בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • גרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
למה לנחש? התוצאה כבר ניכרת בפרהסיה הישראלית, שהשתנתה דרמטית בשלושים השנים האחרונות. הארץ התמלאה בחנויות המוכרות בשר חזיר ושאר איסורים, הכנסיות הולכות ומתמלאות ב"עולים" כאלה, והנובי גוד – לכאורה חג רוסי תמים, אבל בעצם חג נוצרי עם שורשים פגאניים - הפך להיות כבר כמעט חלק מהישראליות

הכשרות תהפוך לדרישה נישתית של מיעוט אדוק. חנות 'טיב טעם'
השיקול הלאומי מוזכר שוב ושוב כנימוק לכך ש"אין ברירה", ו"חייבים למצוא דרך לגייר" את מאות אלפי הגויים שכבר נמצאים כאן, משרתים בצבא ורואים במדינה את מולדתם.
יש להקדים כי בכל מצב שבו מציגים לפוסק מציאות של אין ברירה – המהלך הראשון שעליו לעשות הוא לבדוק אם אכן כך המצב. כך נהגו הפוסקים לדורותיהם בתשובות הפרושות על פני התלמוד ובכל ספרי השו"ת. כך ראינו גם אצל מורנו הגדול ראש ישיבת מרכז הרב ר' אברום שפירא זצ"ל, שחלק גדול מתשובותיו לשואלים היו מציאת דרכים כיצד השאלה מיותרת, והמצב אינו כפי שמתואר במבט ראשון על ידי השואל.
בנדון שלפנינו, לא זו בלבד שהצגת התמונה אינה מלאה, אלא היא חסרה את הפרטים החשובים ביותר וגם את הבנת השיקול הכולל.

קולעים לסל הקליטה
את השיקול הלאומי הראשי כבר ניסח הרמב"ם לפי התלמוד, וממנו עולות כמה הנחיות חשובות: האחת – כשהאווירה הכללית היא שכדאי להתגייר ולהיות יהודי – יש לסגור לגמרי את שערי הגיור, כיוון שרוב ככל הגרים לא יתגיירו באמת. לכן סגרו אותם בימי דוד ובימי שלמה, שמא מן הפחד באו, או מחמת המצב הכלכלי הטוב. נראה כי מדינת ישראל עונה על ההגדרה של ימי שלמה, כשברוך ה' המצב הכלכלי טוב, והעולה זוכה לסל קליטה נדיב במיוחד.
תופעה שקיימת זמן רב היא "עולים" שבאים הנה כדי לקבל את סל ההטבות הנדיב של ממשלת ישראל, ונשארים רק בגלל התנאים הכלכליים הטובים. לא פחות שערורייתית היא התופעה שחלקם עוזבים לחו"ל לאחר שקיבלו את ההטבות. גם לאחרונה, בפרץ של נדיבות לא שקולה, קלטה מדינת ישראל פליטים מאוקראינה וגם "עולים" שלאחר שבועות ספורים חזרו למקום מוצאם, אחרי שעשו סיבוב על חשבון משלם המיסים הישראלי.
גם אם לא יוחלט לסגור לגמרי את אפשרות הגיור – בוודאי שאין להרחיב אותם מעבר להלכה של לכתחילה.
השיקול הלאומי השני שמביא הרמב"ם הוא כי רובם של המתגיירים חוזרים בהם מקבלת המצוות, ומשפיעים לרעה על היהודים. לכן הוגדרו הגרים "קשים כספחת". הרמב"ם מביא את דוגמת הערב רב, שהיו גרים ויצרו את הבעיות העצומות במדבר – בעגל, בקברות התאווה ועוד. על חטא העגל נאמר כי אין פורענות שאנו סובלים ממנה לאורך הדורות שאין בה תשלום על חטא העגל. האם אין זה שיקול לאומי שיש ללמוד מניסיון העבר? האם חפצי פורענות אנו?
בימינו, ההשפעה השלילית תפגע בעיקר בציבור המסורתי, המקיים קשר ברמות שונות עם התורה ומצוותיה, ומסרב להינשא בנישואי תערובת. אך כשיתחתנו עם גר כזה, שמראש לא היו לו כוונות לשמור מצוות - נסתם בפניהם כמעט לגמרי הגולל להתחזק ולשוב בתשובה שלמה.
אך למה לנחש? התוצאה כבר ניכרת בפרהסיה הישראלית, שהשתנתה דרמטית בשלושים השנים האחרונות. הארץ התמלאה בחנויות המוכרות בשר חזיר ושאר איסורים, ולא רק גויים קונים אותם. הכנסיות הולכות ומתמלאות ב"עולים" כאלה, המביאים את חבריהם היהודים ל"חוויה כיפית". עצי אשוח הולכים וממלאים את רחובותינו, כשלזה מצטרפים גם מאות אלפי העובדים הזרים שכבר השתכנו כאן. הנובי גוד – לכאורה חג רוסי תמים, אבל בעצם חג נוצרי עם שורשים פגאניים (למרות ניסיונות הכחשה של גופים מסוימים) - הפך להיות כבר כמעט חלק מהישראליות, ומוכר בחוק כיום בחירה.

גפילטע בעד זהות
הפרט החשוב הראשון הוא כי הגויים המגיעים לכאן אינם מגיעים סתם כך, במקרה. מי שמביאים אותם במכוון מצהירים לא אחת כי בכוונתם לשנות את אופייה של מדינת היהודים. זאת מכיוון שיש "סכנה" שהדתיים והמסורתיים ישלטו במדינה, ונהפוך לאיראן. זה הטיעון המנצח, הנובע מדמוניזציה של התורה ומקיימיה, שאמור מיד להפחיד ולהרתיע (ואגב, מרתיע גם חלק מהציבור הדתי, שאיכשהו מרגיש יותר בנוח כשהגה השלטון בידי חילונים, אבל זה כבר נושא למאמר אחר).
במקרים מסוימים אפילו מלמדים את הגויים לרמות. לומר כמה מילים באידיש, לספר על אכילת גפילטע פיש ומצות, ולאחר שבאים לכאן בדרכי רמייה הם נשארים, כי כבר הגיעו. ילדיהם משרתים בצבא ומדברים עברית, וכעת דורשים מהרבנות לגייר אותם.
היו אפילו תופעות קיצוניות שדווחו בידי יהודים גמורים שעלו מרוסיה, כי חלק משכניהם האנטישמים שהציקו להם שם "עלו" לכאן וממשיכים להציק...
תמימות תלושה היא לחשוב שבגיור אנו מצילים את האומה. להפך, אנו מקדמים בצעדי ענק את הפיכת מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.
זו מהפכה רוחנית־תרבותית שאם לא נשכיל לעמוד בפרץ שלה – הרי בעוד שנים לא רבות החלק היהודי במדינה ילך ויקטן, וזכויותיו גם הולכות ומתמעטות כבר כעת. לא ירחק היום שבו הדרישה להכניס אוכל טרף לצבא תתקבל כמובנת מאליה, שכן חיילים רבים ידרשו זאת. והם הרי טובי בנינו, המשרתים את המדינה ומוכנים למסירות נפש! לדתיים תהיה פינת כשרות. כך נרצה לראות את צה"ל שלנו? זהו צבאו של העם היהודי, או שמא של העם ה"ישראלי" שהתרחק לגמרי משורשיו?
המעודדים הגירת גויים לישראל רואים את המצביעים הפוטנציאליים למפלגה שהביאה אותם. שיקול תועלתני ציני ופשוט. המשמעות של חיזוק כוח המפלגות הפוסט־יהודיות הוא עוד ועוד הצרת צעדים של הציבור הדתי בארץ. את ההתחלה כבר אפשר לראות בהתנכלות לציבור החרדי בממשלה הנוכחית וגם התוכניות שמתפרסמות בימים אלה.

אתה החוליה החלשה
בכל מצב לחץ, תישבר החוליה החלשה. החזקות יותר לא יישברו. הרושם שנוצר אצל קובעי המדיניות בישראל הוא שההלכה היא החוליה החלשה, שיכולה תמיד להתגמש. שעל כל פשעים תכסה אהבת הלאום. למעשה, הפכו את התורה לחומר ביד היוצר הלאומי.
דווקא סעיף הנכד – ההרסני, השגוי והניתן לשינוי – הפך לפתע לחוליה חזקה. לכול ברור כי כשיימצא "פתרון גיור", המוטיבציה לשנות זאת תרד וכמעט תיעלם. כשהבדיעבד יהפוך ללכתחילה.
יש כאן אפילו עלבון, כשבעצם הדרישה כלפי ההלכה היא להיות מעין קונסיליירי של השלטון השואף לבולל את היהודים במדינתם. הרי הרוב הגדול של אלה שיתגיירו לא באמת יהיו קשורים למסורת היהודית – המקסימום יהיה מעין סממני ישראליות עם ניחוח יהודי. הא ותו לא.
יש כאן גם עוול כלפי חוליה חלשה ומושתקת אחרת – היהודים האמיתיים הרבים שסבלו מאנטישמיות כל השנים, עלו ארצה ויש להם זיקה חמה ליהדותם, גם אם אינם שומרים מצוות. אלה רואים בעיניים כלות כיצד כל בעל מבטא רוסי נחשד מיד שאינו יהודי. שלא לדבר על גרי צדק, שמפל גיור כזה ידביק להם תווית שלילית.
תפיסת הגיור ההלכתית אינה רק שיקול הלכתי - שכשלעצמו כבר מכריע את הכול, גם אם לא תמיד מבינים את היקפו. בנדון דידן היא היא השיקול הלאומי והקיומי של מדינת היהודים, והצלתה מידי החפצים בהמרתה.
יש לבנות מחדש את מדיניות העלייה כך שתביא למדינת היהודים רק יהודים. זו משימה דחופה במיוחד, שאין להתמהמה בה ולו לרגע אחד. בנפשנו היא.

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il