ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- בית כנסת
שלום הרב, האם כאשר יורדים ממדרגות ארון הקודש צריך ללכת לאחור, כך שהפנים אל ארון הקודש? ומה הדין כאשר יוצאים מבית הכנסת?
תשובה
כיצד יוצאים מן המקדש?
המשנה (יומא נב:) מתארת את אופן הילוכו של הכהן הגדול בקודש הקודשים: הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל.
אם כן, לגבי יציאתו של הכהן הגדול מקודש הקודשים נאמר "יצא ובא לו בדרך בית כניסתו", ומסביר רש"י(ד"ה דרך): דרך כניסתו - כשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון פניו כלפי דרום, כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת, אלא יוצא דרך אחוריו, ופניו לארון.
כלומר, הכהן לא הסתובב אלא הלך לאחור באותה דרך שבה הוא נכנס. הגמרא (שם נג.) מוסיפה שגם הכהנים בעבודתם, הלוויים בדוכנם וישראל במעמדם (בעזרה) היו פוסעים לאחור עד שיצאו מן העזרה, ובנוסף, גם תלמיד שעוזב את רבנו צריך ללכת לאחור :וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כשהן נפטרין – לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין.
הרמב"ם (בית הבחירה, פ"ז ה"ד) פסק דבר זה להלכה, אך כתב שלא צריך ללכת ממש לאחוריו אלא די ללכת מעט אחורה, ואחר כך ניתן ללכת על הצד (כנראה כדי לא ליפול): 1
כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צדו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנן כך הם יוצאין מן המקדש כמי שפוסע אחר תפלה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש.
א. מקרים נוספים
מסתבר שדין זה לא נאמר דווקא ביציאה מן המקדש, אלא גם במקרים אחרים של פרידה מדבר קדוש. וכך אומר הגמרא (שם : (וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך. ומספרת הגמרא, שכך היה נוהג רבי אלעזר (שהיה תלמידו של רבי יוחנן), שהיה הולך אחורנית עד שרבי יוחנן לא ראה אותו, וכך היה עושה רבא כשהיה עוזב את רב יוסף רבו, על אף שרב יוסף היה עיוור ולא ראה זאת ועל אף שרגליו של רבא היו נפצעות במפתן הדלת, כי לא ראה אותה כשהלך לאחוריו .ועוד הוסיפה הגמרא (נג:) שגם בסיום תפילת שמונה עשרה צריך לפסוע לאחור:
אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום.
הפנים הם עיקר האדם, ורוב התקשורת שלו עם סביבתו נעשית דרך הפנים (עיניים, פה, אוזניים). כאשר אדם מתעניין בדבר מה הוא מיד מיסב אליו את פניו. לעומת זאת הפניית הגב היא ביטוי להתעלמות ולחוסר כבוד. לפיכך לא מפנים את הגב אל קודש הקדשים (או אל המקדש בכללו), התלמיד לא מפנה את גבו אל הרב וכאמור כך יש לנהוג גם בסוף תפילת העמידה.
ב. ספר תורה וארון הקודש
גם לגבי ספר תורה ישנו איסור להפנות את הגב. וכך פוסק הרמב"ם (ספר תורה, פ"י ה"י):
מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי (=הרבה מאוד), דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה. ולא יחזיר אחוריו לספר תורה.
וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רפ"ב, א):
ובכל זאת, מצאנו מצבים שונים שבהם מפנים את הגב לארון הקודש ולספר התורה, כגון בברכת כהנים או באמירת "בואי בשלום" בקבלת שבת. גם כאשר הרב דורש לקהל הוא עומד כשגבו לארון הקודש. מדוע מותר לנהוג כך?
הרמב"ם והשולחן ערוך )שם( כותבים, שאם ספר התורה נמצא במקום שגבוה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מהרצפה (עיינו נשמת אדם ג‘, ס"ק ג) מותר להפנות את הגב אליו. לפי זה, כיוון שרוב ארונות הקודש שלנו הם מעל 80 ס"מ מהרצפה, אין איסור להפנות אליהם גב. באופן פשוט הטעם לכך הוא שכאשר ספר התורה נמצא במקום גבוה מהרצפה, הרי הוא ברשות אחרת ולכן אין זלזול בכך שמפנים אליו את הגב. וביאר הט"ז (שם ס"ק א) שזו הסיבה שמותר לרבנים לדרוש כשאחוריהם אל ההיכל:
ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהם לארון הקודש כיון שהס"ת מונחת בארון הקודש הוה כמו ברשות אחרת.
מדברי הט"ז נראה שדי בטעם זה כדי להתיר לעמוד עם הגב לארון הקודש. אולם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סימן י"ט) כותב שטעם זה אינו מספיק, ויש צורך בטעם נוסף כדי להתיר להפנות את הגב לארון הקודש – כבוד הציבור או צורך מצווה (הוא מביא לכך ראיה מן הגמרא )סוטה מ.), שממנה עולה שלגבי כהנים ההיתר הוא רק מטעם כבוד הציבור). לכן, כאשר מסתובבים באמירת "בואי בשלום" או כאשר הכהנים עומד בגבם אל ארון הקודש בברכת כהנים, הדבר מותר מפני שספר התורה נמצא למעלה מעשרה טפחים מן הרצפה ובנוסף המטרה היא צורך מצווה (כבוד השבת) או עבוד הציבור (ברכת הציבור).
כך ניתן לבאר גם ביחס לדרשת הרב, שמטרתה להגדיל תורה ולהאדירה, ולכן הרב יכול להפנות את גבו לארון הקודש בזמן הדרשה (ובכל אופן אני נוהג לנשק את ארון הקודש לפני הדרשה) ובתקופת הקורונה להשתחוות מעט דרך כבוד, ובכך כביכול לקבל רשות לפני הדרשה, וממילא אין כלל ביזיון כשהופכים פנים להיכל, וכך ראיתי אצל רבותי).
אם כן, כאשר אדם עוזב את ארון הקודש כדי לחזור ממקומו וכדומה, יש בעיה להפנות את גבו לארון קודש, אולם כאשר הוא עושה זאת במסגרת התפילה ולכבוד התורה אין בכך פגיעה בתורה.
ג. יציאה מבית הכנסת ומרחבת הכותל
האם צריך לנהוג בדרך זו גם ביציאה מבית הכנסת או מרחבת הכותל? לעיל ראינו שלא רק ביציאה מקודש הקודשים צריך ללכת לאחור, אלא גם ביציאה מן ההיכל ומן העזרה, וכן כאשר תלמיד יוצא מלפני רבו. ייתכן שיש ללמוד מכאן שגם כאשר יוצאים מבית הכנסת צריך ללכת לאחור מפני כבוד בית הכנסת, וכך כותב המגן אברהם (קל"ב, ס"ק ו):
כשיצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד, וכן בירידתו מהתיבה. אולם המשנה ברורה (ס"ק יח) השמיט דין זה, וייתכן שלדעתו יש להבחין בין יציאה מן המקדש, שיש כלפיו מצוות מורא מקדש, ובין יציאה מבית הכנסת
ד. הלכה למעשה למעשה
מצד הדין יש ללכת לאחור כאשר נפרדים מספר התורה (ומעיקר הדין גם מרבו). די ללכת מעט לאחור, ואחר כך ללכת על הצד. בימינו, כשארון הקודש מעל גובה עשרה טפחים, מעיקר הדין אין איסור להפנות אליו את הגב, אולם ראוי ללכת מעט לאחור כשעוזבים את ארון הקודש 2 ( ויש בכך הידור אף ביציאה מבית הכנסת או ביציאה מרחבת הכותל). כאשר הדבר נעשה לכבוד התורה, כגון ב"בואי בשלום", בדרשה או בברכת כהנים, ניתן להפנות גב לכתחילה (ויש מקום להדר ולנשק את הארון לפני הדרשה(...
ה."אדמת קודש הוא"
כפי שראינו בגמרא ביומא, מטרת המעשים הסמליים הללו איננה רק בשביל "הרב", אלא בשביל האדם עצמו. ולכן רבא היה הולך לאחוריו כשהיה עוזב את רב יוסף על אף שרב יוסף היה עיוור ולא ראה זאת.
זוכים אנו להיות קרובים לארון הקודש, לספר התורה ולקדושות נוספות. הקרבה אל הקודש מחייבת לעיתים להיות מלווה גם בחרדת קודש ובהדרת קודש. אלו באים לידי ביטוי בנשיקת ספר התורה (לא בקורונה!), בהליכה לאחור בירידה מהבימה ועוד. בסופו של דבר גם החרדה מוסיפה לנו עוצמה גדולה יותר מכל קירבה. כאשר אנו מצווים ב"של נעליך מעל רגליך" – אנחנו מתחזקים בהבנה שמקום זה "אדמת קודש הוא".
^ 1.בדומה פוסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ב הי"ג) שהכהנים שנושאים את ארון הברית לא היו הולכים כשהפנים קדימה )משום שאז גבם יהיה מופנה אל ארון הברית), אלא "כשנושאים אותו על הכתף נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים".
^ 2.מעיקר הדין אין בכך איסור מפני שכך פשטות הרמב"ם והשולחן ערוך וכך עולה מדברי הט"ז. אולם יש בכך הידור לאור דברי הרב עובדיה יוסף, הסובר שההיתר קיים דווקא לטובת כבוד הציבור או לצורך מצווה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
