- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- שבת ומועדים
- שיחות לעשרה בטבת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ
הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים
מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל היה רגיל לשאול איך אחיו של יוסף לא הכירו אותו. יוסף הרי היה מיוחד במראהו כל כך, עד שהוא היחידי בכל התורה שנאמר עליו "יפה תואר ויפה מראה". יופי ייחודי שבולט, על אחת כמה וכמה בהשוואה למצרים המכוערים (רש"י בראשית יב יא). ולא עוד אלא שהאחים רואים שהמושל הזה שונה מאוד מכל הסביבה, הם רואים שהמצרים לא אוכלים איתו כי הוא עברי. המושל הזה גם יודע דברים נסתרים: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ", והם תמהים על כך, "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". יודעים שהוא דיבר על כך שהוא יהיה מלך, יודעים שהוא במצרים. איך הם לא מזהים שהוא יוסף אחיהם?
התשובה היא שיש משהו שמסמא את עיניהם. כך אומר הפסוק על שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג ח). גם פיקחים וגם צדיקים יכולים ליפול בפח של השוחד שמסמא את העיניים, וקנאה שנאה ותחרות מסמאות את העיניים.
דוגמה לדבר היא מלחמת יום כיפור. היינו כל כך זחוחים ובטוחים בעצמנו, עד שלא העלינו על דעתנו שמדינות ערב יעזו לתקוף את מדינת ישראל אחרי המפלה שנחלו במלחמת ששת הימים. לא עזרו עשרות ומאות הידיעות שהגיעו למודיעין כי הסורים והמצרים עומדים לתקוף את ישראל. לא רצינו לקבל את הדברים, לא ראינו אותם ושילמנו מחיר כבד מאוד.
עיוורון בדרך לחורבן
העיוורון של הפיקחים והצדיקים הביא לנו גם את חורבן בית ראשון. הנביאים הראו להם את החורבן ההולך ובא באופן חזק ומוחשי, כל דברי נביאי האמת התקיימו והם העדיפו להתעלם. אומר להם ירמיהו "כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ: קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן". בבל עולה. אומה אכזרית ביותר ופניה מועדות לעבר ישראל. במקום להקשיב לירמיהו הנביא, הם העדיפו להקשיב לנביאי השקר שהבטיחו שלום ומזרח תיכון חדש ושילמו מחיר יקר.
פקיחת עיניים בדרך לגאולה
אנחנו מתפללים כל יום לא להיכשל בעיוורון ובחושך שהביאו את הגלות ומתפללים לפקיחת עיניים בברכת אהבת עולם, "וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ", הארת העיניים שמביאה לישועה. "נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ"; לקיבוץ גלויות, "מַהֵר וְהָבֵא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת כָּל הָאָרֶץ"; להינצל משיעבוד מלכויות "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ"; לעלות ולהתעלות קומה אחר קומה "וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ"; להתקרב אל ה' "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה". ועוד.
צום נכון פוקח את העיניים. כך אומר הנביא ישעיהו: אם גם תצום וגם תתקן את דרכיך, "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ". אז יהיה לך אור גדול ותוכל לראות את הדרך האמיתית "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח).
צום בערב שבת
אנשי המעמד לא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת
המשנה במסכת תענית (פרק ד) מספרת לנו ש"אנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי ולא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת". שלא ייכנסו לשבת כשהם בתענית.
אמנם זו לא הלכה לכלל ישראל, שהרי המשנה במנחות (יא ז) אומרת שלפעמים כיפור יוצא ביום שישי. "חל יום הכפורים להיות בשבת, החלות (של לחם הפנים) מתחלקות לערב. חל להיות ערב שבת - שעיר של יום הכפורים נאכל לערב. הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה".
המשנה דנה מה עושים עם שעיר שהוקרב ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת. האם אוכלים אותו או לא? השעיר של מוסף נאכל לכוהנים ויכול להיאכל רק בשבת. אי אפשר לבשל אותו לא בכיפור ולא בשבת, אם כן מה עושים? המשנה אומרת כי היו כוהנים שיודעים לאכול בשר כשהוא נא (כמו שאוכלים היום בסושי בשר נא). לענייננו למדנו שלפעמים היו קובעים את כיפור ביום שישי.
עשרה בטבת הוא הצום היחיד שיכול לחול בשישי
אמנם כל זה היה בימים שהיו קובעים חודש על פי הראייה. בימינו סידור לוח השנה תוקן על ידי רבי יהודה נשיאה באופן שלא יחול אף פעם יום כיפור בשישי או בראשון כדי שלא יהיו שני ימי שבתון רצופים שאסורים בבישול ובהכנת אוכל נפש (ר"ה כ ע"ב).
לכן קיים הכלל בקידוש החודש של ימינו לא אד"ו ראש, דהיינו לעולם לא יהיה יום ראשון של ראש השנה בימים א ד' ו' כדי שיום כיפור לא יהיה בימים שישי או ראשון (עיין בה"ל שכח א). ממילא ביום שישי לא יחולו לא צום גדליה ולא תענית אסתר, ששניהם חלים תמיד באותו יום בשבוע שבו יחול יום כיפור שלאחריהם.
הגמרא גם דנה במקרה של תשעה באב שחל ביום שישי )עירובין מ ע"ב). על פי סידור לוח השנה של ימינו לא יחול תשעה באב בערב שבת, שהרי הכלל הוא לא בד"ו פסח. דהיינו לא יחול פסח לעולם בימים ב' ד' ו' (שו"ע שכח א).
תשעה באב תמיד חל ביום שחל בו יום ראשון של פסח על פי הכלל של א"ת ב"ש (שו"ע תכח ג). לפי זה תשעה באב לא יחול לעולם בימים בד"ו. לכן גם י"ז בתמוז לא יחול בימים בד"ו, כי הוא תמיד חל באותו יום של תשעה באב.
מתי מקדימים תענית ומתי מאחרים?
תשעה באב וי"ז בתמוז וצום גדליה יכולים לחול בשבת ונדחים ליום ראשון שאחריו ולא מוקדמים, כי "אקדומי פורענות לא מקדמי" (מגילה ה ע"א). הצום היחידי שמקדימים ליום חמישי אם חל בשבת הוא תענית אסתר, וזאת משתי סיבות. האחת, הצום הזה הוא לא בגלל פורענות אלא צום תפילה לקראת המלחמה בהמן ורשעיו, לכן אפשר להקדים. הסיבה השנייה היא שמקדימים כי אין אפשרות לדחותו ליום ראשון, שהוא יום פורים (שו"ע, או"ח סימן תרפ"ו).
ומקדימים את תענית אסתר ליום חמישי ולא ליום שישי הקרוב לו, שכן אנחנו לא רוצים להיכנס לשבת מתוך תענית ו"לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת" (בית יוסף או"ח תרפו).
עשרה בטבת בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
אם משתדלים שלא לצום ביום שישי, למה צמים בתענית עשרה בטבת כאשר היא חלה ביום שישי ולא מקדימים לחמישי? על זה כתב ה"בית יוסף" כי דווקא כשבא הצום בזמנו הקבוע לו בערב שבת – צמים בערב שבת. אבל כשהוא נדחה מזמנו בתענית אסתר – אין קובעין לו זמן בערב שבת אלא ביום חמישי.
טעם נוסף לכך שלא מקדימים את עשרה בטבת ומשאירים אותו דווקא ביומו מובא ב"בית יוסף" )או"ח סימן תקנ) בשם רבי דוד אבודרהם, שכתב כי על עשרה בטבת נאמר: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, א-ב). המילים הללו שחוזרות פעמיים מזכירות את יום הכיפורים שכתוב בו גם כן: "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
לכן לפי דעתו של האבודרהם "עשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר" כמו יום הכיפורים. ה"בית יוסף" חולק עליו וכותב "ולא ידעתי מנין לו זה" אבל מסכימים שניהם שלא מקדימים אותו אלא צמים גם כשהוא חל ביום שישי.
מתענין ומשלימין
תענית יחיד בערב שבת
מרן הרב זצוק"ל הביא בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ד הלכות שבת סימן ד) את הגמרא בעירובין (דף מ' ע"ב) ששואלת: "ואמר רבה: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה, ולא הוה בידיה".
כלומר, הגמרא שואלת לגבי בן תורה שלא אוכל כל השבוע אלא מעט, ורוצה לאכול בליל שבת לתיאבון, ועל כן הוא צם ביום שישי לפתוח תיאבונו בליל שבת. האם ייכנס לשבת בתעניתו או שיטעם מעט לפני השבת? צריך להדגיש כי לא מדובר בצום של חיוב להלכה, אלא רק סייג שעשה לעצמו כדי לגרום לו להיות רעב.
הוכחה מתשעה באב שחל ביום שישי
רבא לא קיבל תשובה מרבותיו ומנסה למצוא תשובה מעצמו. "אמר רבא: נחזייה אנן (נראה בעצמנו): חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה.
ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום? - אמרו לו: אבל. - אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה? - אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה - שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה - שלא אכל ושתה כל היום כולו. ואמר עולא: הלכה כרבי יוסי". מכאן הסיקה הגמרא (מא ע"ב): "דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענין ומשלימין". דהיינו צמים עד סוף יום שישי ולא מפסיקים באמצע.
אם ירצה ישלים - אפילו בתענית ציבור
הטור (רמ"ט) כתב בשם רבנו מאיר שבתענית ציבור מתענה עד אחר קבלת שבת ותפילת שבת שהיא מפלג המנחה ולמעלה. ואע"פ שלא שקעה חמה - נקרא השלמה ויכול לאכול אחרי קידוש אפילו בתענית ציבור.
הרא"ש חלק עליו ואמר שמשלים עד צאת הכוכבים ולא רק עד אחרי התפילה. הרמ"א הביא את דעתו של רבנו מאיר ופוסק להלכה על פי המהרי"ל (שו"ת המהרי"ל סי' קנ"ז) שיש חילוק בין תענית ציבור לתענית יחיד. בתענית ציבור יש להשלים את התענית עד הלילה, ובתענית יחיד עד אחרי תפילת ערבית.
העיר המשנה ברורה שהמעיין במהרי"ל רואה שכתב "תענית צבור - לעצמי אני מחמיר להשלים (עד אחרי צאת הכוכבים) ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי, ולעלמא אני אומר: דעביד כמר עביד, והכל לשם שמים" (בה"ל ד"ה 'אם לא'). אבל הרמ"א פסק שבתענית ציבור כולם צמים עד צאת הכוכבים.
אזכרה בערב שבת
בשו"ע (רמ"ט סעי' ד') כתב שגם בתענית יחיד אם קיבלו בסתם - חייב לצום עד צאת הכוכבים ואפילו בליל שבת. אמנם אם בתענית יחיד בעת שקיבל אמר: "אני צם עד אחר תפילת ערבית", אפילו אם לא יצאו הכוכבים - יכול לאכול.
ולכן באזכרה שחלה בערב שבת יכול לקבל על עצמו לצום עד שבת או עד אחרי ערבית. ואם פעם אחת צם עד הלילה - קיבל את זה לכל השנים. ותמיד אם יצאה האזכרה שוב בערב שבת, אפילו אחרי כמה שנים - הרי קיבל על עצמו כבר בפעם ראשונה לצום עד הלילה, וחייב לצום ולא יעזור לו תנאי. ולכן טוב לפרש בפעם הראשונה שצם על אביו או על אמו ל"ע, שאם יחול בערב שבת יצום רק עד אחרי ערבית של שבת, ויוכל להתפלל מוקדם.
יש מחלוקת מה הדין במקרה שחל יום השנה ביום רגיל וצם בו כנהוג עד הלילה, וכאשר חל בערב שבת הוא רוצה לעשות תנאי שיוכל לאכול לפני הלילה אחרי התפילה. לדעת הרש"ל (בתשובה סי' ט') - חייב לצום בערב שבת עד הלילה ממש כמו שנהג בפעם הראשונה. ולדעת הט"ז (ס"ק ג') צום בימי חול לא מחייב צום עד הלילה בערב שבת (עיין במשנ"ב שם ס"ק כ"ב וכה"ח ס"ק כ"ט, ולדבריהם אפשר לסמוך על הט"ז בשעת הצורך).
מהלכות הצום
רחצה בארבע תעניות
מעיקר הדין ארבעת הצומות כתובים בפסוק בדברי הנביא זכריה, והם חובה מדברי נביאים. אלא שכאשר נבנה הבית השני שאלו את הנביא האם לצום והוא השיב: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט). מתוך כך שהנביא הזכיר את המועדים הללו בלשון צום, למדה הגמרא שאם יש שמד - הצום חוזר. ואם יש בית מקדש - לא צמים. ואם אין מקדש ואין שמד - תלוי ברצון העם (משנה ברורה סימן תקנ ס"ק ו).
כיוון שזה תלוי ברצון, כתב ב"י בשם הרמב"ן שכל עוד לא נבנה בית המקדש קיבלנו על עצמנו לצום, אבל לא קיבלנו על עצמנו שלא להתקלח בארבע הצומות חוץ תשעה באב. וכך פסק השו"ע (תקנ כ) "צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום".
בעל נפש יחמיר בכולן
הב"ח כתב כי בימיו לא נהגו להתקלח בצומות הללו. ולכן סיים המשנה ברורה "ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב, אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה, וכן אם חל י' בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת". והוא הדין שמותר להסתפר במהלך הצום לכבוד שבת.
טועמיה לא זכו
גם לגבי הבישולים מצינו בהלכה היתר לטעום את התבשיל בתענית יחיד על מנת לבדוק את התיבול או את רמת הבישול, אבל אסור לבלוע אותו אלא צריך לפולטו. אמנם בתענית ציבור אסור גם לשטוף את הפה, ולכן אסור לטעום את התבשילים.
מעוברות ומניקות
כתב הרמ"א ש"עוברות ומניקות המצטערות הרבה – אין להתענות. ואפילו אינן מצטערות – אינן מחויבות להתענות" (תק"ן ס"א). כך כתב גם מרן ה"שולחן ערוך" בהלכות ט' באב (תקנ"ד, ה'): "עוברות ומניקות מתענות בט' באב. אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות".
זקנים, חולים, קטנים
ראוי שכל הפטורים לא יאכלו מתחילת הצום מיד, רק ברגע שמצטערים קצת, כדי שירגישו את צער הצום. וגם קטנים לא יצומו עד גיל 13 שנה ויום אחד לבן, ו-12 שנה ויום לבת, אבל יאחרו את זמן האכילה בחצי שעה או שעה. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור (עיין לשו"ע סי' תק"ן ס"א, וסי' תקנ"ד ס"ה).
וסיפר מרן הרב זצ"ל כי היו שואלים אותו מה ההגדרה של חולי וחולשה, והיה אומר כי ההגדרה היא לכל אדם לפי מה שהוא מכיר את עצמו. כי לב יודע מרת נפשו, והוא יפסוק לעצמו.
חתן
חתן שאירע בתוך שבעת ימי חופתו אחד מד' צומות – צם. כך המנהג בארץ ישראל, והוא בגלל שצומות אלה הם מדברי קבלה. ומובא בריטב"א (הובא בבאה"ל תק"ן) שהשמחה של אבי הבן או של חתן היא שמחת יחיד, והתעניות הללו הן תעניות של ציבור. לא תבוא שמחת יחיד ותדחה אבל של ציבור.
הבן איש חי (שנה א' שופטים י"ז) כותב: "יש אומרים יתענה וישלים ויש אומרים שלא יתענה. ופה עירנו נהגו דאינו מתענה" בכל הצומות חוץ מתשעה באב. הבן איש חי לא הכריע שאפשר לאכול, רק סיפר כי כך היה המנהג בבגדאד. אבל המנהג בארץ ישראל הוא שגם חתן וגם אבי הבן מתענים.
מוהל, סנדק ואבי הבן
יש מתירים למוהל וסנדק ואבי הבן שלא לצום בטענה שהוא יום טוב שלהם - ומיהו כל זה דווקא אם הצום נדחה, אבל כשהצום הוא בזמנו, חובה עליהם לצום ככל אדם.
לא להתעדן
כל הפטורים לא יתעדנו ביום הצום שנועד לחשבון נפש וחזרה בתשובה, ולא לאכול מעדנים וממתקים וגם לא בשר אלא רק אוכל שיש בו כדי קיום הגוף בלבד (עיין כה"ח תק"ן ס"ק ט', תקנד ס"ק כג). אלא אם כן מדובר באוכל שנצרך להם מבחינה בריאותית.
ובעניין אכילת מעדנים סיפר מרן הרב זצוק"ל: פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז באמצע הרחוב אדם נכבד שאוכל גלידה. פניתי ואמרתי לו, אולי שכחת שהיום צום? אך הוא אמר לי, לא שכחתי, אלא שאני לא חש בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו: אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף ולא מעדנים כמו גלידה או שוקולד.
מהלכות צום בערב שבת
קריאה בתורה במנחה
בערב שבת צריך להקדים את תפילה מנחה בגלל קריאת התורה (וההפטרה במקום שקוראים אותה). הבית יוסף (תקנ) הביא משם "שבלי הלקט" שאין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה הצומות הללו. והטעם מובא במשנה תענית (פרק ד) שאנשי מעמד לא היו קורים בתורה ביום שישי במנחה לפי שהיו טרודים לתקן צרכי שבת. וכתב הב"י והמג"א ס"ק ו) שקוראים בתורה, כי בימינו הכול כבר מוכן מקודם והקריאה בתורה לא תפריע להכנות השבת.
ברכת כוהנים במנחה
אין אומרים במנחה תחנון ונפילת אפיים, ובתפילת לחש ובחזרת הש"ץ אומרים "עננו" (עיין כה"ח תקן ס"ק יט' משנ"ב ס"ק י"א). אם מנחה היא חצי שעה לפני השקיעה - אומרים בה גם ברכת כוהנים. אם היא אחרי פלג המנחה - יש מתירים לברך ברכת כוהנים, ואנו לא נוהגים כן, ולא גוערים במי שעושה כן.
תפילת ערבית בפלג המנחה
מנהג האשכנזים להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים. מנהג הספרדים להתפלל קבלת שבת לפני השקיעה, ולהתפלל תפילת ערבית מיד אחרי שקיעת החמה, ועד שיגיע לביתו, יסתיים הצום ויוכל לקדש מיד. וראוי להקדים את תפילת ערבית כדי שיהיה אפשר לאכול מיד בצאת הכוכבים.
יש מקדימים להתפלל בפלג המנחה, ואפשר להתפלל בזמן זה רק אם התפללו מנחה לפני פלג המנחה. במקרה זה אפשר לקבל שבת ולהתפלל ערבית אחרי פלג המנחה למרות שעדיין לא שקעה החמה. להתחיל "שלום עליכם" ו"אשת חיל" כשמגיעים לבית ולקדש מיד בצאת הכוכבים. חשוב לזכור לקרוא קריאת שמע בזמנה אחרי צאת הכוכבים, מכיוון שהיא נאמרה בתפילה קודם זמנה. אחר כך לנטול ידיים ולאכול.
קידוש
להזדרז בקידוש של מוצאי תענית
כיוון שחכמים ראו חשיבות בכך שאדם לא יקבל את השבת כשהוא בתענית, יש להזדרז בליל שבת זה ולא להתעכב בבית הכנסת, כדי לא לעכב את בני הבית מלצאת מהצום.
לא דוחים "שלום עליכם" ו"אשת חיל" עד לאחר הקידוש, כי לא אומרים שלום אחרי שיושבים בבית אלא מיד כשנכנסים. אבל אפשר לומר אותו במנגינה מהירה ולא להתעכב. ובוודאי לא להתעכב עם כל השירים והלשם ייחוד, שאותם אומרים לפני צאת הכוכבים.
אישה שמקדשת לעצמה
אישה שבעלה מתעכב בבית הכנסת יכולה לקדש על כוס יין או מיץ ענבים כפי שבעלה עושה. במקרה זה היא צריכה לעשות סעודה קטנה אחרי הקידוש, שכן הקידוש צריך להיות במקום הסעודה ובזמן הסעודה.
לכן טוב שתשתה עוד כוס קטנה של מיץ ענבים וכד' או שתאכל עוגה וכד', שכל אחד מהם נחשב כמו סעודה קטנה. ואולם אם בעלה מגיע סמוך לקידוש שהיא עשתה, הסעודה המשפחתית היא הסעודה הסמוכה ואין צורך בסעודה נוספת.
ברכה אחרונה אחרי הקידוש
אם שותים יין או מיץ ענבים מיד אחרי הקידוש, לפני הנטילה, אין צורך לברך עליהם ברכה אחרונה. שהרי הקידוש הוא בוודאי חלק מהסעודה שאחריו, והיין הזה הוא חלק מהקידוש ואין צריך לברך אחריו ברכה אחרונה.
מי שאכל מזונות אחרי הקידוש קודם נטילת ידיים, מברך עליהם בתחילה "מזונות" ואחר כך "על המחיה", ורק לאחר מכן ייטול ידיו לסעודה, ולא יסמוך על ברכת המזון לכתחילה. ואם לא בירך "על המחיה" קודם "המוציא", ונזכר אחר שבירך "המוציא", לא יברך ברכה אחרונה על מיני מזונות שאכל קודם ברכת "המוציא", רק יכוון לפטרם בברכת המזון.
מי שאכל פירות או שתה משקין קודם ברכת "המוציא", ושכח ולא בירך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים וברכת "המוציא", ונזכר אחרי ברכת "המוציא", יברך ברכה אחרונה אפילו באמצע סעודה, מפני שאין ברכת המזון פוטרת את הפירות שאכל או המשקין ששתה (בא"ח נשא ג').
שתיית רביעית מים אחרי הקידוש
אחרי הקידוש שעושים הבעל או האישה יש להיזהר שלא לשתות רביעית מים מיד אחרי הקידוש, אלא להמתין עד לאחר נטילת הידיים וברכת "המוציא". טעם הדבר הוא, שמכיוון שיש ספק אם המים האלה הם חלק מהסעודה, יש ספק אם יצטרך לברך על המים שלפני הנטילה ברכת "שהכול" וברכת "בורא נפשות". אמנם כבר אמרנו שיכולים לשתות מיץ ענבים בלי הגבלה שהוא חלק מהסעודה. ואם מישהו מבני הבית היה צמא ושתה מים יותר מרביעית, לא יקפיד עליו ויברך השותה אחריהם ברכת "בורא נפשות" לפני נטילת ידיים.
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
כתב הבית יוסף (תקנ) כי המשמעות של תשובת זכריה (ח יט) לעם ישראל היא "כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום".
ואם נאהב את האמת והשלום נזכה לכל מה שנאמר בפסוקים הבאים אחריהם (כ-כג): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם". אמן ואמן.
סיפור
עם ישראל חי
הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לזכר הנרצחים בשואה.
בעניין זה סיפר הרב זצ"ל: מסופר על ראש ישיבת פוניבז' שהגיע פעם לאיטליה, עמד ליד שער הניצחון המפורסם שבנה טיטוס וקרא: "טיטוס! טיטוס! היכן אתה היום בעולם? כל מה שנשאר ממך הוא השער הזה, ואילו עם ישראל עודנו חי וקיים לנצח!".
בדומה לכך מסופר על האדמו"ר מקאליב שליט"א (כך התבטא הרב, אבל בינתיים נפטר הרב מקאליב זצ"ל), שזוכה היום לקדש את השם בפרהסיה ובבר בי-רב דחד יומא. כשהיה בשואה עינוהו והתעללו בו ותלשו זקנו בדרך כזאת שלא יצמח עוד, ודחפוהו לתא הגזים. בדקות שנראו הדקות שבהן הוא נושם את נשימותיו האחרונות, הוא צעק עליהם שיאפשרו לו לקרוא "שמע" ואמר שם: "ריבונו של עולם, אם אתה מותיר אותי בחיים אני מבטיח שאצעק ואלמד את עם ישראל לצעוק 'שמע ישראל' בניגון מיוחד כל חיי!". שמע הקב"ה תפילתו והוציאו מתוך תא הגזים וניצל בחסדי ה'. היום מסתובב האדמו"ר מקאליב בארץ כולה ומלמד שיאמרו "שמע ישראל" אחרי "עלינו לשבח", ואת דרשותיו הוא מסיים ב"קריאת שמע" בציבור בניגון מיוחד שחיבר.
פעם ביקר באחד המחנות בגרמניה וקרא: "גרמניה! גרמניה! איפה את היום ואיפה עם ישראל, שהוא חי וקיים לנצח!".
עצם קיומו של עם ישראל זה קידוש ה' גדול. כמו שאומרת הגמרא (יומא ס"ט, ב'): "זו היא גבורת גבורתו... ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", ככבשה אחת בין 70 זאבים.
קל וחומר היום, אנו מקדשים את ה' בכך שארץ ישראל מלאה בתורה ובישיבות, מה שלא היה כן מעולם, כן ירבו, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן.
תשובה כהלכה
בורא רפואות. האם ראוי לברך הטוב והמטיב על חיסוני הקורונה? האם יש ברכה שאפשר לברך לפני לקיחת החיסון?
לכאורה היה צריך לברך, אבל לא מברכים על תרופה. לפני החיסון אפשר לומר: מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ אֱלהֵי כָל בָּשָׂר. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. שאַתָּה חונֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנושׁ בִּינָה לִמְצֹא וּלְהַמְצִיא חִסּוּן לַמַּגֵּפָה שֶׁגָּבְתָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קָרְבָּנוֹת בָּאָרֶץ וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָנָּא ה' שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל חולֵי עַמֶּךָ. רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה. וְהַעֲלֶה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ. וּלְכָל מַכְאובֵינוּ וּלְכָל מַכּותֵינוּ. כִּי אֵל רופֵא רַחְמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה. יִהְיוּ לְרָצון אִמְרֵי פִי וְהֶגְיון לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגאֲלִי.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת. בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
אביהם של ישראל
סיפורים על הרב מרדכי אליהו בשידור חי עם הצופים
ג' סיוון תשע"א
תורת האר"י הקדוש – תורה של גאולה
מתוך הילולת האר"י בבית בכנסת אבוהב בצפת תשע"ו
ה' אב תשע"ו
ספירה לגאולה
קדושים תשע"ו
כ"ד ניסן תשע"ו
תפילת ערבית – גאולה אריכתא
סיון תשפ"ד
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
דיני פלסטר בשבת
מתנות בחינם
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך המזוזה שומרת עלינו?
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?