ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- הלכה פסוקה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- שכנים ושותפים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
המקרה: ועד הבית פרסם מודעה, ובה החלטה בדבר איסור הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים. כמו כן, פורסמה התראה, שלאחר זמן ועד הבית יפנה את החפצים המונחים בשטח המשותף וישליכם לאשפה. המודעה התפרסמה במשך זמן מספיק, ובמקום בולט, כך שכל דיירי הבניין היו מודעים לתוכן ההחלטה.
במועד הפינוי, חלק מהדיירים שראה את הפינוי פנה לוועד בבקשה שלא לפנות כעת את החפצים, כיוון שהם חשובים ויקרים. הוועד נעתר להם. חפצי שאר הדיירים, וביניהם התובע, פונו והושלכו לאשפה על ידי המנקה של הבניין, על פי הוראת הוועד.
הלכה פסוקה (260)
הרה"ג דוב ליאור
13 - חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה
14 - נזק שנגרם על ידי ועד הבית
15 - חיובי שמירה של גוי
טען עוד
פסק הדין : בית הדין קבע מכח פשרה, כי התובע יקבל מחצית משווי המזגן שנזרק, על פי שומה. סכום זה ינוכה מחובו של התובע לוועד הבית. יתרת החוב לוועד הבית תשולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.
הנימוקים: נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קסא סעיף ה):
"אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, או לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה".
לאור דברי השו"ע הנ"ל, ברור שבשטחי מעבר כגון חדרי מדרגות, אין דרך בני אדם להניח חפצים, ובזה אין צורך בהחלטת רוב כדי לאסור את ההנחה, אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב בעד שאר השותפים, שלא לחרוג מהמנהג.
אולם, בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים, שם הנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית במעבר, אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ולכן צריך החלטה של רוב הדיירים. כיוון שוועד הבית נבחר לצורך ניהול הבניין וקבלת ההחלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו, דין החלטת הוועד כדין החלטת הציבור עצמו, כל עוד הוועד אינו חורג בהחלטותיו מהסמכויות שניתנו לו. בפרט, בנידון דידן, כיוון שוועד הבית פרסם מודעה בעניין זה, והדיירים או רובם לא התנגדו להחלטתו, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה, והוי כהחלטת הציבור, רובו או כולו, שמחייבת את כלל הדיירים.
מלבד הדיון העקרוני, האם בסמכות ועד הבית להוציא חפצים המפריעים למעבר, יש לדון, במידה והוחלט להוציא, האם ועד הבית רשאי להשליך חפצים אלו לאשפה. השו"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א) כותב:
"מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן".
והרמ"א מוסיף:
"ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור".
מבואר, שניתן להשליך חפציו של אדם לרחוב, אף שיתכן שיאבדו ויתקלקלו, אלא שיש להודיע לו קודם הפינוי. אלא שיש לשאול, האם הדין זהה גם בהשלכת חפצים לאשפה, שאז לכאורה המשליך מאבדם בידיים. מלשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פרק ו הלכה א) עולה, שאף על פי שיש רשות להוציא, אם שברם בידיים, חייב. ולכאורה הוא הדין להשליכם לאשפה. אבל בחוות יאיר (סימן קסה) כתב, שמותר לזרוק בגדים לחוץ, גם במקום שברור שהם יתקלקלו מחמת הגשמים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, שאין לחייב אף על פי שהשליכו לאשפה.
במקרה דנן, החלטת ועד הבית לא הייתה לגבי כלל הדיירים, אלא לגבי חלקם. החתם סופר (חו"מ סי' סא ד"ה אך) מביא את דברי כנסת הגדולה (סי' יג סע' מג), שכתב:
"לא מהני רוב הבא מתוך כלו אלא בדבר שיד כולם שוה בו, אבל אם יסכימו כולם על אחד מהם לגרוע כחו נעשה כלם נוגעים בדבר".
מבואר, שהחלטת הדיירים תקפה, רק אם היא שווה כלפי כל הדיירים, ובנידון דידן היה הפינוי חלקי, כיוון שמי שביקש שלא יפנו את חפציו נעתרו לו, ואם כן יש מקום לומר שההחלטה נאכפה באופן חלקי, וממילא נעשתה ללא סמכות.
כמו כן, לאחר בירור עם ועד הבית, התברר שכל מטרת ההודעה הייתה כדי לדעת האם יש חפצים ללא בעלים, ואת החפצים האלו לזרוק, אבל אם יבואו דיירים ויאמרו שחפץ מסוים הוא שלהם, לא התכוונו לפנותו כלל. אולם התובע לא הבין את המודעה כך, וגם מנוסח המודעה אי אפשר להבין שזו הייתה מטרתה. לכן מסתבר עוד יותר, שלא היה צריך לפנות את החפצים שלא התברר שאין להם בעלים בבניין.
נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קעו סעיף ח):
"השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו... הגה: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם".
לכאורה עולה מכאן, כי אם ועד הבית מתחלף כל אחד בתורו, הרי הם שומרי שכר; ואם ועד הבית הוא קבוע, ומטפל בענייני הבית בחינם, הרי הם שומרי חינם.
אלא שלגבי אפוטרופוס מצינו מחלוקת, שלדעת השו"ע (חו"מ סימן רצ סעיף כ) דינו כשומר חינם וחייב בפשיעה, ובש"ך (שם ס"ק כה) נשאר ב'צריך עיון' על המחבר, שכן דעת הרמב"ן, רבנו חיים ורבנו ירוחם שפטור אפילו מפשיעה. ובפתחי תשובה (חו"מ סי' שא ס"ק ח) דן אם גבאי בית הכנסת חייב בפשיעה, שכן דינו לכאורה כאפוטרופוס, שלגביו הסיק הש"ך היא שהרי הוא ספיקא דדינא אם חייב או לא. ואם כן, אין לחייב את ועד הבית בפשיעה, שכן דינם כאפוטרופסים.
אך עדיין יש לדון, האם הנזק שנגרם הוא בגדר שומר שפשע, או כמזיק בידיים, שהרי בית הדין קבע, שלוועד הבית לא הייתה סמכות להוציא את החפצים לרחוב.
לאחר בירור שערך בית הדין, התברר שוועד הבית פנה בעבר לדיירים שיודיעו לוועד הבית מהם חפציהם, ולאחר שהדבר לא עזר, נכתבה המודעה הנ"ל. ואף שמנוסח המודעה לא ברור שכוונת ועד הבית הייתה רק שהדיירים יודיעו לוועד אילו חפצים שלהם, לא הייתה לוועד כוונה להפלות, ולכן אין להגדיר את זריקת החפצים כמזיק בידיים, אלא כפשיעה, וחזר הדין, שמחמת ספיקא דדינא, אין לחייב את הוועד אישית.
למרות זאת, מדין פשרה פסק בית הדין, שהתובע יקבל מחצית משווי המזגן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
