זה מסוכן מאוד. הוא משתרר על הציבור ונוגש בו ועושה מה שהוא רוצה, ובסופו של דבר הכוח החזק שיש בידו גורם לקלקולים מאוד גדולים. על כן הוא אומר לכתחילה עדיפה הנהגה משותפת ומשתנה ומתחלפת. ואחרי אריכות הדברים של האברבנאל להסביר שהתפקיד של המלך זה לא לכתחילה, הוא מבאר מה הכוונה "ואמרת אשימה עלי מלך". התורה לא אומרת שזה מה שצריך להיות. התורה אומרת שכנראה זה מה שיהיה, התורה צופה את העתיד והיא אומרת שזו המציאות שתהיה שכאשר תבוא אל הארץ 'ואמרת אשימה עלי מלך', ובמצב כזה שיש בקשה למלך, יש תנאים, לא סתם לשים מלך אלא לשים מלך אשר יבחר ה'.
האלשיך חולק עליו ואומר שמפורש בדברי חכמים שיש מצווה למנות מלך והיא אחת משלוש מצוות שנצטוו ישראל בבואם לארץ, הרי שזה הסדר שהתורה רוצה. אבל אומר האלשיך שהתורה לא רוצה שהבקשה למלך תבוא מהעם אלא מריבונו של עולם. ולכן התורה מקדימה ומצווה על מינוי מלך, וצריך גם לחכות לזמן שזה יבוא מה'. ריבונו של עולם מנהל את עם ישראל על ידי החכמים והשופטים והמנהיגים, ורק שהוא יצווה שיהיה מלך, הגיע הזמן למנות מלך. ועל זה הייתה הקפידא בימי שמואל, שישראל רצו מלך ולא חיכו שהקב"ה יצווה ויגיד על ידי שמואל הנביא או מי שיבוא אחריו, שהגיע הזמן להמליך מלך.
על כל פנים שוב אנחנו נפגשים בשאיפה שתהיה מציאות שיש מלך בישראל, שולט ומכוון את עם ישראל על פי רצון ה'. ואנחנו מאוד מתקרבים לזה. ב"ה אנחנו כבר פה בארץ ישראל, ונמצאים בתהליך. יש עוד כמה שלבים לעבור. הם יכולים להיות מהירים, ויכולים להיות לא מהירים, אבל אנחנו בדרך. אנחנו כל הזמן מתקדמים. והפרשה הזאת הולכת ונהיית יותר חיה. ועל זה אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מריבונו של עולם, שזה יהיה במהרה וברחמים.
לא לפחד מהתמודדויות בכלל ובפרט
בספר דברים אנחנו עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל בערבות מואב, ומשה רבינו מדריך אותנו להתכונן לקראת הכניסה לחיים בארץ ישראל. והתורה חוזרת ואומרת עוד פעם ועוד פעם שלא לפחד, לא מהגויים אף על פי שהם גדולים ועצומים. זה חוזר בפרשת דברים ואחר כך עוד פעם בפרשת עקב "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים ז, יז – יח). הם יותר גדולים מישראל, וזה טבעי שאדם יפחד מאויב גדול ממנו, אבל עם ישראל לא הולך על פי סדרי הטבע, הקב"ה הולך איתנו, "ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם" (דברים לא, ג) כלומר הוראת התורה היא לחיות באמונה, להיות מאמינים. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה, ו), אתם ראיתם את הניסים והמופתים הגדולים, אתם צריכים לדעת שעם ישראל הוא עם של ה' והקב"ה כל הזמן מנהיג אותו לא על פי ההנהגה הטבעית אלא על פי הנהגה אלוקית, ולא לפחד. לא לפחד פירושו של דבר להאמין.
אנחנו הולכים בדרכי ה', ואנחנו מתבוננים כיום במציאות ורואים את המצב המורכב של האמונה בעם ישראל, וחושבים איך אפשר לשנות את כל המציאות הזאת. וכל פעם יש גלים חדשים של משברים וזה נראה כאילו הם גדולים עלינו, אבל כיוון שאנחנו הולכים על פי דרכו של ריבונו של עולם והוא איתנו, אנחנו צריכים להיות תמיד מלאי אמונה, ולא לפחד פן שמא אולי תתגבר איזו רוח רעה וכו' כך לימד אותנו הרב להסתכל על כל המציאויות ולראות איך שהכול מכוון. ואיך כל בעיה שפוגשים, היא לא רק באה לקלקל, אלא היא ירידה לצורך עלייה. וכשמלאים באמונה, אז מצליחים יותר. אז יש ביטחון ותחושה של עוצמה, ועושים דברים גדולים. ככל שהאמונה יותר גדולה, הדברים יותר גדולים. כך בציבור וכך ביחיד. כל אחד ואחד נמצא במלחמה, הרב קורא לזה באורות הקודש 'מלחמת עולם', זו המלחמה בין שתי הכוחות שיש בעולם, זה המלחמה הכי מתמשכת מאז ימות עולם בין הטוב ובין הרע. ואם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. זאת אומרת, הסדר הוא שכביכול באופן הטבעי אי אפשר לנצח את הכוח השלילי, אבל הקב"ה עוזר, ותמיד הקב"ה עוזר, ומפני שהקב"ה עוזר לכן אנחנו תמיד יותר חזקים מול הכוח השלילי.
אדם צריך ללמוד מהכלל אל הפרט, כל אחד צריך לדעת שבשאיפות שלו להתקדם ולעלות במעלות הקודש, לתקן את מידותיו, להשתפר, ריבונו של עולם איתו, ועליו להיות בטוח שיש לו יכולות להתקדם ולא לפחד מחולשות. להיות מלא אמונה שיש לי את הכוח להתקדם. מאיפה ניקח את הכוח - מתוכנו. ריבונו של עולם נמצא - בתוכנו. הניצוץ האלוקי קבוע בתוך כל אחד ואחד מישראל, ויש לנו כוחות להתגבר. והאמונה הזאת שהיא נכונה היא מעצימה את הכוחות. צריכים להסתכל במבט שלם, לא צריך להתעלם מהחולשות, אך גם לא להיות ביקורתי באופן מוגזם.
תשובה מתוך הסתכלות חיובית
אנחנו נמצאים בחודש אלול, כל השנה אנחנו צריכים לתקן, אבל באופן מיוחד בחודש הזה ובארבעים יום שעד יום הכיפורים, כל אחד צריך לעשות חשבון נפש ולבדוק את עצמו ולראות מה הוא יכול עוד לשפר ולתקן. והבדיקה הזאת צריכה להיות בדיקה נכונה. לא לחטט איפה שלא צריך. הזוהר אומר, שכמו כשאדם בודק חמץ, הוא לא צריך לבדוק איפה שלא שמים חמץ. לא צריך לבדוק למעלה במקום שיד האדם לא מגיעה לשם, וגם לא מלמטה, במקום שאדם לא מניח שם חמץ. צריך לבדוק איפה שיש, לא איפה שאין. כך גם אדם לא צריך לחטט יותר מדי בתוך ההנהגות שלו. מה שהוא מכיר שיש לו לתקן, והוא מודע לזה. וראשית כל להיות בטוח שכל אחד רוצה להיות מתוקן ולא רוצה לעשות דברים לא טובים, ואם חלילה מישהו נכשל, זה לא מתוך רצון, זה מתוך חולשה שאין לו כוח, אבל הוא מצטער על זה. זה סוג של עבירה שהיא לא מזיד, אלא שוגג או אונס או שוגג שקרוב לאונס. מין מדרגה כזאת וצריך להתייחס אליה באופן כזה, לא שאני לא בסדר וחוטא במודע וברצון, זה לא כך, אדם לא חוטא במודע.
'שבע יפול צדיק וקם'
אם אדם מסתכל באופן כזה על עצמו, אז הוא לא מפחד מהחולשות. גם אם נכשל, עוברים הלאה, ומתקדמים, "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז) צדיק נופל שבע פעמים, זה המון, שבע זה לשון רבים. הרבה פעמים צדיק נופל אבל הוא מהר קם ומתקדם ולא מתעכב, למה נפלתי? כמה נפלתי? מה נעשה שלא אפול עוד פעם? הוא רץ קדימה, לא מסתכל אחורנית, אלא מתקדם ולאט לאט בונה את עצמו. יכול להיות שאחר כך עוד פעם הוא יפול, אז הוא יקום. הוא לא מפחד מנפילה, יפול יקום יפול יקום, לא שהוא מזלזל חס וחלילה בנפילות, אבל הוא לא מפחד.
אצל הרשע - "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ" (תהילים כ, ט) הוא לא רוצה לקום. הוא אומר: 'אם אני אקום אני אפול', והצדיק אומר הפוך 'אם אני אפול אני אקום'. הצדיק מאמין שהקב"ה יעזור לו, לא מפחד. צריך להיות מלא ביטחון ואז הקצב של ההתקדמות הרוחנית יהיה קצב אחר לגמרי. אם אדם כל הזמן פוחד וירא, הוא לא מתקדם. הרב לימד אותנו שמהלך התשובה הוא שבמקום לברוח מהרע צריך לרוץ אל הטוב. התשובה זה מהלך מהרע אל הטוב. יש כאלה שבורחים, פחדנים, בורחים מהרע, יש כאלה שרצים אל הטוב, קדימה רוץ, תכבוש עמדות חדשות, להתקדם יותר ויותר. אנחנו לא פחדנים שבורחים, אנחנו גיבורים, אנחנו מנצחים. זה מה שהרב מלמד אותנו בספר אורות התשובה. הרב אומר לנו תסתכלו בצורה בריאה על החיים, לא להסתכל ולחשוב שהחיים קשים ומורכבים. אמנם צריך להיזהר כמה שפחות ליפול, כמה שפחות להיכשל, אך בעיקר להסתכל באופן חיובי, אנחנו רצים קדימה אל הטוב, יש מכשולים מתגברים, ואז יש סייעתא דשמיא גדולה מאוד.
שמחה על ריבוי תלמידי הישיבה
אני רוצה לקבל בברכה את התלמידים החדשים. זה מאוד משמח את הלב לראות בית מדרש מלא וחדר אוכל ממש צפוף. זה קצת אולי מכביד אבל הלוואי שיהיה עוד יותר צפוף, וכשיהיו שמונה בחדר, אז הישיבה תעלה קומה גבוהה מאוד. שמונה אמרנו, זה כבר מעל הטבע.. העוצמה של תורה שאנשים יושבים בבית מדרש מלא, יושבים ולומדים תורה, איזו שמחה גדולה יש בשמיים, איזו התרוממות, אילו עוצמות רוחניות אנחנו מקבלים, ועם ישראל מקבל. אנחנו צריכים לדעת, שהכוח של התורה הוא כוח עצום, אין כוח גדול מזה, אפילו ביחס למצוות, לימוד תורה שאנשים לומדים, שאנחנו לומדים, מרומם את עם ישראל, וכשמסתכלים באמונה ויודעים שזה כך, זה עוד יותר גדול. כשיודעים את ערכה של התורה זה מרומם את הלימוד. אז אני מברך את כולנו כולכם שבע"ה נזכה שהימים הללו יהיו ימים מרוממים ומקדמים ושנגיע בע"ה מוכנים לימי הדין, ושנזכה לשנה טובה ומבורכת לכל ישראל ולנו, ולא מן הנמנע שהשנה הבאה עלינו תהיה שנת גאולה, לא מן הנמנע, באף מקום לא כתוב שזה לא יהיה, אי אפשר לדעת, צריך לחשוש לזה, למיחש מיבעי, ואז צריכים להיות מוכנים בעזרת ה'.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
