ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- הפצת יהדות
- ספריה
- קומי אורי
- ה - גאולת מצרים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל
כיוון שאנו מדברים על מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, מורנו ורבנו, אספר מעשה שהיה שיכול ללמד על אישיותו ועל גישתו לקירוב לבבות לקדושת הארץ, ולאורחא דמיהמנותא.
בתקופת המחתרות, היו חברי לח"י שנתפסו עצורים בבית הסוהר המרכזי בירושלים. הם המתינו למשפטים באשמה של השתייכות ל"ארגון טרור", פשע שעונשו היה עלול להיות עונש מוות. אחד מהם, אנשל שפילמן ז"ל, שהיה מראשי לח"י, ברח מהכלא. לאחר הבריחה הובא להתחבא בבית אחותי הרבנית צפיה תחי' וגיסי מרן הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, ברח' עזה שבירושלים. התוכנית היתה שהבורח יוסתר בירושלים עד שישנה את פניו, ויצא לשפלה. כשהיה בבית הרב גורן, המשטרה הבריטית ניהלה אחריו מצוד באותה סביבה, ולכן הוחלט להעבירו לבית מרן הרב צבי יהודה. אני נבחרתי למשימה, ללוות אותו בדרכו מבית גיסי המנוח ברח' הרב הרצוג בקצה רחביה לביתו של מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, דרך רחובותיה של העיר. היתה זאת משימה לא פשוטה ולא קלה, לעבור דרך רחובות העיר וסמטאותיה ממחבוא למחבוא. כשהגענו לבית הרב צבי יהודה, קיבל אותנו הרב בסבר פנים יפות והכניסנו מן הפרוזדור לביתו פנימה, וציווה עלינו לשבת כשהוא טורח אישית עמנו, כדי לקיים מצוות "הכנסת האורחים" שבאה לידו. לאחר שנכנסנו ביקש ממני אנשל ז"ל, שהיה גלוי ראש, שאביא לו כיפה. כאשר הרב צבי יהודה שמע זאת, קם מיד ואמר לו: אם בביתך אתה לא נוהג לחבוש כיפה, הרי שמכיוון שהוכרחת להגיע לבית של הרב ולהתחבא אצלי, תבטיח לי שלא תשנה ממנהגך, ותתנהג כאן, בדיוק, כמו בביתך הפרטי! נדהמנו, כי זה היה לא רק עניין הכיפה, זאת כל ההתנהגות שהפתיעה אותנו מאוד גם מבחינה הלכתית וגם מבחינת הנימוס. הלוחם, אנשל, הרגיש מאוד לא נוח. "בכל זאת", אמר לי, "תסביר לרב שלא נוח לי בלי הכיפה". לבקשתו, העזתי פני ואמרתי לרצי"ה, שלדעתי צריך לתת לו כיפה, אפילו גדולה, כי אם ייכנס מישהו זר לבית ויראה שמסתובב בו מישהו בלי כיפה, הוא יחשוד מיד שמדובר באיש מחתרת, ועלול להסגיר אותו למשטרה הבריטית. הרב השתכנע מטיעון זה, ונתן לאנשל כיפה.
אכן, מסיפור זה אפשר ללמוד איך הרב חשב שצריך להתייחס לחילונים. כידוע, מרן הרצי"ה זצ"ל גם הצטרף ל"ליגה נגד כפייה דתית", ורק כאשר החלו להילחם נגד נישואים דתיים, פירש כי זאת "ליגה לכפייה אנטי-דתית" והיא כמו "התנהגות אנטי-דתית" שכמובן התנגד לה בתוקף.
אכן, ממקרה זה למדתי כיצד מקרבים אנשים, "לאורחא דמיהמנותא"! מאז אני יודע זאת, גם מניסיוני האישי: "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". אם יש אהבה אמיתית, הלב מרגיש. זה משפיע והוא מתקרב. האהבה מקרבת. חשוב מאד שחילוני ירגיש שלא מתנשאים מעליו. בהטפה יש התנשאות מסוימת, באהבה אין! אדם חילוני שמגיע לבית הכנסת, מצווה לקרב ולאהוב אותו. צריך לחשוב תמיד כי ייתכן שאותו חילוני עומד במדרגה יותר גבוהה מזו שלך, אולי הוא עושה או עשה מצוות, מדעת או אפילו שלא מדעת, והקב"ה מחשיב אותו במדרגה יותר גבוהה ממדרגת המקרב. אנחנו לא יודעים את מחשבותיו של הקב"ה ואת ערכו של הזולת, והלא כך כותב אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל "הצדיקים הטהורים אינם לוחמים בשנאה אלא מרבים אהבה, אינם לוחמים בחושך אלא מרבים אור".
גם נפלו מהסולם וגם ייענשו?
יש סיפור מעניין על הרבי מרן בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, שהיה קשור מאוד למרן הרב זצ"ל, גם בעניין הגישה לכלל ישראל וגם בעניין העלייה של חסידיו לארץ-ישראל. אכן, מכל האדמו"רים, הוא היה זה שהשקיע הכי הרבה בארץ-ישראל. הסיפור ששמעתי בשמו היה על אבא לילד קטן ושובב, שבביתו היה סולם, ששלביו אינם חזקים והם נוטים להישבר. לכן כאשר הילד היה מתקרב לסולם, האב היה מרחיק אותו משם ומעניש אותו. והנה, קרה שהאב לא השגיח והילד עלה על הסולם, נפל ושבר את רגלו. שאל הרבי מגור זצ"ל האם עכשיו יקבל הילד עונש? והשיב: לא! האב או האם, באהבה יישאו אותו על כתפיהם, ויביאו אותו אל הרופא או לבית החולים.
כך צריך להיות יחסינו אל החילונים של ימינו. הם כבר עלו על הסולם ונפלו, כבר נגרם להם שבר גדול מבחינה רוחנית, ועכשיו צריך לקרב אותם בעבותות אהבה, ולא להעניש אותם. צריך לעשות הכל לקרב אותם, צריך להשתדל להחזיר אותם בתשובה. אגב, גם חסידי חב"ד הולכים בדרך הזו, האדמו"ר מלובביטש מרן רבי מנחם מנדל זיע"א לימד אותם, את השלוחים שלו, שאסור להזניח אף אדם מישראל, גם אם נפל. רבים מהם מצליחים בדרך הקירוב שלהם – כמה זה טוב!
צריך לעשות מאמצים להחזרה בתשובה, אלא שצריך לעשות זאת בחכמה. צריך לראות אם יש אוזן שומעת. אם מדברים זה אל זה באותה הלשון, אז יש סיכוי! אבל העיקר הוא להקרין חום ולתת הרגשה טובה. חז"ל מספרים לנו, שאברהם אבינו ע"ה נתן לעוברי הדרך ונוודי המדבר קודם כל אוכל ושתייה, ורק אחר-כך דיבר אתם על הודיה לקב"ה.
אני יודע מניסיוני, כרבה של חיפה, שבעיר ב"ה חלה מהפכה ממשית. בעבר היה פירוד גדול בעיר, "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", ופתאום בא לעיר הרב והוא "אחד משלנו". הלכתי בדרך הזאת של תחושת שייכות ושותפות. הקמתי שיעורי תורה קבועים, באגודת העיתונאים ובמועצת הפועלים. הלכתי בדרכי נועם ובנתיבות שלום ועם זאת הקפדתי על קוצו של יו"ד בכל עניין הלכתי, ומעולם לא פסקתי הלכה שהיה לי בה ספק. בהלכות ציבור, זה הוא הכלל. אבל הדגשתי שתמיד צריך לזכור שכל היהודים הם בני אברהם יצחק ויעקב, הם בעלי מדרגה מסוימת, וצריך לקשור אותם אלינו "בעבותות אהבה". ביטוי זה כוונתו היא, שצריך לקשור אותם כך, שירגישו שאנחנו רוצים בטובתם ועוזרים להם.
לצערנו, כלפי אחינו התועים, שהם בבחינת "תינוקות שנשבו", הכפייה לא מועילה. אמנם, בעניין זה, יש להפריד בין הפרט לכלל. שכן ברשות הרבים נדרשת כפייה מסוימת. דהיינו, כשם שיש חוק שכופה התנהגויות שונות, כך חייב להיות חוק שכופה ברשות הרבים את מסורת ישראל. למשל, בעניין השבתת המסחר והתעשייה בשבת, צריך להסביר כי כשם שבימות החול יש שעות שבהן אסור לפתוח חנויות, בשבת חל איסור דומה, בגלל המסורת. ואולם הרוב רשאי לכפות רק אם לא מדובר בכפייה שיש בה עבירה על דברי תורה. אבל ברשות היחיד אי-אפשר לכפות ולהתערב – צריך להשפיע ולקרב.
אני מאמין כי אפשר להשיג הרבה באמצעות שכנוע פנימי. כאשר מדברים אל יהודי כאל אח אהוב אשר רוצים בטובתו, הרצון הוא לרפא אותו ולא להעניש אותו. כי, כאמור, הוא כבר "נפל מהסולם". אל רוב בני דורנו קשה לבוא בטענות, למשל ניצולי השואה, שאיבדו את אמונתם והפסיקו לשמור מצוות. האם אפשר לבוא אליהם בטענות? ה"תינוקות שנשבו" בגלות ברית-המועצות – האם אפשר לדון אותם ברותחין? לא ולא! עברו עליהם כמה דורות ללא תורה וללא יהדות וללא חינוך לשמירת מצוות. עצם עלייתם לארץ-ישראל היא אחד מניסי דורנו הגדולים. עכשיו שהם אתנו, אנו חייבים לפתוח בפניהם את השערים. צריך להכניסם אל הבית היהודי החם ולקרבם בדרכי נועם ובנתיבות שלום, עד כמה שידנו מגעת!
אהבה עושה מצווה
כאשר באים לקרב, צריך לעשות זאת באהבה, בחכמה, וגם בלימוד וקירוב למצוות. בעיקר צריך לחבב עליהם את מצוות ה"עשה" של התורה ובדרך זאת גם למנעם מלעבור על מצוות "לא תעשה". למשל, צריך להראות להם ולספר להם כמה יפה השולחן של שבת שעליו דולקים הנרות של שבת, כמה נהדרות וחביבות מצוות המנוחה והקדושה. אנא, זכרו את השבת ואל תשכחו את חובת שמירתה! אנא, אל תפתחו רדיו וטלוויזיה בשבת, כי זה מכניס את החול אל הבית ביום קדוש! אל תטלפנו ואל תענו לטלפון ביום השבת – כי זה יגזול מכם את כל המנוחה והרגיעה, שאתם כל כך זקוקים לה!
בשלב שני, אפשר לנסות לקרב אותם גם לבית-הכנסת ולהשתייכות קהילתית. הקהילות מצדן צריכות להיות פתוחות לאנשים חילונים ולא לסגור בפניהם דלתות את בתי-הכנסת, כל עוד הם לא מחללים שבת בבית-הכנסת או עוברים על מצוות אחרות שם. לענ"ד צריך לאפשר גם לחילונים לעלות לתורה.
אומנם יש יוצאים מן הכלל שהם בגדר מסית ומדיח, שאצלם יש בעיה אם מותר להתייחס אליהם באהבה ולקרבם לתורה, אבל הם המיעוט שבמיעוט. הרוב איננו כזה. רוב החילונים פשוט לא מבינים מדוע הם צריכים לוותר על תענוגות, ולכן הם מתרחקים מהיהדות. עם הרבה זוגות חילונים שאני מסדר להם חופה וקידושין אני מקיים שיחה אישית בביתי. אני מנסה להראות להם את היופי של היהדות – נרות שבת, קידוש, ישיבה לשולחן משותף יחד, לימוד דברי תורה המעשיר את האינטלקט והמחשבה, השירה, הסיפור ועוד. רק אז אני מסביר להם שלכל תמונה יפה יש מסגרת. כי לכל אלה מצוות העשה של שבת, אין עתיד בלי מסגרת, והמסגרת היא ל"ט מלאכות שבת. התוכן צריך למשוך את האדם לקיום השבת, וצריך להבין שהמסגרת היא הכרחית, כדי לשמור על התוכן! למדנו כי כל שישנו ב"זכור" – ישנו ב"שמור", אבל צריך לקרב דרך ה"זכור", לא דרך ה"שמור".
כשהייתי צעיר לימים, השתתפתי בירושלים במשמרות שבת, שעניינן היה לסגור חנויות בזמן ולהקפיד שלא יהיה חילול שבת. אבל התגובות של החילונים היו "רוגז". הם טענו שהם רוצים לחיות בלי כפייה. מתוך הניסיון למדתי, כי לפני הכל צריך ליצור את התוכן החיובי, שמראה שאתה בא אל אחיך מתוך אהבה ורוצה לעזור לו. צריך להתחיל קודם מעזרה פשוטה, בלי לבקש עשיית מצוות. רק אחרי שהזולת יראה שבאים לעזור ולהיטיב לו, ייווצר קשר, שייתן לנו את הפתח ליצירת הקשר הנפשי ולקירוב לעשיית המצוות. דבר זה צריך להיעשות בחכמה רבה, ונדרש לזה כשרון מיוחד, להתחבר ולהתקשר. מול "ההתנתקות" צריך לשים את "ההתחברות". מול השנאה את האהבה – אהבה רבה ורבנן אמרי "אהבת עולם"!
יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידינו ויהי נועם ה' עלינו – אמן כן יהי רצון!
----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
