ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שיעורים נוספים
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- הקרקע והפירות
בשבועות הקרובים נעמיק בנושא הזה. קודם לכך, נעמיק במספר תפיסות שונות של הראשונים העומדים בבסיס האיסור הזה.
ראשית, לגבי האיסור עצמו:
הרמב"ן (שכחת העשין ג') אומר שכאשר הרמב"ם מנה את מצוות התורה, הוא שכח למנות את "לאכלה". לאור ניסוחו המורכב של הרמב"ן, חלקו הפרשנים מהי כוונתו. לפי שיטה אחת, כוונתו היא שיש מצווה בעצם אכילת פירות השביעית. לפי השיטה החולקת, כוונתו היא שיש כאן לאו הבא מכלל עשה. כלומר, מי שפוגע בפירות השביעית פוגע ברצון התורה, שפירות השביעית ייאכלו.
מדוע הרמב"ם אינו מונה את "לאכלה"? לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים. הגרי"פ פערלא (מחבר פירוש מפורט ומסועף על מניין המצוות של הרס"ג) מבאר באופן הבא: התורה אומרת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". משמע שיש איסור מוחלט לקצור, לבצור, או לבצע כל קטיף שהוא בפירות השביעית. אך בפסוק הבא נאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". כיצד ניתן לאכול ללא קצירה ובצירה? על כרחנו יש להסביר את הפסוקים באופן הבא: אסור לקצור אלא אם כן הקציר נעשה על מנת לאכול. מי שקוצר ומאבד את פירות השביעית אינו עובר על איסור "לאכלה", אלא על איסור "לא תקצור", שהרי ההיתר לקצור קיים רק אם זה נעשה "לאכלה".
אנו רגילים לחשוב על איסור הפסד פירות השביעית כאיסור פגיעה בקדושה שבפירות. ובהחלט יש תימוכין לדבר. אך מדברינו האחרונים יש מקום להציע פן נוסף של איסור ההפסד.
בפירושו למשניות על מסכת שביעית (פרק ד משנה י), הרמב"ם כותב שאיסור הפגיעה בפירות הפוטנציאליים בשביעית הוא מעין איסור גזל. בתוספות יום טוב (שם) אומר שאינו מבין איזה צורך יש לרמב"ם לבאר כך, דיו לומר שפירות השביעית "חשובים ולא נפסדים". כלומר, התוספות יום טוב מתייחס לקדושה הפנימית של הפירות ולמדרגתם. הרמב"ם מתייחס לפן ממוני. נחדד את דבריו.
נניח שמתקיים קידוש קהילתי. האם ראוי שיבוא אדם וישתה ישירות מאחד מבקבוקי השתייה המוגשים שם, ויניח את הבקבוק? שתיה זו תגרום לבזבוז של כל שאר המשקה שבבקבוק. מצד שני, אין מניעה שאדם זה ישתה את תכולת הבקבוק כולו. אם כך, מדוע ברור לנו שאסור לשתות ישירות מהבקבוק, וכך לפגוע בשאר השתיה, למרות שמותר לשתות את התכולה כולה?
מצד אחד, לכל אחד יש רשות לשתות כדת, אין אונס, איש לפי כוחו ורצונו. מצד שני, ברור שגם לשאר חברי הקהילה יש זכות ליהנות מהאוכל והשתיה המוגשים בקידוש. ישנה הבנה שישנו הסכם חברתי – קח כמה שאתה רוצה, בתנאי שמה שאתה לוקח מנוצל. מי שלוקח מעבר לכך פוגע בהסמכה החברתית, וגוזל את הציבור.
הוא הדין והוא הטעם לעניין פירות השביעית. יש "קידוש קהילתי" רחב שנועד עבור כלל ישראל. כל יבול הארץ בבעלות של כולנו יחד. מצד אחד, זה מאפשר לכל אחד לאכול כאוות נפשו. מצד שני, לקחת (לקצור) ללא ניצול מיטבי (ללא קיום של "לאכלה") זו פגיעה בחוזה החברתי הכללי.
(באחד הטורים הבאים נעסוק בשאלה אם יש לשמור על כבוד חלקי פירות שביעית שניתן לאכול, אך אנשים רגילים להשליך אותם לאשפה, לדוגמא – קליפות שדבוק בהם משהו מהפרי. יש מקום לתלות את השאלה הזו בשתי האפשרויות הללו: מצד הקדושה – לכאורה כל חלק מהפרי עומד בקדושתו, גם אם אנשים אינם רגילים לאכלו. מצד הגזל החברתי – לכאורה אם אנשים אינם רגילים לאכול את החלק הזה של הפרי, החברה אינה רואה בהשלכת החלק הזה של הפרי בזבוז. לכאורה לפי תפיסה זו הדרישה תהיה להתנהל בצורה מחמירה, אך נורמלית. כאמור, נעסוק בשאלה זו באחד הטורים הבאים).
תפיסה שלישית ניתן להעלות מדברי הריטב"א, הכותב את דבריו בשם הרשב"א. באחת היחידות בהמשך נעמיק באיסור הסחורה בפירות השביעית. לפי שיטת חכמי ספרד (הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א) אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך מותר למכור אותם בכדי לקנות מזון אחר. ובכל שלב של ההחלפה, התמורה גם זוכה לקדושת השביעית. כלומר – הכסף הניתן כתמורה לפירות השביעית מתקדש, וכאשר קונים אוכל עם הכסף הזה הכסף חוזר לקדמתו והאוכל מתקדש תחתיו. מהו הרעיון העומד מאחורי זה?
בשנת השמיטה, הקב"ה מזמין אותנו לאכול משלחנו. "כי לי הארץ", ועתה כולכם מוזמנים לאכול ממנה. ישאל אדם: נו, מה יש לך להציע? מתבונן סביבו ורואה מטע תפוזים. הנה, הוזמנתי לאכול תפוזים. אבל אני לא רוצה לאכול תפוזים. אני רוצה לאכול פלאפל. אומר הקב"ה: אין בעיה. תקטוף תפוזים, תמכור אותם בשוק, וקנה במקומם פלאפל.
זה מצביע על שיטה שלישית. המודל אינו כעין הקידוש הקהילתי, ואף מעבר לקדושה הפנימית של הפירות. לפי תפיסה זו, הדרך הנכונה לחשוב על הדברים היא אכילה ישירות משלחן גבוה, להתארח סביב שלחנו של הקב"ה.
יתכן שאין זה בכדי שזו שיטת ראשוני ספרד, שראש וראשון להם הוא הרמב"ן. אם מדובר על אכילה משלחן גבוה, מובן יותר מדוע ישנה מצווה לאכול את פירות השביעית. אנו מהדרים ורוצים להתארח על שלחנו של הקב"ה.
יטען הטוען: הרי זה מה שתמיד קורה. אדם משקה את שדותיו, הקב"ה מגדל את תבואתה, ולבסוף האדם מוכר את הפירות וקונה את כל מה שהוא זקוק לו!
אכן כן. אך פעם בשבע שנים הפירות ניתנים ללא עבודה, ללא הגבלה, ועם קדושת שביעית העוברת מחפץ לחפץ, וכך האדם אינו שוכח שמדובר על מזון שהוא זוכה לו ישירות מהקב"ה. ואכן הטענה נכונה: מטרת השמיטה אינה לדעת שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בשביעית. מטרת השביעית היא שנהיה מודעים לכך שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בכל שנה ושנה, ובכל יום ויום. פעם בשבע שנים אנו חווים את הדברים בצורה יותר ישירה. אך מטרת השמיטה איננה לחוות את השמיטה פעם בשבע שנים, אלא שחוויה זו תשפיע על היחס שלנו לכל פעם שאנו מברכים את הקב"ה על כל הטוב שהוא מאציל עלינו.
שיעורים נוספים עדות נגד יהודי בערכאות של גויים
תשובות לשאלות מרבני הגולה , הרב משה ארנרייך והרב יוסף כרמל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
