ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
כאשר הלויים היו שרים בפיהם במקדש, היתה קבוצת מנגנים מנגנת יחד עימם. במשנה במסכת ערכין (פ"ב מ"ד) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים במקדש, וז"ל:
"ועבדי הכהנים היו דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּה' ( בֵּית הַצִּפּוֹרִים ) ומאֵמָאוֹס היו משיאין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו."
פסיקת הרמב"ם טעונה ברור, מפני שלכאורה היא עצמאית. וז"ל (הלכות כלי המקדש ג,ג):
"...ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה. ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר."
הרמב"ם פסק שצריך שהמנגנים יהיו גם לויים וגם ישראלים. וקשה. אם הרמב"ם פסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק לויים. ואם פסק כרבי יוסי, לכאורה היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק ישראלים (מיוחסים). על מה התבסס הרמב"ם בפסיקתו?
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
46 - מי ניגן בשמחת בית השואבה
47 - במה ניגנו במקדש ומתי
48 - הלל והגולגולת הצפה
טען עוד
הכהנים והחצוצרות
קושי נוספת הוא מדברי הרמב"ם מייד בהמשך (ג,ד-ה):
"ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד.
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף..."
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף..."
לעיל בהלכה ג כתב הרמב"ם שהמנגנים היו לויים וישראלים, וכאן בהלכה ד הוא מונה בין כלי הניגון גם את החצוצרות, ולכאורה משמע שהלויים (או הישראלים) ניגנו גם בחצוצרות. ומייד בהלכה ה כותב הרמב"ם שבימי המועדות היו הכהנים תוקעים בחצוצרות.
לכאורה ניתן לומר, שברוב ימות השנה היו הלויים (או הישראלים) מנגנים בחצוצרות, ואילו בימי המועדות היו הכהנים מנגנים בחצוצרות. אך כבר הקשה על כך בליקוטי הלכות (תמיד פ"ז יד,ב זבח תודה) שהרי במשנה (ערכין דף יג,א) נאמר ש"אין פוחתין משתי חצוצרות... ומוסיפין עד עולם". ובתלמוד הגבילו זאת עד מאה ועשרים חצוצרות ולמדו זאת מהכתוב (דברי הימים ב ה,יב): "וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת". ומכאן משמע שדווקא הכהנים הם שניגנו בחצוצרות.
וקושיה נוספת הקשה שם, שבמשנה נאמר: "אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן", ולויים אלו היו אומרים שירה בפיהם, ובתלמוד (ערכין יג,ב) ביארו שמספר זה נקבע כנגד שנים עשר המנגנים שניגנו בתשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, ועליהם נאמר: "הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר" (דברי הימים א כה,ט). ומשמע שהחצוצרות לא נכללו בין כלי הנגינה שניגנו בהם על הדוכן.
ונראה לומר שפסיקת הרמב"ם בענין המנגנים מבוססת על האמור בתנ"ך ועל הרמוז במשניות ובתלמוד, וכדלקמן.
בית הפגרים ובית הצפורים
בברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם מוזכרים 'פגרים' ו'צפור'. ובמאמר הקודם "מי ניגן בשמחת בית השואבה" התבאר שרבנו סעדיה גאון מפרש שהם מרמזים לשתי קבוצות מרכזיות שיהיו בעם ישראל, קבוצת 'האנשים הרוחניים' שמכונים בדברי רבי יוסי "בית צפריה (הצפורים)", וקבוצה גדולה של 'האנשים שמחוברים לגשמיות' ועוסקים בצבא ובכלכלה והם מכונים "בית הפגרים". התורה מרמזת שקבוצות אלו התבררו במקומות של 'מים יפים' ("...וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"). והתברר אז ש"בית הצפורים" הם כל שבט לוי ובכללם הכהנים שמברכים את העם, ואילו "בית הפגרים" הם שאר שבטי ישראל שעוסקים בצבא ובכלכלה. בזמן חז"ל העיר אמאוס היתה ידועה כמקום 'מים יפים', ולכן רבי יוסי אמר שמשפחות אלו הן מ'אמאוס', כדי לרמוז בדרכו שלו לרמזי התורה שההבדלה בין ה'משפחות' האלו נעשתה במקום 'מים יפים' ("יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם").
והתבאר שחברי כל קבוצה מתייחסים לחברי הקבוצה האחרת כאילו הם 'מתים' ('פגרים'), ואברהם אבינו ודויד המלך רצו שהם יתייחסו בכבוד הדדי זה לזה, ויראו בחבריהם אנשים חיים, ולכן דויד רצה ששרי הצבא יפרישו לוחמים ישראלים כדי שאלו ינגנו יחד עם הלויים במקדש, ככתוב "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם..." (דברי הימים א כה,א). ורבי יוסי מרמז למחשבתו של דויד כשהוא אומר שהמנגנים היו 'בית הפגרים' ו'בית הצפורים'.
'בית הצפורים' מסמל את כל הלויים ובכללם הכהנים, ורבי יוסי מרמז שגם הכהנים ניגנו במקדש עם הלויים והישראלים. דבר זה מדוייק גם מלשון הרמב"ם שכתב: "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס". ה"אחרים" הוא שם כולל לכל קבוצת המנגנים, ובתוך הקבוצה הזו היו "לויים" ו"ישראלים", אך יתכן שקבוצת ה"אחרים" כוללת גם כהנים, שהרי אין עולה לדוכן אלא מיוחס, והכהנים היו מיוחסים. והיו פעמים שהכהנים ניגנו יחד עם המנגנים הלויים והישראלים, ולכן הביא הרמב"ם מייד בסמוך את הזמנים שבהם ניגנו גם הכהנים, וכפי שיתבאר לקמן.
מתי נגנו בחצוצרות ומי ניגן בהם
בתורה יש פרשיה מיוחדת בענין הניגון בחצוצרות (במדבר י, א-י):
"...עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:... וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם..."
בפרשיה זו כתוב שהכהנים הם שמריעים בחצוצרות בימי הצרה, והם שמנגנים בחצוצרות בימי השמחה ובמועדים בעת הקרבת הקרבנות. בספרי הובא: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם - אלו שבתות. ר' נתן אומר אלו תמידים". אך הרמב"ם לא הזכיר את דברי הספרי, ובמנחת חינוך (שפד,א) תמה על כך. ונראה שהרמב"ם הבין שבמשנה סתמו הלכה שלא כשיטתם אלא כפשוטו של הכתוב, ש"יוֹם שִׂמְחַתְכֶם" הוא יום שמחה מיוחד במינו שאינו תדיר. שהרי במצוות התקיעה בשופר בראש השנה שנינו (ראש השנה דף כו,ב): "שופר של ראש השנה... ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר". ולמדים מהמשנה שאין מצווה מן התורה לתקוע בחצוצרות בראש השנה אלא בשופר, ומשמע מהמשנה שכך הדין גם בראש השנה שחל בשבת. ונמצא שבמשנה סתמו להלכה שמצוות התקיעה בחצוצרות ב"יוֹם שִׂמְחַתְכֶם" היא דווקא בימי שמחה מיוחדים במינם. וכן המצווה לתקוע בחצוצרות ב"מוֹעֲדֵיכֶם" היא דווקא בשלושת הרגלים, שהם נועדו להיות ימי שמחה. אך ראש השנה ויום הכפורים וכן השבתות והימים הרגילים לא נועדו להיות 'ימי שמחה'. וכן נקבע גם בתפילות שאנו אומרים בתפילה "מועדים לשמחה" רק בשלושת הרגלים, אך לא בראש השנה וביום הכפורים. ואילו בשבתות מוסיפים לומר "שבתות למנוחה".
ואמנם במשנה במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) שנינו שבשירת הלויים היו נוהגות שלוש הפסקות ("פרק"), ועל כל פרק היתה תקיעה של הכהנים ולאחריה היו העם משתחווים. אך תקיעות אלו היו בהפסקות ולא היו בעת שהלויים שרו וניגנו. ולכן כשהוחלט לקבוע את מספר הלויים ששרים בפיהם, והוחלט שמספרם יהיה כנגד מספר המנגנים בכלים, לא התחשבו אז בכהנים שעמדו שם ואחזו חצוצרות בידם משום שהם לא תקעו בהן בעת השירה עצמה, וקול התקיעה של החצוצרות האלו לא העיב על קול השירה.
וכשהזכיר הרמב"ם את תקיעות הכהנים בחצוצרות הוא התייחס לתקיעות שנעשו בעת ובעונה אחת יחד עם הנגון בכלים האחרים, וכפי שהן מתבררות מתוך העיון בתנ"ך, וכדלקמן.
התקיעות וכלי הנגינה בחנוכת המקדש
ביום השמחה של חנוכת המקדש והעלאת הארון מסופר שהכהנים תקעו במקדש בעת שהלויים ניגנו (דברי הימים ב ה, ו-יג):
"וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:... וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה' וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה':"
הכתוב מדגיש שם ששירת הלויים השתלבה בו זמנית עם נגינת הכהנים בַּחֲצֹצְרוֹת ועם נגינת הלויים ו"אחיהם" (הישראלים) בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת. ואז כאשר ניגנו במשותף כל שלושת המעמדות, כהנים לויים וישראלים, הם הרגישו שכולם אחים זה לזה. ו'בית הצפורים' (הלויים והכהנים) הרגישו שהם אחים של 'בית הפגרים' (אחיהם = הישראלים). ולכך היתה כוונת רבי יוסי באומרו שמהמנגנים היו 'בית הפגרים' ו'בית הצפורים'.
התקיעות וכלי הנגינה בשמחת טיהור המקדש
הרמב"ם כותב שתקיעות הכהנים בימי השמחה ובמועדות היו "בעת הקרבן", וכוונתו לומר שהם היו בעת העלאת איברי הקרבן למזבח. ונראה שגם דבר זה נלמד מהמסופר בתנ"ך. כאשר חזקיהו עלה למלוכה הוא טיהר את המקדש מהטומאה שהיתה בו, ובששה עשר בניסן (שחזקיהו ובית דינו החליטו שהוא יהיה חודש אדר שני) גמרו לטהר את המקדש. ולמחרת 1 השכימו חזקיהו והשרים והקריבו קרבנות עולה וחטאת לכפר על ישראל, ומסופר (דברי הימים ב כט, כה-כח):
"וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית ה' בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד ה' הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו: ס וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת: ס וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה' וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה:"
הלויים שרו אז בלווי כלי נגינה "בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת", והכתוב מסביר שאף שלא מפורש בתורה שהלויים צריכים לשיר בליווי כלי נגינה, כך ציווה דויד והנביאים. ומסופר שהכהנים ניגנו בחצוצרות ואין מסבירים מדוע, שהרי זהו ציווי תורה מפורש שהכהנים תוקעים ביום שמחה. ויום טיהור המקדש וחידוש העבודה בו וודאי שהוא יום שמחה. ומסופר שהניגון בחצוצרות היה בעת שהחלו להעלות את העולה ואז שרו גם הלויים בליווי כלי הנגינה האחרים. ועל סמך כך כתב הרמב"ם שציווי התורה של תקיעת הכהנים בחצוצרות בימי השמחה והמועדות מתקיים "בשעת הקרבן". והיינו שלא כמקובל בתקיעות הכהנים הרגילות שהיו מאוחר יותר בעת ניסוך היין ובזמן ההפסקות ("פרקים") שבשירת הלויים.
בימי המועדות כולם
הרמב"ם כותב שהכהנים היו מנגנים בחצוצרות בימי המועדות כולם. וכוונתו לומר שאמנם הניגון בחליל שהוא מזכיר בהלכה הבאה, לא היה בכל ימי המועדות, שהרי בחג הפסח ניגנו בחליל ביום טוב הראשון של פסח בלבד ולא בשאר ימי הפסח. אך בחצוצרות ניגנו הכהנים בעת העלאת הקרבן בכל ימי המועדות, ולפיכך ניגנו בהם בכל שבעת ימי הפסח. וגם כאן הסתמך הרמב"ם על המסופר בתנ"ך, שחזקיהו עיבר את השנה ובני ישראל חגגו את חג הפסח שבעת ימים (דברי הימים ב ל, כא):
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה':"
כלי העוז של הלויים היו הִמְצִלְתָּיִם הנבלים והכנורות, וכלי העוז של הכהנים היו החצוצרות, והם ניגנו בהם יחד בעת שהלויים שרו והללו את ה'. והם עשו כך כל שבעת ימי הפסח ("יוֹם בְּיוֹם"), ומכאן שחזקיהו ובית דינו הבינו שציווי התורה שהכהנים יתקעו בחצוצרות במועדות, הוא בימי המועדות כולם, ולא רק ביום הראשון של פסח.
אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות...
במסכת ערכין (דף יג,א) שנינו: "אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות, ומוסיפין עד עולם, והצלצל לבד". הסיבה שאין פוחתין מצלצל אחד התבארה שם בתלמוד, שכן הצלצל הוא הכלי הנקרא בתנ"ך מְצִלְתַּיִם, ונאמר (דברי הימים א טז,ה): "וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ" ומכאן שאדם אחד בלבד ניגן בכלי שנקרא "ִמְצִלְתָּיִם ", ושנקרא בלשון המשנה "צלצל". וכתב שם רש"י שלא התפרש בתלמוד מנין שאין פוחתין מתשעה כינורות. ונראה שאפשר למצוא לכך סמך בתנ"ך. שכן כאשר דויד קבע את הכלים שינגנו בהם במקדש נאמר (דברי הימים א פרק כה א-ט): "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם:... וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר:...".
כלומר, בכל משמרת היו שנים עשר מנגנים שניגנו "בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם". בספר החינוך (פרשת קרח מצוה שצד) דן בשאלה מדוע בִמְצִלְתָּיִם ניגן רק איש אחד וכתב: "ומן הדומה כי הטעם לפי שקול המְצִלְתָּיִם גדול ומבעית קצת, ואלו היו שם הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הניגון ששם".
סברה זו של ספר החינוך ניתן לומר גם ביחס לכלי הנגינה שנקרא נֵבֶל. בירושלמי (סוכה פ"ה ה"ו) מובא: "למה נקרא שמו נֵבֶל שהוא מלבין כמה מיני זמר". ובילקוט שמעוני (תהלים רמז תתלא) מובא: "ולמה נקרא שמו נֵבֶל שהוא מנבל כל מיני זמר". כלומר, גם נֵבֶל הוא כלי נגינה בעל קול עוצמתי שעלול לגרום לכך שלא יישמעו את שאר כלי הנגינה, ואם כך הסברה נותנת שאין להרבות במספר כלי הנגינה מסוג נֵבֶל. ואמנם מלשון "נְבָלִים" משמע שניגנו לפחות בשני כלים כאלו, ואכן כך נקבע במשנה (ערכין דף י,א): "אין פוחתין משני נבלים".
כזכור, בתנ"ך מבואר שהיו שנים עשר מנגנים בכל משמרת ושהם ניגנו "בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת". וכיוון שניגנו בכלי אחד של מְצִלְתַּיִם ובשני כלים של נֵבֶל, נותרו תשעה מנגנים שניגנו בכינורות, וזהו המקור לדין המשנה שאין פוחתין מתשעה כינורות.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שפסיקת הרמב"ם בענין המנגנים מבוססת על האמור בתנ"ך, והיא מבוססת על הרמזים שרמז רבי יוסי כשאמר שהמנגנים היו 'בית הפגרים' ו'בית הצפורים' ממקום מים היפים של 'אמאוס'. ורבי יוסי מרמז למחשבתו העמוקה של דויד המלך בעת שקבע את הרכב משמרות המנגנים. דויד המלך רצה להביא לאהבת אחים בין אנשי ישראל המשרתים בצבא לבין הלויים שהם תופסי התורה, ובין הכהנים שהם אנשי הטהרה והקדושה. ובכל יום מימות השבוע היו הלויים והישראלים מנגנים בכל שיר יחד בעת ניסוך היין. ובימי השמחה של המועדים היו הלויים והישראלים מצטרפים בכלי השיר שלהם לכהנים שתקעו אז בחצוצורות, ודבר זה נעשה בעת העלאת האיברים למזבח.
הניגון בחליל
החצוצרות הוזכרו בתורה ככלי שמנגנים בו במקדש על הקרבנות. והנבלים והכנורות והצלצל (מצילתיים) הוזכרו בספר דברי הימים והם נקראים "כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". לא מצאנו בתנ"ך שניגנו בחליל בבית המקדש עצמו. אך יש לכך רמז, וכפי שמשמע בנבואת ישעיהו (ל, כט): "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל". חז"ל (ירושלמי פסחים פ"ט ה"ג) ביארו שכוונת הכתוב היא שהשמחה שתהיה במפלת סנחריב תהיה כמו השמחה הגדולה שיש בעת שחיטת קרבן הפסח שנעשית סמוך ללילה הראשון של חג הפסח. ומסופר בכתוב שאנשים הולכים אז בחליל לבוא לבית המקדש, ומסתבר שניגנו בחליל גם כשנכנסו האנשים למקדש ושחטו שם את קרבן הפסח. ועל סמך זה נקבע במשנה שמנגנים בחליל לפני המזבח בעת שחיטת הפסח. ולפי המסורת שביד חכמים ניגנו בחליל בזמנים נוספים (ערכין פ"ב מ"ג): "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב ראשון של פסח וביום טוב של עצרת ובשמנה ימי החג".
^ 1.כך משמע מפשוטו של הכתוב, ואת דברי רמי בריה דרב ייבא במסכת ערכין (דף יא,ב) דחתה ממילא הסוגיה שם, וכבר הקשה שם רבנו גרשום על דבריו, וראו עוד בשו"ת שבט הלוי (חלק ו, קונטרס הקדשים סימן ג).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
