קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה | הרב אליהו ברין | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
בין המצרים
י"ז בתמוז

קטגוריה משנית

269

17 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הטור בסימן תקמ"ט מביא את המשנה בה מפורטים חמשת הדברים שאירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וכן את אלו שאירעו בתשעה באב:
"גרסינן בפרק בתרא דתענית ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט' באב. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בט' באב נגזר גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס את ההיכל.
בסימן הבא, סימן תק"נ, מביא הטור את הסוגיא העוסקת בשאלה האם בכלל יש לצום צומות אלו בימינו - פרט לתשעה באב. המשנה 1 מפרטת על אלו חודשים השלוחים יוצאים להודיע מתי קידשו את החודש, וממילא באיזה תאריך חלים המועדות. מבואר שם שבחודשים בהם חלים התעניות, לא יוצאים השלוחים להודיע שקידשו את החודש. הגמרא דנה בכך - מדוע לא יוצאים על אותם חודשים. ולמסקנת הסוגיא מתברר שהתעניות, חוץ מתשעה באב שהוא קבוע, תלויות במצב - האם יש שלום ושמד או שלא. ומכיוון שפעמים לא צמים, לא היו השלוחים יוצאים.
"דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, מאי דכתיב 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה', קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש שמד צום, אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין"
בעצם הגמרא מבררת את הפסוקים בנבואתו של זכריה 2 " כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו". ועל כך היא שואלת, מדוע קורא זכריה לימים הללו צום בו בזמן שהוא מגדיר אותם כששון ושמחה.
בשאלת הגמרא ישנה חוסר בהירות, כך שואל הבית יוסף. בפסוקים שם, עם ישראל שואל את זכריה - "האבכה" - האם נמשיך את הצומות שהיו, או שכיון שאנו עומדים בפני בניית הבית השני לא שייך לצום? וזכריה עונה להם, שמנהגם לצום עד עכשיו יתהפך ויהיה לששון ולשמחה.
אם כן, לפי זה, שאלת הגמרא איננה מובנת. לכאורה זכריה קורא לאותם הימים צום, מכיון שכך היה נהוג עד עכשיו, ואין כוונתו כלל שאותם ימים ימשיכו להיות ימי צום ואבל. אלא, מתרץ הב"י שם, שמכך שזכריה ממשיך וקורא להם צום ולא אומר ש'ימי החודש הרביעי והחמישי יהיו לששון ולשמחה', אנו מבינים שלמרות שהם היו עומדים ומתקרבים לקראת בניין בית המקדש, גנוזה באותם ימים גם בחינה של צום.
משמע שהמצב של הצום טמון ועומד בעיצומם של הימים האלה. אמנם נבנה בית המקדש השני, הכל יהפך לששון ושמחה וכו', אך כביכול 'שוברו בצדו' - יתכן שהימים האלו יהפכו שוב לגלות עד לבוא הגאולה השלמה, ורק אז הם יהפכו בקביעות לימי ששון ושמחה. כך יוצא מתוך הדרשה המיוחדת של הגמ' בפסוק שבנבואת זכריה.
בתשובתו של רב פפא טמונה נקודה שדורשת תשומת לב נוספת. הגמרא אומרת שישנם שלושה מצבים: א. מצב בו יש שלום ואין שמד. ב. לעומתו, מצב בו אין שלום ויש שמד. ג. מצב ביניים שאין שלום ואין שמד.
ישנה מחלוקת ראשונים בהבנת המושג "שלום ושמד". הרמב"ן מבין ששלום הוא בית המקדש. 'יש שלום' היינו שבית המקדש קיים, ואם הוא אינו קיים - אין שלום. שמד אלו צרות מצד אומות העולם. יוצא שכאשר אין בית המקדש קיים, אבל אין צרות - אם רצו מתענים, ואם לא רצו אין מתענים. אמנם יש להעיר כי נקבע המנהג שאנו מתענים כיוון שכל ישראל קבלו כך עליהם. הטור מוסיף, שבימיו בוודאי שצריך לצום - שהרי יש שמד וצרות.
אמנם לדעת המאירי, וכך משמע גם מדברי רש"י, ישנו הסבר אחר למושג 'שלום'. לשיטתם, שלום מתייחס לשלטון אומות העולם עלינו. אם אומה"ע אינם שולטים עלינו - הרי יש שלום. לפי זה, במצב שבו אנו עצמאיים ואין שלטון של האומות עלינו, וכן אין שמד מצידם - אין מקום מעיקר הדין כלל לתעניות אלו. מצב כזה הוא בגדר של 'יש שלום'.
שלום ושחרור משעבוד האומות זה טוב ויפה, אבל לכאורה, מה עם בית המקדש? הרי עיקר התעניות נוסדו על חורבן הבית ועל ההכנות אליו. איך יתכן שלא לצום בזמן שבית המקדש חרב עדיין?
לפי פירוש זה מתחדש חידוש גדול; התעניות אינן קשורות רק לחורבן הבית כשלעצמו. לקמן נסביר בהרחבה על מה אנו מתענים, אבל מכאן רואים שהצום איננו רק על החורבן גופא אלא על שעבוד המלכויות שנוצר ממנו.
ניתן להוסיף ולומר כך גם לפי הפירוש הראשון. שהרי גם לשיטתו יש להסביר מה הקשר בין צומות החורבן, לשאלה האם יש שמד מצד האומות - הרי התענית נקבעה על החורבן עצמו. חייבים לומר שהצום נקבע על תוצאות החורבן ולא רק על החורבן עצמו.
גם בצום גדליה מתבררת הנקודה הזו. חורבן שארית הפליטה בארץ ישראל הוא כמין גמר חורבן ביהמ"ק, בעצם הסתלקותו של הסיכוי האחרון של אחיזה יהודית בארץ ישראל, שביישובו שמר על כך שלא תהיה כאן גלות גמורה.

השראת שכינה בישראל
לאור הסבר זה הגדרות החורבן הולכות ומתרחבות, עד כדי שהמושגים חורבן, 'שלום' או 'שמד' הם ביטוי למצבו של עם ישראל בקוממיותו, עד כמה הוא קרוב אל גמר יציאתו לחירות מיד אומות העולם וגיבושו כאומה שלמה בחזרה. חורבן בית המקדש, יחד עם האבלות והצער שסביבו, אינם רק על חורבנו של בית המקדש עצמו. בית המקדש הוא גולת כותרת, פסגה של כלל החיים הישראליים. כמו שאנחנו יודעים שגם בגוף בית המקדש, עניינו העיקרי איננו רק מצוות הקרבנות, עיקר עניין המקדש הוא מקום להשרות את שכינתו של הקדוש ברוך הוא בעם ישראל - כדברי הרמב"ן 3 , והקורבנות הם אחד הביטויים לכך.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בשיחותיו, היה מדגיש במיוחד את העניין הזה - שבית המקדש מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא פנים הבית, בו קודש הקודשים, מזבח הקטורת, המנורה והשולחן, כך שבעצם המנורה היא המשך האור מן הארון, המשך מתן תורה מהקב"ה אלינו. ואילו צד המזבח החיצוני הוא כנגד צד העבודה שלנו אל הקב"ה, צד הקרבנות - מהחוץ אל הפנים.
הצד הראשון הוא המרכזי והפנימי יותר, הוא המשך השראת שכינה של הקב"ה מתוך נצחיות מעמד 'מתן תורה' של הקב"ה בעם ישראל, כדברי המדרש 4 "נתתי תורה כביכול נמכרתי עמה". מתן תורה גרם שהקב"ה קשר את עצמו בנו. משל למלך שהשיא את בתו היחידה. היא מתכוננת ללכת עם חתנה לביתם, והמלך אומר - 'להיפרד ממנה איני יכול, לעכב אותה גם איני יכול. אלא עשו לי קיטון קטן בכל מקום שאתם הולכים שאהיה עמכם'. כביכול הקב"ה ממשיך לדורות את אותו קשר מופלא שזכינו לו במתן תורה דרך המקדש. בית המקדש הוא מציאות תמידית של מתן תורה והשראת שכינה, 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים' 5 . מציאות שלמה של מתן תורה, של קשר והשראת שכינה.
הכוזרי 6 אומר את הדברים הללו בצורה מופלאה. המלך שואל, שלמעשה כל עבודת ד' שלנו, כל התורה והמצוות, הם לכאורה הגשמת הבורא. זו התייחסות לבורא בצורה כזו שהוא כאילו מקבל ורוצה את כל הפעולות המעשיות הללו שאנו פועלים עבורו. בביאורו של רבנו יהודה הלוי מתחדדת התשובה, שבסופו של דבר בית המקדש הוא כמין לבוש לקב"ה. כלומר, קודש הקודשים, הכרובים וכל הכלים הם המציאות והצורה הארצית שבה רבש"ע יכול לגלות את עצמו בעולמינו, בדומה למה שאנחנו אומרים שנשמת האדם שוכנת בו רק כאשר הוא מוכן לכך, כלומר במערך וסידור איברים מסויים, יחד עם מערכת אורגנית כזאת וכזאת, ורק באופן כזה יכולה הנשמה להחיות את הגוף, רק כשנשלמים כל התנאים הללו. כך כביכול הקב"ה שורה ב'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. הוא שוכן בעם ישראל כאשר כל המערכת הזאת מסתדרת בצורה הנאותה - משכן וכלים. במצב שלם כזה הקב"ה שוכן בתוך העם כולו. אם כן, מציאות בית המקדש פירושה שהקב"ה שוכן בתוכנו.
ודאי שהעניין שהקב"ה שורה בתוכנו אינו עניין רק לבית המקדש, הוא קשור לכלל מערך החיים הישראליים. כשעם ישראל מופיע את חייו האמיתיים והטבעיים, את החיות הרוחנית שלו - היינו כשהוא בארצו בשלמות מצבו ובבריאות חייו, רק אז החלות האלוקית של השראת שכינה מתאפשרת להופיע. עם ישראל החי זה עמ"י בארצו במלא המובן, בכך הוא מופיע בשלמות. וכשיש מיעוט שלטון של עמ"י, כמו בבית שני, או מיעוט עליית העם אל א"י - אז גם השראת השכינה הרבה יותר מצומצמת. כל מתכונת הופעת השכינה היא לפי כלל מצבנו וכלל ענייננו. ברור שהדברים הללו הם ביטוי למידת קרבת השי"ת אלינו, ובזה מתבטאת הגלות- 'אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' 7 . כל אלו הם עניין של מכלול החיים שלנו, עד כמה הם קשורים לקב"ה ועד כמה הוא מרוחק.
יודעים אנו שקיום התורה והמצוות בגלות הוא בבחינת 'הציבי לך ציונים' 8 . הערך הרוחני מצטמק מאוד מאוד וכך גם החיות הפנימית שניתן להופיע ולבנות בכל מכלול חיי התורה והמצוות. לא רק זה, אלא גם כל הקשר, קשר החיים שלנו עם הקב"ה, מקבל כביכול דגם אחר לגמרי ומערכת מושגים אחרת.
את הדברים הללו מחדד מרן הרב זצ"ל במאמרו 'למהלך האידאות'. הרב מתאר מצב בו האידאה הדתית תופסת את מקום האידאה האלוקית. במקום שעיקר מכלול החיים יהיה גישה עם האלוקות שבחיים, עם הנבואה ועם רוח הקודש - גישה שחיה בכל דבר מצווה ובכל לימוד תורה את החיות האלוקית, במקום כל זה ישנם רק ציונים. בחוץ לארץ, אפילו בבית שני, לאט לאט יש תרגום של כל האלוקות הזו למושג הרבה יותר קטן ומצומצם - אידאה דתית.
כל זה שייך לכלל המציאות של עם ישראל, בארץ ישראל וכמובן גם עם ביהמ"ק. וכל זה כלול בצער שלנו בימי החורבן - צער על סילוק השכינה וגלות ישראל.

בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב
בתוך זה, יש מקום לעשות הבחנה. אנחנו יודעים שמתוך כל הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש, י"ז בתמוז וט' באב הם החמורים שבהם. כמו שאנחנו רואים - שחמישה דברים אירעו בהם. וכמו כן, יש לנו את שלושת השבועות שרצופים ומחברים את שני ימי האבלות האלו. המהר"ל 9 מדגיש שחמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז, יחד עם החמישה שאירעו בט' באב - הם עשרה מאורעות, ושכינה שורה בעשרה. יש כאן מערכת. חמשת המאורעות של י"ז בתמוז הם התחלת הפורענות, ושל תשעה באב הם גמר הפורענות. מה ההבדל בין תחילת פורענות וגמר פורענות?
התחלת הפורענות יותר משתייכת להתמוטטות המצב, להתחלת הסתמנות הרושם של החורבן ואת זה שהחיים שלנו נעשו בלתי ראויים להשראת שכינה - כמו שבאמת המאורעות הללו מבטאים. לעומת זאת, ט' באב שהוא גמר הפורענות הוא החורבן בעצמו. עוצמת חורבן המציאות שנוצרת בט' באב זו כבר מציאות של 'מתו מוטל לפניו'. זו מציאות שכבר מחייבת ומניחה את הבסיס לתחילת הבניין העתידי. לכן בעיצומו של יום ישנה מהפכה עצמית, המשיח עצמו נולד בט' באב 10 . לעומתו, י"ז בתמוז הוא יום שעיקרו תשובה והתבוננות, וכלשון הרמב"ם בהלכות תענית 11 "...לחזור בתשובה ולתקן את מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". ועלינו לשוב ולתקן את כל מה שקשור לקומת ישראל בכלל ובפרט, כדי שנשוב ונגאל מהחורבן הזה.

קודם שחרב הבית
ביחס למה שאמרנו שכבר בבית שני הייתה בחינה מסוימת של החורבן בגלל מיעוט השכינה בתוכו, ניתן לראות את השנים המהוות את ההכנה אל החורבן בדברי הגמרא 12 :
"מאה ושמנים שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל, שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. למאי הילכתא, אמר רבי יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות. דיני קנסות סלקא דעתך, אלא אימא שלא דנו דיני נפשות".
כל הדברים הללו הם רשימה של שלבי ההכנה אל החורבן. מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה 13 שם מבאר כך:
"בכלל, הי' מצב ישראל בימי בית שני ביחוד מכוון בתור הכנה ואּיזור כח לימי הגלות הגדולה והארוכה. שלהכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה כמוה, צריך הכנה רבה ועצומה.
אמנם, כשהאומה בשלותה הגמורה, א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן. ע"כ מאת ד' היתה זאת, כי במשך זמן גדול עד שלא חרב הבית, שהיתה האומה מחומשת בכל כחותיה הגשמיים והרוחניים פשטה המלכות על ישראל. וכבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה"
הקב"ה מגלגל ומביא את הגלות באיזושהי הדרגה, וההדרגה הזאת מאפשרת לנו הערכות וזמן להתאים את כל מערך החיים הרוחני לתקופה שנקראת גלות. דהיינו, עם כל זה שעמ"י יצא לגירוש וגלות - זה לא יתרחש בשבירה, אלא בהכנה מדודה למתכונת רוחנית אחרת. תהיה זו תקופה אחרת מאוד, אבל יחד עם זה הקב"ה סידר שתהיה הכנה. מאת ד' היתה זאת. מאה שמונים שנה! כל התקופה הזאת היתה כדי שנתכונן לגלות. תקופה עצומה של הכנה לייסד את התכנים הרוחניים שהיו נצרכים לתקופה ארוכה של גלות.
יש בכך כמה שלבים. אחד הדברים הבולטים והמיוחדים בהם הוא "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה בחנויות". דיני נפשות תלויים בכך שסנהדרין יושבת במקומה. אע"פ שגם ב"ד של עשרים ושלושה יכולה לדון דיני נפשות, זה אפשרי רק כאשר סנהדרין יושבת במקומה.
עלינו להבין, מדוע כל כך חשוב שסנהדרין תשב במקומה, מדוע בהעדר סנהדרין במקומה אי אפשר לדון דיני נפשות? עוד יש לשאול למה דיני הנפשות מכונים בגמרא דיני קנסות? על כך יש הסבר מופלא של הרב:
לתפיסת החיים המודרנית קשה מאוד כל המושג של דיני נפשות. את העובדה שעל חטא, חמור אמנם, יש דין מיתה, קשה לה לקבל.
"יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצויר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש, יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכל שכן שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה".
אנחנו יודעים שליראת העונש יש פרופורציות עם יכולת התיקון והספיגה של האדם, לכן גם העונש בעצמו הוא איננו חורבן חס ושלום. דבר זה הגיוני, תפקידה של היראה הוא כמעמידה של כוח החיים, אך אם אדם יחיה בצל היראה עד כדי כך שהוא לא יוכל לחיות בחירות ובשמחה מלאה, זה לא טוב. היראה צריכה להיות בצד, ועצם החיים צריכים להיות מלאים באורה, שמחה, אהבת ד' וקרבתו. בצד זה יש ליראה תפקיד לשמר, כמין גדר מסוימת. אבל אם כל מערכת עבודת ה' תהיה רק גדר, היא תרוקן את החלק הטוב, היא תעשה את הכל למעציב ותרוקן את כל קרבת ד' שקשורה לשמחה ואהבה. החיות במצוות ובעבודת ה' היא עצם הדבר.
"ע"כ כאשר כח המשפט היותר נמרץ, שהוא כח דיני נפשות, אמנם יפה כחו לרשום רשימות של יראת העונש בלבבות, אבל צריך עם זה שיהי' כח הרוחני של האומה בשלימותו, עד שכפי מדת גודל אותו הציור תוכל ג"כ להמשיך עליה ציורי חדות ד' וצהלת נפש של שמחה ואהבת ד'.
אבל משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמידה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל. אמנם צריכה היתה האומה לדעת ולהרגיל עצמה ג"כ בעוד ששִמְשָה לא שקעה לגמרי, לפלס דרך ישרה גם מבלעדי היראה המורגשת של העונש הנמרץ של דיני נפשות. וכפי האפשרי היתה מזה נטיה להרגל של יראת ד' עצמית, הצריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר. ע"כ הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית".
הצורה הדרסטית שיש בדיני נפשות על ידי הסנהדרין, היא תואמת מצב של עוז חיים ושמחה אדירה ששרתה בעם ישראל כאשר הוא חי כעם בשלמות מצב חייו בארצו. במצב השלם הזה כל האורגניות הרוחנית בוטאה גם לשפת החיים, כבית המקדש שנקרא נויו של עולם, וכל החיים קיבלו את רוחם וטעמם המורגש ממנו, והארץ נותנת את פירותיה הקדושים, הכל מקרין את הרוחניות גם בחיים עצמם. בפרופורציה וכ'איזון' לכך, יכולה להתאים איזושהי יראת עונש דרסטית שכזאת. אבל כשעמ"י הולך לגלות, אם יהיה מצב של דיני נפשות, לגמרי לא יהיה שייך מצב של עבודת ד' בשמחה. לכן הייתה צריכה לבוא תקופת חיים כזאת של ארבעים שנה, שבהם יהיו מוכרחים לבסס את מה שיהיה חסר כשלא יהיו דיני נפשות בצורה של גדר פנימית של מוסריות עצמית. וכך, מתוך דרכי נועם, נדע לחנך את הדור וכל אחד את עצמו, ולבנות את חיי האומה בדרך אחרת.
בנוגע לשאלה למה דיני הנפשות מכונים דיני קנסות, מסביר הרב הסבר נפלא:
"והנה, בהיות האומה במצבה ועזה ומרגשת יפה את כל הגוף הלאומי כאיש אחד בעל אברים רבים, לא יצויר אצלה דיני נפשות במושג איום כ"כ ולא תעריכהו לדיני קנסות. גדר הקנס יאמר על דבר שהצורך נותן לעבור על השורה הבינונית כדי לתקן לא את אותו המאורע כ"א את כלל החיים. והנה אם בעניני ממונות יצויר איזה משפט בתור קנס, מצד שתהי' ההשקפה אז בלתי מתנשאת לצייר חיי הכלל כולו כאיש אחד, שאז לא יצויר המשפט הנעשה לתיקון העולם לענין טבעי השומר את ערכו, אין הדבר כ"כ עושה רושם מרעיש, כי אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה, וכל אדם מכיר בלא התבוננות יתירה שחייב כל אחד מאישי החברה האנושית לבלתי עמוד על מדה המצומצמת בעניני קנייניו הרכושיים במקום שטובת החברה דורשת זאת מאתו, אבל בנפשות, שם תגיע ההרעשה הנפשית עד מרום קצה. וכשהאומה מרגשת בהרגשה טבעית את עצמה כולה כאיש אחד מחולק לאיברים שונים, יקל עליה גם ציור העונש של דיני נפשות, שאע"פ שלא תגיע עוד בחיים החומריים לגופו של הנידון טובה מתיקון החברה שהוא במשפטו זה מתפרד ממנה, מ"מ הלא האומה, האדם הגדול, היא המקבלת את הטובה במילואה".
דבר מכונה קנס כאשר אדם מקבל עונש שלא תואם את מה שעשה, אלא כדי להרתיע, כדי שלא תהיה חזרה על החטא לא אצלו ולא אצל אחרים. דבר שכזה מכונה קנס. כאן אנחנו מדברים על מצב שדיני נפשות מכונים קנס. אדם עבר עבירה, ואם נענוש אותו במיתה הדבר לא יהיה מחמת העבירה שעשה, אלא בגדר קנס. ותכף הרב יסביר למה.
המציאות הזו בה שייך לדון דיני נפשות היא כאשר האומה נמצאת בארצה. אז, היא כגוף אחד בעל איברים רבים, ואז גם אם אדם אחד נידון למיתה, הציור וההבנה שלנו מדמים זאת למצב של חולה מסוכן שחייבים לקטוע לו איבר, כדי שלא תתפשט המחלה בכל הגוף.
באותו הזמן השלם, כאשר עמ"י בארצו, כל גוף, כל אדם שחי, חיותו הפרטית חיה כל כולה בתחושה שהוא איבר של האומה. גם תוכן חייו הפרטי, הוא גוון של החיים הציבוריים, של החיים הכלליים. ואז, גם אם הוא נידון למיתה זה לא נקרא קנס, זה בעצם התיקון של "ובערת הרע מקרבך", מה שאנחנו רואים לגבי כלל האומה. רק כך אפשר לתפוס עונש דרסטי שכזה. אבל אם עמ"י לא נמצא במערך חיים שכזה, אם עמ"י עומד בגלות, אז לא שייך עונש כל כך חמור על עבירה שאדם עושה, זה לא תואם, לא מתאים, זה כמו קנס, לא שייך.
לכן כשסנהדרין גלתה מלשכת הגזית, מובנו של הדבר הוא שהתורה איננה במקומה האחדותי. סנהדרין נמצאת ממש סמוך למקום הקודש בכוונה, משם יוצאת אורה של תורה וכל החיות הרוחנית של האומה. זה תואם את המציאות האחדותית של האומה. וכאשר דבר זה לא קיים, לא שייך לדון דיני נפשות. זה ביטוי מאוד חריף להבדל שיש בין מצבים שונים של עם ישראל.
בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר, זו כבר התחלה ממשית של החורבן, בעצם פגיעה חמורה בירושלים שהיא מעגל החיצון הסובב את ביהמ"ק.

קדושה תמידית
דבר נוסף שאירע את אבותינו בי"ז בתמוז הוא ביטול התמיד. הרב מסביר לנו באריכות בעולת ראיה 14 את עניינו של קרבן התמיד:
"הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המציין אותה בהליכתה המסודרת, האיטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהיכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן".
בדרך כלל, כשאנחנו מסתכלים על עניין בית המקדש, אנחנו לא רגילים לראות בקרבן התמיד את עיקר הקרבנות, לכאורה ישנם קרבנות מיוחדים יותר שיש בהם ביטוי יותר מיוחד של כלל ישראל - לדוגמא קרבן הפסח, אבל דווקא קרבן התמיד הקרב כל יום בבוקר ובערב, מבטא את ששמו יאה לו - קרבן תמיד. התכונה התמידית היא בעצם העלאה קבועה של כל החיים, שהרי בחיים עצמם יש כרסום ושחיקה 15 .
'עולת' אלו אותיות 'תולע', כמו התולעת שמכרסמת לאט לאט את הכל ומכלה את החומר, כך עולת התמיד היא בעליה. לא בעליה דרמטית, לא בעליה בומבסטית, אלא כנגד מה שהחיים עלולים להיות בנפילה והתרחקת חומרנית. הסדר שנקבע לעמ"י הוא סדר של עליה קבועה, עליה תדירית, שעל ידו אין נפילה ושחיקה במהלך החיים, ואדרבה, יש בה עליה בלתי פוסקת. דבר זה מבטא את היכולת שלנו להיות בעלייה רציפה בחיים. הביטוי של השבר בי"ז בתמוז שייך לכך שנוצרה הפסקה באותו בניין קדושה רציף שהיה קיים תמיד בעמ"י כאשר קרבן התמיד היה קרב.
עוד אומר הרב 16 :
"כשהנשמות טהורות, כשאור החיים הפנימיים שבאומה הולך הוא ועולה בישרו, כשהשקיקה לצדק, ליושר, לאמת, לקדושה עליונה, ולטהרת החיים היא קבועה, אז הקדש הכללי עומד במכונו, בית המקדש על משפטו, וסדרי עבודותיו מקשרים את העולמים ואת ההויה, את הזמן אל הנצח, את הפרטים אל מקורותיהם הכוללים, והכל עולה באחדות שלמה, ואין הפסק בשפעת האורה. אבל עתה בעונותינו, חרב בית המקדש, כשהחיים נתדלדלו, ואור הקדש שבהם הועם, אי אפשר שאור הקדש יזרח בגילוייו, ושכינה עלתה ונתעלתה מהגלות במכון עזה, במרכז חיי הרוח של האומה, ושפע הקדש של הארה אלהית בא רק לעתים רחוקות, וכל מיני הפסקות והסתרות מונעות את ההמשך התדירי של קדושת העבודה מלהופיע בעולם. מאחר שחרב בית המקדש, נעוצה כאן ההשפלה של ההפסקה, של הארעיות של הזרחת הקדושה בעולם, ואי אפשרותה של ההמשכה התמידית באין הפסק. חרב בית המקדש ובוטל התמיד".
זה שבעוונותינו חרב בית המקדש, מודגש כאן דווקא בהיבט הזה - ביטול קרבן התמיד, שכשל אותו הכוח שבא מתגבורת הקודש של החיים לבוא לידי ביטוי בצורה של קדושה תמידית. וזאת הנקודה המשמעותית שנגרמת מחסרונו של התמיד, שחסרה קדושה החיים הציבורית שהייתה בה השראת שכינה קבועה, וממילא היה לנו סדר חיים עולה ומתעלה באופן תמידי. זה מה שמבטא החיסרון של קרבן התמיד.

לוחות ושברי לוחות
דבר נוסף שאירע בי"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות. מרן הרב זצ"ל מסביר בעין איה 17 דבר מופלא על הגמרא שם 18 :
"דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה ושבר את הלוחות. שבר את הלוחות מאי דריש, אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל משומדים על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת".
הרב מסביר מהי משמעות הדבר שהסכים הקב"ה על ידו. משה רבנו שיבר את הלוחות כיוון שהוא מרגיש את חוסר היכולת של עמ"י לקלוט את הגודל של הלוחות הראשונים, הם לא מתאימים למצב של העם אחרי חטא העגל, ולכן הוא שובר אותם.
"גם משבר המוכרח לבא, החשכה והסתרה של האור, מפני שלא יוכלו הבריות בהשפלתן לקלוט אותו בבהירותו, למען יתן מקום לאור ממועט, שרק הוא יכשיר את החיים באחרונה לאור הגנוז היותר עליון ומגמתי, גם סתירה זו של צורך בנין, בנין יקרא לה, וממאור התורה וארחות דרושיה מוכרח להתנוצץ אור זה, המורה דרך, איך להאפיל את האורה העליונה, למטרת הגלותה באחרית הימים".
משה רבינו מסדר את ההופעה של האור הממועט, כיון שרק כך תהיה לנו ולעולם אפשרות לאחוז באור הממועט הזה, ועל ידו בסופו של דבר להביא את כל העולם למקום כזה שנזכה באמת לאחוז את האור השלם בעתיד. אז גם סתירה זו שהיא לצורך בנין - בנין יקרא לה, היות שהיא הכרחית.
לא זו בלבד שמשה דרש מה שדרש ומצא לנכון לאחוז את העניין הזה בתוך הכתובים, אלא הסכים הקב"ה על ידו, ההסכמה האלוקית על כך הופכת עוד יותר את שבירת הלוחות להיות דבר של לכתחילה, גם בעיניים אלוקיות.
"ויש אמנם קלקול כזה, שהוא רק נראה לנו שהוא קלקול ובאמת בעצמו הוא תיקון גדול, ולא רק קיצור יכולת גורם את עשייתו של הקלקול לצורך התיקון, כ"א הכרה אמיתית ועליונה ברז התיקון שספון במה שנראה שהוא קלקול, קלקול כזה הוא עצת ד' ממש. אישור הכח מאת השי"ת לא יבא לעולם על הרעה והקלקול, אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה והחושך. וכשאנו מוצאים "אשר שברת" בהזכרת החיבה של צואת הלוחות השניות, שדורש מזה ר"ל יישר כחך ששברת , הוא לנו אות נאמן כי שבירת הלוחות אז, לא היתה בגדר קלקול מוכרח, כ"א הוא טוב גמור אלא שהוא מכוסה ומעולף במסווה של רע וקלקול. והרי זה תוכן של הסכמת הקב"ה ע"ז בקראו בשמו לאמץ כחו ממה ששבר, יישר כחך ששברת".
שורשו של י"ז בתמוז, אותו יום חמור כל כך, היה במעשה שרק נראה היה כקלקול, במסווה של קלקול, אבל באמת היה זה תיקון. לא נאמר טוב אלא בלוחות שניות, רק בהם מוזכרת המילה טוב. י"ז בתמוז בעצמו בגימטריא הוא טו"ב בתמוז.
האר"י הקדוש 19 מביא דבר נוסף, רמז לגדולת היום. "חג לד' מחר" נאמר על י"ז בתמוז, זאת אומרת שאהרון קורא על י"ז בתמוז שם חג. מתוך מעשה העגל הנורא, נקרא היום הזה יום חג. יש בכך כמין פתח מפורש להתעלות שעתידה להיות נובעת וצומחת מעיצומם של הימים הללו שעתידים להפך לששון ולשמחה.
ר' צדוק אומר 20 שאמנם לוחות הראשונים נשברו, אך לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, הם ממשיכים להאיר, וכך היה צריך להיות. זהו צורך תיקון עליון שיתהפך לעתיד.

לששון ולשמחה
צריך לחדד, מה כוונת הפסוק שהימים הללו יהפכו "לששון ולשמחה"?
אנחנו למדים שלעתיד לבוא יהיה יו"ט ראשון בי"ז בתמוז, ויו"ט אחרון בט' באב. וביניהם באמצע, בכל אותם הימים שאנו נוהגים בהם צער ואבלות, יהיה כנראה מעין חול המועד. יש בימים הללו עוצמה שעתידה ליהפך לתיקון ולעילוי גמור. טמון כאן בימים הללו פוטנציאל אדיר.
התאריכים הללו, שבמצבים מסוימים של "אין שלום ואין שמד קרי להו ששון וקרי להו צום", בכך שישנם מצבים כאלה וכאלה, נוצרת מציאות כזו שמשמרת את הגודל, נותנת לנו תזכורת מהו הגודל העתידי. בד בבד עם זה שאנחנו צריכים להתמלא - למלא את מה שחסרנו ואנחנו עדיין חסרים. חסרוננו באור תורה, בתשובה שלימה, בישועה השלמה של קוממיות עמ"י בארצו וזקיפות קומתו, בבניינו השלם והכרתו השלמה בעניינו, וכל מה ששייך לכוחות התורה והקודש, לבית המקדש כמובן, ומתוך כך גם לרציפות הקודש והתמידיות, כל מה שדברנו קודם מהקומה העליונה.
בד בבד עם זה, אנחנו צריכים גם לדעת ולזכור למה אנחנו צריכים לצפות, שבתוך ידיעת החורבן, ש'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' 21 טמון גם הכוח שמחבר אותנו ועושה אותנו צופי ישועה. האבל הזה נותן לנו את המבט מרחיק הלכת איך מכל החורבנות האלה, הקב"ה עושה ישועה ובנין שלם עוד יותר, שאנחנו מזומנים אליו בעזרת ד' בקרוב.

^ 1.ראש השנה יח
^ 2.זכריה ח, יט. שאלת העם שם ז, ג
^ 3.שמות כה, ב
^ 4.שמות רבה לג, א
^ 5.ישעיהו ב, ג
^ 6.ג, כג
^ 7.ברכות ג, א
^ 8.רמב"ן דברים יא, יח
^ 9.נצח ישראל פרק ח
^ 10.אסתר רבה, פתיחה יא
^ 11.הלכות תעניות ה, א
^ 12.שבת טו, א
^ 13.שבת פרק א, סט והלאה
^ 14.עמ' קכה
^ 15.במקובלים מובאים הדברים שמביא הרצי"ה כאן במקורות - עמ' תנב.
^ 16.עולת ראיה עמ' קסא
^ 17.שבת ט, דף פז
^ 18.שבת פז, א
^ 19.לקוטי תורה סח, ב
^ 20.דובר צדק, קמו
^ 21.תענית ל, ב

י"ז בתמוז

הרב אליהו ברין

ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.

39 דק'
אורות הקודש – הרב אליהו ברין
סדר עבודת המידות
אורות הקודש ח"ג - טהרת מידות הנפש (4)
י"ט שבט תשע"ב
41 דק'
אורות התורה – הרב אליהו ברין
תורתן משמרתן
אורות התורה פרק ו', פסקאות ד'-ה' (שיעור 7)
כ"ב כסליו תשע"ג
39 דק'
צבא ומלחמה
כל המלחמות מביאות גאולה לעולם
נושאים באמונה – מלחמה
כ"ז טבת תשפ"ה
41 דק'
למהלך האידאות בישראל
תוצאותיה הגרועות של התעלות האלילית
ז אדר א תשע"ו

י"ז בתמוז

14 דק'
י"ז בתמוז
עין במר בוכה ולב שמח
שיחה לי"ז בתמוז
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ז תמוז תשפ"ה
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת פנחס תשפ"ו – צומות, לתיקון קלקולי דורנו
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
5 דק'
י"ז בתמוז
נשתברו הלוחות
שיעור 3
הרב אביחי קצין | יז' בתמוז תשס"ח
י"ז בתמוז
שבעה עשר בתמוז
הרה"ג יעקב אריאל | תמוז תשכ"ז

י"ז בתמוז

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב
מגד ירחים
רחל מבכה על בניה
עלון מס' 170
הרב בניהו ברונר | מרחשוון תשע"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב אליעזר מלמד
הרב דוד חי הכהן
הרב שמעון קליין
הרב אליקים לבנון
הרב שבתי סבתו
הרב חיים כץ
הרב בני אלון
הרב משה אליה

1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – לך לך
עלון מספר 623
עלון מספר 623
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ב
הרב אלי סטפנסקי | ט' חשוון תשפ"ז
ענג שבת
עונג שבת פרשת לך לך - וירא
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
5 דק'
לך לך
לך לך - מהו סוד ההצלחה בחיים?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
39 דק'
שיעורים בספר יהושע
סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
הרב עידו יעקובי | ח' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
31 דק'
בכורות
בכורות דף ל"א
הרב אלי סטפנסקי | ח' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז