ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- גזל ונזיקין
סוגיא ראשונה- אדם אית ליה מזלא
בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב שאלה הגמרא:
מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח, ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף? ועל כך ענו שם:
אדם דאית ליה מזלא - כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא - כתיב כי יגוף, ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ביאר רש"י בבבא קמא ף "אינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף" כלומר הבהמה צריכה לכוון את הנזק, תוספת ביאור לדברים הללו ניתן ללמוד מהמאירי אצל אדם כתוב נגיחה אשר משמועתה לדבריו:
הואיל ואימתו (של האדם) מוטלת עליו (על השור הנוגח) ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוין למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה הוא כדמתרגם אונקלוס יי' ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומים לו, אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה לשום אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שמיתה הפתאומית הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף יי' את נבל המתים במגפה
נמצאנו למדים כי אדם יודע להיזהר והבהמה חוששת ממנו. רש"י במסכת שבת דף נג עמוד ב מוסיף היבט אחר: "מלאך שלו, ומליץ עליו". כלומר לרל אדם יש מעין מלאך ששומר עליו וזה המשמעות של אית ליה מזלא.
העולה אם כן מהדברים כי אדם יש לו עליונות מסויימת המסייעת לו לשמור על עצמו ואין גורלו להינזק בקלות.
סוגיא שניה- אדם מועד לעולם
במשנה מסכת בבא קמא פרק ב משנה ו נאמר: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם".
ובתלמוד בבא קמא דף כו ע"ב ביארו את מקור הלימוד:
מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון. האי מבעי ליה: ליתן צער במקום נזק! א"כ, לכתוב קרא פצע בפצע, מאי תחת פצע? ש"מ תרתי
אדם המזיק חייב בכל המצבים. בתוספות בבא קמא דף כח ע"ב ד"ה ואונס רחמנא פטריה, כתב וז"ל : "ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (דף כז:).", שיטת התוספות כי אדם אינו חייב באונס גמור.וכן בדף כז ע"ב, בד"ה ושמואל אמר באפילה שנו, כתבו התוספות: " ואע"ג דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע" 1 .
לעומת התוספות סובר הרמב"ן כי אדם מועד לעולם וחייב גם באונס גמור, בחידושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף פב ע"ב בדין נתקל פושע כתב:
ומצאתי בתוס' בב"ק (כ"ז ב') שמפרשים אותה משום אדם המזיק, וא"כ למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד, ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו.
הרמב"ן מתייחס למציאות בירושלמי בה אדם הלך לישון ואחר שנרדם הגיע אחר לישון לידו והראשון הזיק את השני תוך כדי שינה, הרי שיש כאן מצד הראשון אונס גמור כי לא יכל להעלות על דעתו שיגיע משהו אחר וישן לידו ולדברי התוס' הראשון פטור כי יש כאן אונס גמור אבל הרמב"ן כותב כי הראשון פטוא בגלל שהשני חייב, והשני הוא הפושע ולא ניתן לחייב שניים באותו נזק.
האחרונים דנו בשאלה מדוע יש לחייב אדם שהזיק באונס גמור לדעת הרמב"ן, הרי יש לנו כלל כי אונס רחמנא פטרי, ובפרט אם מדובר באונס גמור. אמנם למדו זאת מהפסוק פצע תחת פצע אך עדיין צריך ביאור כי לכאורה ההגיון לא ברור מדוע חייבי בכה"ג.
בהיותי בישיבה בצעירותי שמעתי חקירה השואלת את השאלה מה המחייב בנזקי האדם, כלומר מדוע אדם המזיק משלם?
הצד הראשון בחקירה הוא שסיבת התשלום היא בגלל שלא נשמר, ולא שמר על עצמו, ולכן חייבה אותו התורה כמו מי שלא שמר על ממונו המזיק, כי כשממוני הזיק אני לא עשיתי כלום אלא לא שמרתי.
הצד השני בחקירה זאת טוען כי המחייב בתשלום הנזק הוא עצם החפצא של ההיזק. אדם עשה נזק, ולכן חייב. כל אדם שמזיק, חייב. כמו לעבור עבירה... והתורה חידשה כי חייב לשלם מחמת עונש גם בשוגג גם במזיד ואונס וכ'. ללא קשר למה שלא שמרתי החיוב באדם המזיק נובע מעצם פעולת הנזק.
ולכאורה אפשר לומר כי הנפק"מ בין הצדדים היא במקרה של אונס גמור.
אם החיוב הוא על כך שאדם לא שמר על עצמו הרי שבאונס גמור לא ניתן לחייבו כי לא יכל לשמור על עצמו. תינח אונס רגיל דומיא דגניבה עדיין היה יכול במאמצים להימנע מההיזק אבל לא באונס גמור.
אם כן, אם החיוב בגלל שלא שמרתי על עצמי הרי שמובנת דעת התוספות הסוברים כי באונס גמור האדם פטור כי לא שייך לחייב אותו על מה שלא נשמר באונס גמור.
אמנם אם החיוב בגלל עצם הפעולה, יתכן וחידשה התורה כי כל פעולה שנובעת מהאדם ולא משנה איך הוא אחראי וישלם ולהלן ננסה להרחיב בעניין זה.
השאלה הזאת תלויה לכאורה בגירסא במשנה אם מבעה זה אדם הרי כתוב כי הצד השווה בהם ששמירתן עליך. הרי שהחיוב הוא בגלל השמירה. האם גורסים אדם שמירת גופו עליו או לא עיין בדף ד .
סוגיא שלישית שואל חייב באונס
בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לד ע"א נאמר כי שואל חייב באונס כי כל ההנאה שלו: אביי: שואל עד שישלם. מאי טעמא - הואיל וכל הנאה שלו, הכוונה הפשוטה היא שהיות והשומר משתמש בחפץ בחינם הרי שכל הנאת החפץ שלו לכן חייב באונס. ולכאורה מדוע השואל יתחייב באונס גמור, דרך משל לו יצוייר שיפול טיל על הבית שבו החפץ ששאל מדוע יתחייב הרי הוא אנוס גמור?
ומצאתי כי בחדושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף לו ע"ב, ביאר שהשואל הופך להיות בעלים על החפץ ותמיד הבעלים מפסיד. ביאור דבריו הוא שכשם שבעל חפץ מסויים מפסיד אם קורה משהו לחפץ ולא משנה אם באונס או לא כי הוא הבעלים, מה זה משנה לבעל הבית למה החפץ שלו נשבר התוצאה היא שהוא הפסיד. כך השואל הופך להיות כבעל החפץ ולכן הוא מפסיד גם באונס והוא הופך להיות בעל החפץ מכיוון שכל ההנאה שלו. וזה לשון הרשב"א :
ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו חוץ ממתה מחמת מלאכה דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה.
ומכאן נבוא לבאר מדוע אדם מועד לעולם וחייב גם באונס גמור, אדם הוא "בעל הבית" ואחראי על העולם, ובתור בעל בית כל נזק שקורה הוא מפסיד, לכן גם באונס אדם חייב כי הוא כמו בעלים כשואל שכל ההנאה שלו, ולכן עליו לשמור שהעולם לא יתקלקל, וכל קלקול ההורס את העולם גורם הפסד לבעל הבית ולכן גם באונס גמור חייב.
במשנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה נאמר : לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם
ובקהלת רבה (וילנא) פרשה ז
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך...
ובספרי המוסר כתוב כי גם במידות ודעות על האדם חובה לתקן את העולם (שלו). דעת חכמה ומוסר חלק ג בשער הדעת (מבן המחבר) תיקון רוחני לאיזון העולם
לא כל אנשים שוים הם, חלוקות הן תכונותיהם בתכלית ההתחלקות, שונה הוא תכונתו של אחד מרעהו, יש אדם פרטי, ויש אדם כללי, יש אדם סביבתי, ויש אדם עולמי (א וועלט מענטש). יש אדם קטן, ויש אדם גדול, יש אדם פשוט, ויש אדם עילאי, משכמו ולמעלה גבוה הוא מכל העם, איש אפרתי, אשר רוח מלכותית בו. והתחלקויות אלה התחלקויות יסודיות הנן, מיוחדים הם בעיקר זהותם ומציאותם, כמין ומין המה.
לא כל מצביו של האדם שוים הם, שונה הוא מצב אחד משל רעהו בתכלית השינוי, יש מצב של פרטיות, ויש מצב של כלליות, מצב של סביבתיות, ומצב של עולמיות, מצב של פשטיות, ומצב של עילאיות, מצב של קטנות, ומצב של גדלות, מצב של שפלות, ומצב של רוממות, מצב של התנשאות וגבהות, מצב של תרועת מלכות. המצב והאדם מותאמים הם, המצב חוקק ומהוה את זהותו של הנמצא בתוכו, עד אמרם ז"ל כי משנה מקום - אף מצב של מקום - משנה מזל, התחלקויות זהויותיו של האדם בהתחלפות מצביו, כה יסודיות המה, מציאותיים הם, עד כי אף מזלו משתנה. מצבים הנם עולמות שלמים, כל מצב ומצב עולם בפני עצמו הוא, שמות מיוחדים להם, רחוק מצב אחד ממצב שני כרחוק עולם אחד מחבירו.
האדם נקרא עולם קטן, עולם גדול בזעיר אנפין, וכמו שהעולם הגדול מתחלק לכמה עולמות מיוחדים, ובראשם ארבע העולמות: אצילות בריאה יצירה ועשיה, וכל עולם ועולם - עולמות לרבבות בו, כידוע, כן האדם, העולם בזעיר אנפין, התחלקות עולמות בו, עולמות לרבבות, כחותיו ופנימיותיו וכל מציאותיו עולמות הן, מאצילותו הנם נאצלים, והם משתלשלים ומתגלגלים, וכך נבראים ונוצרים כל עולמותיו עד עולמו התחתון, אשר בשם עולם המעשה יקרא.
האדם מתדמה לקונו, והוא בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות. עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ית', והאדם אשר בדרכיו ית' הולך, בפעולותיו הוא הרי לקונה מתעלה, מעט מאלקים חסרהו, ולסוד צורתו וכתרו הגיעהו, סופו נעוץ בתחילתו, והפעולה התחתונה והחיצונה את הלפני ולפנים היא מנעת, ואת כבודו מעוררת, מזיו צפונו וסתרו הנאתו, וכן הוא יושב ובראשו עטרתו, על ש"י עולמותיו מלוך ימלוך ותפארתו עליהם.
ראו איפוא והתבוננו, מה יעשה האדם וחי לעולם, הנה זה כי ישמור מצביו, וראשית חכמה אחת היא אשר יבקש כל ימי חייו להכנס במצב של גדלות והתרוממות, והמצב של גדלות ימציאהו לעולם הגדלות, ויביאהו לזה פעולות ומעשים נכבדים ומפוארים לעושיהם ולמקום, ומעת עלה עליונים, נגמר ונשלם הכל, ואשריו כי צדק נפשו וזכה בכל.
והוא מאמר רבי, (אבות ב, א), איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכו' וכו', כי במעשים מפוארים האדם מפואר, והמפואר מפאר, ולו הגבורה והגדולה, הוד והדר לאמרתו, ועוז ותפארת במקדשו, זהיר הוא במצוה קלה, כי אין לפניו קלות, אין לפניו זלות, אלא הכל חמורות וגדולות, כגודל עצמותן כן הן אצלו, מרובה מתן שכרן וברומו של עולם עומדות, ואיננו מן הבני אדם המזלזלין בהן, הוא האדם אשר תמיד בחשבון ובמחשבה נפשו דבוקה, ואל למעלה למשכיל השתכלותו, היא היא הדרך הברורה אשר תובילהו ישר לשמי שמים, לפנימיות אצילות עולמותיו שלו.
ויש ואדם יבוא להתרוממות הנפש, כי "יתפעל בעת למדו והתבוננו בענינים המבארים גדולת נשמת האדם ומעלתו בעולמו, איך הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו פועלים בעולמות עליונים, ומחצב נשמתו למעלה ממעלת מלאכי השרת, כי היא אצולה מאתו ית'".
והוא ענין מה שאמרו ז"ל (קה"ר ז, כח), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך. ויגיעוהו ענינים כאלה לתכלית האהבה ליוצרו ובוראו אשר כזה תקנו ועשהו, ויעלה בהם להרגשים של גדלות ואחריות בשביל כל הבריאה כולה.
וזה וכן זה, הוא האדם הגדול בענקים, המעניק החמה ומכהה גלגלה, ועמיה נהורא שריה ולא חושך, שם במצב הגדלות לא יגורהו רע, בבחינת ביטול הרע בתכלית, רק דעת אלקים יחפוץ, ואף לא יבין הפוכו, שם במצב הגדלות הנה לא בחיל ולא בכח, אף לא בעמל יזדקק להתגבר על תאוותיו, לא צוחה ולא התרוצצות בקרבו, כי רוח מרומים לו, המרוממתו על כל המעשים, שם בעולם הגדלות באורו יראה בהיר כל קטנטניותם ופעוטיותם של כל תעלולי גבר, יבטלם ויהבילם.
וכאיש מבוגר הרואה תינוקות משחקים באבנים קטנטנות, בעפר וחול וכדומה, דברים פעוטים והבליים, וגם נצים ומריבים זה עם זה, ופעמים גם מתאבקים ומוכים, והכל בשביל האבן הקטנטנה, כי האחד אומר שלי היא והשני צועק ככרוכיא כי ממנו גזלה, וגם בוכה בדמעות שליש, כאלו לקחו ממנו את כל עולמו, כאלו השמים רכונים על אבנים אלה, על פרחיו ועל משחקיו, והמבוגר העומד אצלם יצחק למו, ולא יבין כלל סלע מחלקותם, ואם ינסה הלה לתווך ביניהם באמור להם: על מה תריבו סרה? מה ערך יש לאבן הקטנה? הבעבור דברים פעוטי ערך כאלה תתאבקו ותוכו עד נפש? הנה בעיני הילדים האלה כמוזר יחשב להם המבוגר הזה, כי לא בשפתם הם ידבר, ולא לשונו לשונם, המבוגר והילדים בשני עולמות הם חיים, שונים הם בכל עיקר מהלך מחשבותיהם והתיחסותם לכל ענין שהוא.
והאומנם, כי הילד הזה בעצמו, אשר מקודם היה נחשב בעיניו המבוגר ההוא כמדבר מוזרות, הנה אחרי כן, כשגם הוא מתבגר, ומביט לאחוריו לימי ילדותו שלו, הנה כל מעשיו ועסקיו אז בחיי קטנותו הלא יתבייש מהם ודאי, וכבר לא יבין בשום אופן את עצמו הוא, ימלא צחוק פיו על הזמנים ההם, ולא יגיע בשכלו כלל למקום מחשבותיו אז, נעתק גם הוא כבר מעולמו הראשון, ויהי בעיניו כצחק כולו.
והוא אמרם ז"ל (סוכה נג א) אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו. כי הרבה ילדות עושה, ובזקנותו של אדם הכל מתכפר ומתקנח, והיה כלא היה, לא יזכר ולא יפקד.
כדמיון הזה ממש הוא היתרון והשאת לכל אדם המעולה והמרומם, כי יביט על רעו בהבלי העולם וחמדתם כעל משחק ילדים, משמי שמים ישתומם ואף ישחק למו, לא ירעהו רעה, ולא נגע לו נגע, לא יחטא, ובאהלו לא ישכון עולה, אף לא ידעהו רע, כי עליון הוא, ברום עולם מושבו, דבוק הוא לחי עולמים, לא ימות וחיה יחיה, אשרי לו ואשרי לנפשו.
^ 1. יש לציין כי הראשונים דנו בהגדרות של אונס גמור שהוא כעין גניבה לעומת אונס שאינו גמור שהוא כעין אבידה וראה שם בתוס בב"ק כז ד"ה באפילה אבל לא נכנסתי כאן לביאור העניין כי באתי במאמר זה לבאר מה ההגיון אם בכלל שאדם חייב באונס גמור.
^ 2. לעניין הלכה פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן שעח סעיף א:
אסור להזיק ממון חבירו. ואם הזיקו, אף על פי שאינו נהנה, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס.
וברמ"א הגיה:
ודווקא שאינו אנוס גמור, כמו שנתבאר כיצד, נפל מהגג ושבר את הכלי, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו, חייב נזק שלם. ונחלקו הפוסקים אם יש כאן מחלוקת בין הרמ"א לשו"ע בדין אונס גמור או לא עיין בביאור הגר"א חושן משפט סימן שעח ס"ק ג ובש"ך דיש
מחלוקת בין הגר"א לש"ך האם לדעת השו"ע פטור באונס גמור.
^ 3.ובדעת הרמב"ם יש מחלוקת מה הוא סובר בדין אונס גמור עיין בהלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יב,ובמגיד משנה שם שכתב: באונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור וכן יתבאר לפנינו בבבא דהמזיק את חבירו. וב רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א במ"מ שם ובכסף משנה, על דברי הראב"ד שהרמבם לא חילק בין אונס גמור לאונס רגיל ובאבן האזל שם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
