ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מאמרים נוספים
- ספריה
- קומי אורי
- ד - בעקבות עמונה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל מתחלקים לשני מיני דגן, חיטה ושעורה, ולחמישה מיני פירות. לסדר הפירות יש חשיבות הלכתית ורעיונית, שהרי כל הקודם במיקומו בפסוק נחשב למעולה יותר וקודם בברכה. וכך מצאנו שהשמן והדבש הם האחרונים, החותמים את רשימת שבעת המינים, ככתוב (דברים ח, ח): "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", אולם חז"ל למדונו, שהסדר שונה: שמן ודבש הם הראשונים לברכה מבין חמשת הפירות. ההסבר לזה הוא שהקדמת המין בברכה בנויה על הכלל, שככל שהמין קרוב יותר לתיבה "ארץ" הוא נחשב למעולה יותר, ועל כן הוא קודם לברכה. לאמור, ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. נמצא אפוא לפי כלל זה, שסדר חמשת הפירות הוא: זית, תמר, גפן, תאנה, רימון.
כאשר ניקח את גרעיני הפרי נראה בסדר הגרעינים תהליך הדרגתי של התפרטות: הזית (שהוא השמן) מורכב מפרי, שבתוכו יש גלעין אחד. מרמז הוא למקור הבריאה, להתחלה האחדותית. לאחר הזית נמצא התמר (שהוא דבש), וכאן ניכרת תחילת ההתפשטות, שכן גלעין התמר אחד הוא, אך יש בו חריץ המחלקו לשניים (סוף מעשה במחשבה תחילה). הרמז: האדם נברא אחד ובסופו יהיה לשניים. השלישי ברשימה הוא הגפן, הענבים. בעינב יש מספר מועט של גרעינים. ניכרת כבר ההתחלה הממשית של ההתפרטות. לאחר מכן מוזכרת התאנה, פה תהליך הפירוט נמצא בעיצומו. מספר הגרעינים רב מספור, ההתפרטות הגיעה לשלב שבו היא מיצתה את עצמה מהבחינה הכמותית, אבל הפרטים עצמם הינם ללא זהות, ללא איכות. לבסוף מגיעים לחותם – הרימון. כאן מוצאים, שהגרעינים הגיעו להתפרטות הרצויה, ואיכותם שלמה. גרעיני הרימון הם עצמם הפרי הנאכל, הם מקושטים בגוונים אדומים, טעמם מגוון ועסיסי, כל גרעין ברור ומלוטש, כל קבוצת גרעינים נמצאת ארוזה בנפרד, כולם שוכנים בשלום בפרי אחד וממקום אחד הם יונקים. מן הרימון ניתן ללמוד, שהפרטים במין האנושי חייבים לחתור ולהגיע לידי זהות אישית ברורה, שלמה, עזה, יפה וטובה, ובנוסף לכך להיות בנויים בקבוצות ייחודיות, וכולם ילמדו לחיות בהבנה ולעזור זה לזה, שהרי מיניקה אחת כולם מתפרנסים.
מסדר זה של הפירות ניתן ללמוד, שגדולתו של כלל ישראל תלויה באדם הבודד, שיגדל באיכות הראויה לו כנברא בצלם א-לוהים. ומובן, שגילוי שיעור הקומה השלם של כל יהודי בודד הוא באהבתו ובתרומתו לבניין ייעודו הכללי של עם ישראל, שהרי אין חשיבות לגרעין הבודד, אלא בהיותו חלק מהרימון השלם. ומכאן יש תקווה לתיקון השלם של הבריאה כולה כאשר כל העמים יידעו כי מיניקה אחת הם מתפרנסים, לאמור שא-לוהים אחד הוא א-לוהינו, אז יגלה כל פרט במין האנושי את מהותו, וכל ציבור את ייעודו, וכל העמים יחיו בהרמוניה מלאה.
סדר מדורג נוסף מופיע בפירות: הפותח – גרעין הזית שקצותיו חדים ודוקרים את הלשון, והולך ומתעדן בגרעין התמר שנעים להחזיקו בפה. את גרעיני העינב לעתים אדם בולע ולעתים פולט. גרעיני התאנה – הכול אוכלים אותם, אבל הם אינם מזינים. ולבסוף גרעיני הרימון, שהם עצמם הפרי.
מי החשוב יותר, ראשונים או אחרונים?
ועדיין יש להבין, מדוע ראתה התורה להעמיד את השמן והדבש בסוף הרשימה, ומדוע הם לא נזכרו בשמות עצם הפרי, זית ותמר, כשם שנזכרו שאר המינים?
כדי לקבל תשובות עלינו לברר שאלת יסוד ביחס לסדר. מי החשוב יותר, הראשונים או האחרונים? והנה נמצא, שיש פנים לכאן ולכאן, שהרי בעשרת הדברות ודאי שהדיבר הראשון הוא היסודי והמרכזי מהכל – "אנכי ה' א-לוהיך". גם בכיבודים, כגון בעלייה לתורה, הראשון הוא המכובד ביותר – הכהן. ואולם בסדר הבריאה מוצאים אנו, שהאדם נברא אחרון, והוא החשוב ביותר שביצירת מעשה בראשית. ונראה, שהעיקרון הוא שכאשר נרצה להחשיב דבר האמור לשמש יסוד בבניין הכרתנו, נעמיד אותו בראשונה, וכאשר נרצה להחשיב את התיקון המעשי והרגשי הקשור באדם, נעמיד אותו באחרונה.
ולכן בעשרת הדברות, הדיבר הראשון הוא החשוב מצד ההכרה, שהרי מהכרה זו, שה' הוא הא-לוהים, יש ערך לכל המצוות, ולכן הוא מופיע בתחילה. ואילו בבריאת העולם – תכלית הבריאה היא, שהאדם יפעל כנזר הבריאה באופן מעשי, ולכן הוא מופיע בסוף.
כך בכיבודים: באופן סגולי חשוב הכהן, ולכן הוא פותח, אבל המפטיר חשוב לנו, מכיוון שהמפטיר חותם בנביא, המדבר בתיקון האדם, ולכן הוא האחרון.
לפי העיקרון הזה נראה, שהזית חשוב באופן סגולי, שהרי הוא מקור השמן ובלעדיו חצי מחיינו היו בחושך, וכן הוא מאבות המזון, לכן ראוי שיהיה ראשון, וכן התמר, שהוא אבי כל הממתיקים. אבל שמם – שמן ודבש – נוצר לאחר שעברו תהליך השבחה בידי האדם, ולכן מקומם בחתימה. התמזגו בשני המינים – זית-שמן ותמר-דבש – שני שמות, להיות סגוליים וחביבים לאדם, להיות ראשונים לברכה בפירות ארץ-ישראל.
על הגאולה הגנוזה בדבורה
ארץ זבת חלב ודבש, דרך הגאולה גנוזה בדבורה.
אשת לפידות היושבת תחת התומר. תמר – תם המר, שכן הדבש מתוק.
אברהם, אב-רם יצר את המהפכה הגדולה, במקום לדרוש תמורה תדיר והבריאה תהיה במאבק מר תדיר, העניק אברהם תרומה לרומם את הבריאה. וזכינו לא רק לאברהם אבינו, אלא שגם אביו של מושיענו משה הכין לנו תשתית של עמרם, עם-רם, לרומם את האנושות להביאה לגאולה.
בהיכל המשיח נכנסים אלו שממירים את המרירות ברוממות רוחניות / הנתינה, מעין ממלכת הדבורים.
פלאית היא ממלכת הדבורים. חמישים אלף דבורים בכוורת אחת, וכן יוצרות חלות דבש במשושים, קינים לעוברים הגלמים, דבש, ודבש מלכות. פרופיליס. שעווה.
יש להן סיירת לגלות צוף, וריקוד מיוחד לבשר לדבורים באשר הם. "יש צוף". הן מצננות את הכוורת כשהיא למעלה מº35 בכנפיהן. מוכנות בכל עת למסור את נפשם ולמנוע מן המבקש לפגוע בכוורת, כאשר המלכה מייצרת ביום פחות מאלף וחמש מאות גלמים / עוברים, אז הם הורגים אותה וממנים אחרת במקומה שמזונה הוא רק דבש מלכות, ועוד ועוד תפקידים יש בכוורת. והנעלם הנורא לתהילה - מי מפקח על ממלכת הדבורים לומר לדבורה זאת תעשי דבש מלכות ולזו דבש רגיל ולזו לייצר שעווה...? מי מקצה משאבים לכל אחת מן המשימות? ובאמת שאין מי שיאמר, אלא כולן כגוף אחד המחולק לפרטים המרגישים כולן את המטרה הנעלה קיום הממלכה, וכל אחת מוכנה לעלות כל דבר למען הכלל.
וזאת נשמת כנסת ישראל שנוצרה בעבור הגאולה של הבריאה, וכל אחד מן הפרטים רואה את זכותו הגדולה להיות כר' עקיבא מקדש שם שמים "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד.
סוד ההתכללות
סוד הגאולה במשנת הגר"א היא "ההתכללות". יוסף עם יעקב. תפארת עם יסוד. כנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו קש". יוסף ויעקב כוללים את כל הספירות, כידוע. היום שבו תלמידי הגר"א, לפי מצוות רבם, ראו בו את היום הבהיר לגאולה וכל דבר שהיה לבניין כנסת ישראל, הוא יום ה-20 לעומר. אז הניחו את אבן הפינה לבית מדרשם ע"ש אליהו. וכן עשו את חנוכת השכונה ואבן הפינה לשכונה הראשונה מחוץ לירושלים "נחלת שבעה".
סוד ההתכללות הוא ש"אין בפרט אלא מה שיש בכלל". וצלחה דרכם של תלמידי הגר"א, מפאת שלקחו אחריות על כנסת ישראל והלכו ראשונים למסור את נפשם, בעבור בניין החומר והרוח, כך ציווה אותם הגר"א. כמעשה נחשון שהעניק לשבט יהודה את המלכות "בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו".
זה סוד הזית שהוא הראשון, שיש לו גרעין אחד, ואין שום הנאה ותועלת פרטית ממנו, כולו אחדות, ורק אם יהיה מתוקן עניין האחדות, על הבסיס הזה יש מקום לפרטים לגלות את ייחודם לטובת הכלל.
ובמצרים "ויוכו שוטרי בני ישראל" (שמות ב, יד), וביארו חז"ל שהיו השוטרים חסים על חבריהם מלדוחקם והיו הנוגשים המצרים מלקים אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה. לפיכך זכו אותם שוטרים להיות בסנהדרין ונאצל מן הרוח של משה ואהרון עליהם.
"כל המוסר נפשו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש" (מדרש תנחומא פ' בהעלותך). ובמשנת הרב כלל זה הוא הבריח התיכון. "כלל ישראל". וכך כתב תלמידו המופלא הרב חרל"פ (מי מרום עמ' קכו) "ההבדל תהומי בין פרט והכלל של ישראל... אצל אומות העולם אין כלל רק פרט, אלא שמתוך קיבוץ הפרטים נעשה כלל, ואצל ישראל, להיפך, שאין פרט והעיקר הוא הכלל, והפרטים הם חלקים היוצאים מתוך הכלל".
ואצל רבו של הרב, המהר"ל מפראג, מצאנו "כל ישראל ערבים – בשביל שהם עם אחד. ומה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד, כמו [לעומת] שהם ישראל הדומים לאדם אחד, אם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישים בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד" (נתיב הצדקה פרק ב).
והרב קוק כתב "ומה שרצו הצדוקים שיחיד מתנדב קורבן תמיד, הוא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת קדושה מיוחדת, שכל אומה: עיקר הקיבוץ שלה, כדי להיטיב ליחידים הפרטים. ובשביל כך [בישראל] קרבנות ציבור צריכים להיות דווקא משל ציבור שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו" (משפט כהן עמ' רעג).
לכבודם של גיבורי עמונה
גיבורי עמונה, נוער בריא, זכיתם ללכת בדרך הגר"א, דרך הקודש. זכיתם בנתיב שוטרי ישראל שהוכו והתעלו לגדולה ולרוח הקודש, זכיתם לבטל את ה"אני", ולהיות לאין למען הגאולה.
לא כוח וכבוד ביקשתם, אלא את כבודה ואת כוחה של כנסת ישראל, שם שמים התקדש בעמונה. בעם שהוא אומה מיוחדת באחדותה הטהורה ממעיין התורה.
היום ההוא בעופרה, גדעון התעורר לתחייה לגדע את העבודה הזרה של האנוכיות והנוחיות. לגלות שאנו, איננו חפצים בשום גדולה, אלא בגאולה, בקידוש ה', בהרמת קרן ישראל.
עלה נעלה וירשנו אותה. בדרכם של כלב, יהושע, דוד, עזרא הסופר, ר' עקיבא, הגאון מוילנא, הרב קוק. בדרכם של כל אלו, נלך. וגם נצליח, שכן דרכינו היא דרך יוסף הצדיק.
-----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
שם משמואל על הפרשה שורשי היראה והחסד במצוות המילה
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק ב'
מצוות המילה גורמת לקבלת השפע הרוחני. בהתחלת שנות האדם בימי הנעורים האדם צריך ללכת ב'חסד' כמו אברהם, ואחר כך ילך במידתו של יצחק. על ידי שאברהם מל את עצמו הוא עשה מעשה דין, ועל ידי כך הוא הוליד את יצחק שהוא מידת הדין.
