ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
- מדורים
- רביבים
לשם כך ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט לוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, ולסדר את שנים־עשר השבטים סביב המשכן, כדי שהמחנה כולו יבטא את החזון הגדול. והנה עלה ענן ה' מעל המחנה, והמסע התחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".
רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחניה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים למחות בהם. וכשאין דין למטה - נעשה דין מלמעלה. "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).
מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה
בפשטות, הרשעים ביותר התאוננו ונשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. היו אלו זקני העם, שבעבר שמרו במסירות על גחלת האמונה במצרים, אולם כאשר ציווה ה' שיצטרפו אל משה בדרישה מפרעה לשלח את ישראל - פחדו ונשמטו לבתיהם. נפרע ה' מהם במעמד הר סיני, וציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלותיו (שמות ה, א ורש"י). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, לא נהגו כבוד, ובעת מתן תורה, מתוך אכילה ושתייה הציצו וראו בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לפגוע בשמחת מתן תורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם. אילו היו דואגים לכבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים, אולם משהתרשלו, נענשו וגם בהם אכלה אש ה' (שמות כד, י-יא ורש"י).
המשך ההידרדרות
משלא הייתה מחאה מצד זקני העם, גם האספסוף, הם הערב רב וקלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. ושוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ורבים מבני ישראל הצטרפו לתלונות ובכו. לכאורה הם רק ביקשו קישואים ואבטיחים, אולם חטאם היה גדול. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה' - בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).
הניסיון לתקן הפרצה על ידי שבעים הזקנים
עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שנתנו גוום למלקות במצרים עבור ישראל. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אך אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים בהם, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל". כיוון שנשאו בצערם של ישראל ולקו במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם (שמות ה, יד; במדבר יא, טז ורש"י).
"ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא, כה). עם כל מעלתם, הם לא השכילו לתקן את החטא ולמחות במתאוננים ולעורר אותם להתרומם אל מעבר לצורכי השעה כדי שילכו אחר משה במסירות ובהתלהבות לארץ ישראל. זו הערבות הנדרשת מהצדיקים כדי להיכנס לארץ. אך הם לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל־ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.
אין מי שיעמוד בפרץ זולת משה
העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי שמיא, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. וה' הביא להם את השליו, אך גם הראה להם שכמו תמיד, הרדיפה אחר התאווה מוציאה את האדם מן העולם: הבשר הפך להם לרועץ כשכל המתאווים שהתנפלו על השליו בתאוותנות - נענשו ומתו בחרון אף.
אך החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים ולרומם אותם. והסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם כיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חסו על כבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.
ואף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו - הצדיקים עדיין לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.
הנפילה הנוראה
כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. כאשר חזרו המרגלים והביעו את דעתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד הדור ההוא בפני ניסיון חייו. יהושע וכלב עוד ניסו להצילם ולמחות במרגלים, אולם זה היה מאוחר. דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.
בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים - לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; שם ג, יז).
אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר, ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. וכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.
יתרו וזרעו
אם נתבונן נמצא שאולי הסדק הראשון, עוד לפני המתאוננים, התחיל בקושי של יתרו, גדול הגרים, להשתלב בישראל. כאשר החלו ישראל ללכת לארץ ישראל הזמין משה רבנו את יתרו להצטרף לישראל. אולם יתרו השיב: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר י, ל). ביארו חכמים כי יתרו חשש שמא בין משה ואהרן וכל חכמי ישראל, לא יהיה לו מקום וירגיש מיותר, לכן העדיף לחזור למדיין, ואולי אף חשב לנסות להפיץ שם את דבר ה' (ספרי זוטא).
ויש אומרים שיתרו הבין שארץ ישראל תחולק לבני ישראל שהיו משועבדים במצרים, ואזי לו ולזרעו לא תהיה נחלה, ויצטרכו לחיות בין ישראל בחרפה (רש"י).
אולם משה רבנו הפציר בו להישאר עם ישראל כדי להמשיך לתרום להם מחוכמתו ומהדרכותיו, שנאמר: "ויאמר אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" (במדבר י, לא). כנגד החשש שמא לא יהיה ליתרו ולזרעו מקום בארץ, אמר שישראל ייטיבו עימו מטובה של ארץ ישראל, שנאמר: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עימנו והיטבנו לך" (שם, לב). אומנם משה לא היה יכול להבטיח ליתרו נחלה קבועה בארץ, כי הארץ הובטחה לבני ישראל המשועבדים במצרים, אך הוא התחייב שבני ישראל ידאגו להיטיב לבני יתרו מטובה של הארץ.
כאשר כבשו ישראל את הארץ, ואת יריחו שהייתה נווה מדבר דשן, הקדישו את יריחו כמקום שממנו יספקו מזון לבית המקדש. וקבעו שעד שייבנה המקדש, יחיו ביריחו בני יתרו באוהלים, ונמשכה ישיבתם שם ארבע מאות וארבעים שנה (רש"י ורד"ק שופטים א, טז).
כפי הנראה, במשך כל אותן השנים רבים מבני יתרו התערו בשבטי ישראל, ולאחר שנבנה בית המקדש חלק מהנותרים ביריחו הצטרפו אליהם. אולם נותר גרעין של בני יתרו שנקראו "קינים" על שם אחד מכינוייו של יתרו, או "בני רכב" על שם אבי משפחתם, והם המשיכו לחיות באוהלים בספר המדבר, בפאתי נחלת יהודה ובנימין, בשטחים שלא חולקו למשפחות ישראל, והיו מסתפקים במועט ודבקים בה'. כאשר על פי מצוות הנביא אלישע יהוא מרד בשושלת אחאב ועמד להשמיד את עבודת הבעל מישראל, ביקש יהוא את עזרת יהונדב בן רכב וצירף אותו למרכבתו (מלכים ב י, טו-טז).
מאתיים שנה לאחר מכן, כאשר ירמיהו הנביא (פרק לה) התנבא על החורבן והוכיח את ישראל שלא דבקו בדרכי ה', ציין לדוגמה את בני רכב ששמרו את מצוות אביהם והתנזרו מיין, ולא גרו בבתים אלא רק באוהלים כדי שיזכרו תמיד את ה' ויחיו ימים רבים על האדמה. מתוך כך זכו שעברו את החורבן בפחות ייסורים ואבדות, וזכו שתמיד יעמדו מהם תלמידי חכמים (ספרי זוטא שם; מכילתא דרשב"י שמות יח, רש"י).
המשבר והתיקון
ייתכן כי המשבר שהוביל לחטא המרגלים התחיל בכך שיתרו הרגיש לא רצוי מספיק בישראל, עד שחשב לחזור למדיין. מצוקה זו אצל גדול הגרים יצרה סדק שהלך והתרחב אצל המתאוננים עד לחטא המרגלים. גם לאחר שמשה רבנו ריצה את יתרו, וישראל נתנו לצאצאיו את יריחו עד הקמת המקדש - כיוון שזרעו לא זכה לנחלה מסודרת וקבועה, ובכירי צאצאיו התגוררו באוהלים, גם אחיזתם של ישראל לא הייתה קבועה כראוי בארץ, עד שרבו החטאים והארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם. אולם מורשת צאצאיו של יתרו, שבגודל צדיקותם, למרות היותם גרים בלא נחלה, התגוררו באוהלים ודבקו בארץ הקדושה ועבדו את ה', נותרה לדורות בישראל. מכוחה יכלו ישראל, גם בהיותם גרים בארץ לא להם, לשמור על דבקותם בה'.
מתוך העיתון "בשבע"
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
