- משפחה חברה ומדינה
- תורה והלכות ציבור
הדרישה להכלה הפכה שגורה בפי כול, מין אקסיומה שאין לערער אחריה, משל הייתה הלכה מקובלת בידינו איש מפי איש עד משה רבנו. לא נחה דעתם של דרשנים עד שהכניסו אותה תחת המטרייה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". התוצאה, אשר מחברת את דברי הלל הזקן עם דברי רבי עקיבא ומנסחת אותם מחדש: הכלה, זה כלל גדול בתורה, ואידך פירושא הוא זיל גמור.
פירושה המקובל של ההכלה הוא מפגש עם האדם היכן שהוא נמצא, אפס שיפוטיות. זהו למעשה שלב ביניים בדרך לקבלה. כלומר, בשלב זה עמדתו של השני לגיטימית וחסינה מביקורת. כך נפרצה חומת המגן של מי שלא מקבל עמדה זו. מאחר שנפרצה החומה נפתחה הדרך להתרגל אליה, להתחשב בה, אחר כך להצדיק אותה ולבסוף אף לקבל אותה. הכלה זו היא תוצר של הפוסטמודרניזם השולל שיפוט של האחר מכל סוג שהוא. איש איש והנרטיב שלו. אין אמת אחת. ממילא האפשרות להחליף אמיתות זמינה לכול.
הכלה שהתהפכה
הכלה (containment) היא שיטה טיפולית שפותחה באמצע המאה ה־20 על ידי הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. היא נועדה, כמו כל טיפול, להוביל לשינוי ולא לקיבוע של מצב נתון. והנה כבר הגענו למסקנה שהמובן שבו משתמשים בה היום הפוך לחלוטין מהכוונה המקורית.
המטפל מתפקד כ"מיכל" בעבור המטופל, ותפקידו להכיל רגשות קשים שהוא מאוים מהם ומתקשה לעבד אותם בעצמו. ההכלה נעשית על ידי קבלת רגשות אלו, השהייתם אצל המטפל והפיכתם למאיימים פחות. לבסוף – החזרתם אל המטופל באמצעות התערבות טיפולית, בדרך שיוכל לקבל אותם ולא להיות מאוים מהם.
לעומת זאת, הכלה של אדם כפי שהוא דווקא מזיקה לו. מי שאמונתו מקולקלת או התנהגותו שלילית – אם יש להכיל אותו, לעולם לא יידע שיש לו בעיה ולא ישתנה. בנוסף לכך, זה לא אנושי לדרוש הכלה של מי שמתנגד לאמונתך ודרך חייך, ואף פועל לעיתים נגדך. הכלה יוצרת כעס פנימי שהולך וגואה עד שמתישהו זה יתפוצץ. מבקרי הפוסטמודרניזם כבר חשפו את החושך שבקצה המנהרה המוארת: אלימות הכרחית. זאת מכיוון שבהעדר אפשרות לשכנע, כשכל צד מחזיק באמת וכששתי האמיתות מתנגשות – הדרך היחידה להכריע תהיה אלימות.
בעולם הדתי הכלה מערערת את האמת, את יסודות האמונה. כי אם יש להכיל כל דעה, במה נשתנה המאמין מהכופר? הלוא הכול לגיטימי. לעומת זאת, ביטחון בצדקת הדרך, רצון אמיתי לעזור ופנייה מכובדת ועניינית מלב אוהב יעזרו לצד המבוקר להיטיב את מעשיו, את דרכו ואת התנהלותו. זה החסד הגדול ביותר, ולא ההכלה, אשר תוקעת אותו במצבו.
גם במלחמה, כל זמן שמאפשרים לאויב מלחמה או אירועי אלימות "בעצימות נמוכה" (מושג פוסט־מודרניסטי) הרי שזו תימשך, ומדי פעם תגלוש למלחמה של ממש, בלי הכרעה ובלי סוף. רק ניצחון חד־משמעי יסיים את המלחמה.
סוכני שינוי
דרכה של תורה הפוכה לגמרי מההכלה. היא מטילה עלינו תפקיד, להיות סוכני שינוי: "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טוב (אמירה שיפוטית) – מצווה להחזירו למוטב (ולא להכיל), שנאמר 'הוכח תוכיח'... המוכיח את חברו... צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו... אם קיבל ממנו, מוטב. ואם לא, יוכיחנו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע" (רמב"ם, הלכות דעות, ו). יש לשים לב במיוחד ללשון הרמב"ם שדרך התוכחה היא בנעימות ובארבע עיניים, ולא כפי שנדמה שהיא בכעס ובמריבה.
אומנם כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב). אלא שכדי להגיע למסקנה שהדברים אכן לא נשמעים – צריך קודם כול לנסות. רק כשנתקלים בשלילה גמורה אין להמשיך ולהוכיח.
כך עולה מסוגיה יוצאת דופן בעוצמתה ובמשמעותה. אמר רבי זירא לרבי סימון: יוכיח כבודו את אנשי ראש הגולה! ענה לו: אינם מקבלים ממני. אמר לו: למרות שאינם מקבלים, יוכיחם, כיוון שמעולם לא יצאה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ ממה שהיה ערב החורבן. יחזקאל ראה במראה הנבואה את הקב"ה אומר לגבריאל לסמן את הצדיקים שלא ייפגעו מהחורבן, וגם את הרשעים, כדי שיענשו. "ויקרא אל האיש הלבש הבדים אשר קסת הספר במותניו. ויאמר ה' אליו: עבור בתוך העיר בתוך ירושלם והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה".
אלא שמידת הדין טענה: מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הקב"ה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. המשיכה לטעון: היה בידי הצדיקים למחות ולא מיחו! אמר לה הקב"ה: גלוי וידוע לפניי, שאם מחו בהם לא יקבלו מידם. אמרה מידת הדין: אם לפניך גלוי, לפניהם לא היה גלוי! הקב"ה קיבל את הקטרוג, ומידת הדין פגעה קודם כול בצדיקים שלא ניסו למחות (על פי שבת נה, א).
בנוסף לכך, יש פוסקים הסבורים שגם כשברור שלא ישמעו עדיין קיימת מצווה להוכיח (יראים סי' קצה). הסבר עמוק לדעה זו כתב הרבי מסוכצ'וב: "אף שברור לו שלא ישמע – מכל מקום יש בחירה, ואפשר שיתיישב וישמע לתוכחתו... ואף אם לא ישמע, הוא קיים מצוותו" (אבני נזר יו"ד תסא, ד).
מאמרי חז"ל שאין בדור הזה מי שיודע להוכיח ואין גם מי שמקבל תוכחה (ערכין טו, ב) לא באו לבטל את מצוות התוכחה בימינו, אלא לומר שגם כשהוכחנו, סיכוי סביר שלא הצלחנו לקיים את המצווה בשלמותה. לכן אסור לשנוא את מי שלא שינה את דרכו, מכיוון שאילו היינו יודעים להוכיח אולי היה חוזר בו (שו"ת מהר"מ לובלין, סימן יג).
משל ידוע מבהיר את האיוולת והסכנה שבהכלת מי שעומד להזיק לעצמו ולחברה כולה. במצב הנוכחי, לעומת דרישת ההכלה המוטחת בנו בעוצמה, עלינו לטפס על קיר חלק, העטוף בדברי חלקלקות, רק כדי להחזיק באמונה הפשוטה: "האיש אחד יחטא – תני רבי שמעון בר יוחאי, משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתיי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין, מציפין עלינו את הספינה!" (ויקרא רבה, ד).
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
מתוך העיתון בשבע
סוד ההתחדשות של יצחק
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך ללמוד גמרא?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
חידוש כוחות העולם
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך נראית נקמה יהודית?
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
