ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
הגמרא מציינת שהאיסור להניח תפילין הוא רק ביום הראשון, משום שנאמר עליו "ואחריתה כיום מר" ולא בשאר הימים, שבהם האבל מניח תפילין.
לעומת זאת הגמרא במועד קטן (דף כא) מביאה מחלוקת בעניין בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע, לדעת רבי אליעזר בשני הימים הראשונים האבל אינו מניח תפילין, אך מהיום השלישי והלאה הוא מניח, אבל אם באו "פנים חדשות" - כלומר אנשים חדשים, הוא לא מניח תפילין, ודעת רבי יהושע שביום הראשון אינו מניח, ומהיום השני והלאה הוא מניח, אלא אם כן הגיעו פנים חדשות שאז הוא לא מניח גם ביום השני.
איזה יום ראשון מדובר?
באופן פשוט מדובר על יום שבו מת המת וגם נקבר בו, אז לכולי עלמא יש אבילות יום ראשון מהתורה, ולכן אין להניח בין אם המת נקבר בלילה, ובין אם המת נקבר ביום, ולא הספיק להניח תפילין ביום זה לפני פטירת המת. דין דומה יהיה גם ביום ראשון מהשבעה, לאחר שאדם שמע שמועה קרובה (בתוך שלושים יום, במקרה שלא שמע שמת המת בתוך זמן השבעה) שהדין הוא שהוא יושב שבעה, ביום הראשון מהשבעה הוא אינו מניח תפילין (ט"ז שפח, א בשם הרמב"ן).
לעומת זאת במקרה שמת ביום ונקבר בלילה שאחריו, כתב המהריט"ץ שביום שלאחריו למרות שהוא היום הראשון לשבעה מניחים תפילין. אולם הנודע ביהודה (דגול מרבבה שם) חולק עליו, וסבור שאין מניחים תפילין ביום ראשון לאבילות, גם אם הוא לא יום הפטירה, אלא רק יום הקבורה. הוא כתב שיש ללמוד זאת מק"ו מדברי הרמב"ן והט"ז שהובאו לעיל לגבי שמועה קרובה שביום הראשון לא מניחים תפילין, (אמנם האמרי ברוך דחה את דבריו, וכתב שיש עצבות מיוחדת ביום הראשון ששומעים את השמועה על הפטירה, מה שלא קיים ביום שלאחר יום הפטירה, למרות שהוא יום הקבורה) וכדבריו כתבו גם כן הברכי יוסף, והמהרש"ם (דעת תורה לאו"ח סי' לח) וכך פסק המשנה ברורה (שם ס"ק טז). בפועל יש שכתבו להניח ביום הראשון שאינו יום הפטירה בצינעה ובלי ברכה (עי' פסקי תשובות הערה 34 שמביא כמה דעות).
האם יש איסור בחלק מהיום השני?
הרמב"ן (תורת האדם שער האבלות עניין האבל סז) כתב שלכאורה היה צריך לאסור גם את היום השני בהנחת תפילין, וזאת על בסיס הגמרא במועד קטן, ואף שבגמרא בסוכה האיסור לא הוזכר כלל. ולכן הוא תמה על דברי הרי"ף (מועד קטן יג עמוד א מדפי הרי"ף) שכתב: "ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב ואחריתה כיום מר אבל ביום שני מותר וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות" כלומר, שלדעתו האיסור להניח אינו אלא ביום הראשון בלבד, ולא בשאר הימים, וכתב שלפי דעתם מה שכתבו בגמרא במועד קטן לגבי היום השני, שגם בו אסור להניח תפילין הכוונה רק בלילה שהוא בלאו הכי אינו זמן תפילין, ואין זה מדיני אבילות אלא מדיני התפילין שאין נוהגים בלילה, אבל למרות זאת נאמר מקצת היום ככולו גם לעניין זה, ולכן יהיה מותר להניח תפילין גם לפני הנץ החמה.
הרא"ש (מו"ק ג, לז) כתב שיש להסתפק האם מותר לאבל להניח לפני הנץ החמה, או שאולי יש לחכות עד שיסיימו את תפילת שחרית, ורק אחריה יהיה מותר לאבל להניח תפילין. מסקנתו היא שלאחר הנץ החמה מותר להניח תפילין (משום שאומרים -מקצת היום ככולו, אבל לא הלילה), וכך גם נפסק בשו"ע (ביור"ד שפח), הב"ח (שפח, א) כתב שמדברי הרי"ף גם ניתן לדייק שהבין כדברי הרא"ש משום שכבר בימיו עיקר מצוות התפילין היתה להניחם בתפילת שחרית, ואם מותר להניח תפילין ביום השני רק לאחר שהמנחמים עזבו את הבית לאחר תפילת שחרית, לא היה הרי"ף כותב שמותר להניחם ביום השני. אלא שכתב להלכה שמותר לדעתו ביום השני להניח גם לפני הנץ החמה, ולא רק אחרי הנץ החמה, וכמו שפסק הרמב"ם (אבל ד, ט) שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון, ולא הזכיר כלל דינים לגבי היום השני. לכן מסקנת הב"ח היא שמותר לאבל להניח תפילין עוד לפני הנץ החמה, ביום השני לאבלותו. בשו"ע באורח חיים (לח, ה) הזכיר שלאבל אסור להניח ביום הראשון, ולא כתב כלל שביום השני מותר רק לאחר הנץ החמה. ובמחצית השקל ובעולת תמיד הקשו עליו, שהפסיקות שלו אינן מתאימות אחת לשנייה? שו"ע הרב (לח, ד) כתב שביום השני יש להניח רק לאחר הנץ החמה, וכך פסק גם המשנה ברורה (שם ס"ק יט) ולכן אם האבל מתפלל בתפילת "ותיקין" אין לו להניח תפילין ביום השני לאבלותו גם כן.
סיכום: בסוגייתנו נאמר כי אסור לאבל להניח תפילין ביום הראשון, לעומת זאת בסוגיה במועד קטן מוזכר גם איסור לגבי היום השני, לגבי היום הראשון יש מחלוקת באחרונים האם מדובר גם ביום שאחר הקבורה, למרות שאינו יום המיתה, אך להלכה נראה שרוב הפוסקים פסקו להלכה שבכל מקרה אין להניח ביום הראשון לשבעה, הדברים אמורים גם לגבי שמועה רחוקה, אמנם יש שמנהגם הוא להניח בצינעה ביום שלאחר הקבורה שאינו יום הפטירה. לגבי היום השני ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר גם לפנות בוקר להניח תפילין או רק לאחר הנץ החמה, למעשה היו הרבה שפסקו כי יש להניח רק לאחר הנץ החמה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
