ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כללי מצוות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
במסכת קידושין 1 דנה הגמרא בחיובן במצוות של נשים, ואומרת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, כלומר ממצוות שקיומן תלוי בזמן - כמו מצוות סוכה ושאר מצוות החגים, תפילין, ציצית ועוד. נשים חייבות בכל מצות הלא תעשה, וכן בכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא, והדוגמא שמביאה לכך הגמרא היא עשיית מעקה והשבת אבידה.
מבואר מדברי הגמרא שאם מצוות עשיית מעקה ומצוות השבת אבידה היו מצוות שהזמן גרמן היו הנשים פטורות מהן, ותמהים על כך התוספות 2 - הרי במצוות אלו יש גם לאו, "לא תשים דמים בביתך" ו"לא תוכל להתעלם", ונשים חייבות בכל הלאוים בתורה! ומשיבים התוספות שיש מקרים שבהם יש רק מצוות עשה ללא לאו. רק אם אדם בנה בית ללא מעקה הרי זה נחשב שהוא שם דמים, אבל אם אדם בנה בית עם מעקה ואחר כך המעקה נפל - במקרה זה לא נאמר הלאו 'לא תשים דמים בביתך', וממילא חיוב הנשים במקרה זה אינו נובע מהלאו אלא מצד מצוות העשה. כך גם בהשבת אבידה, אם אדם הרים אבידה ובדעתו היה להחזיר אותה הוא לא עבר על הלאו, אך מכל מקום הוא חייב בהשבה מצד מצוות 'השב תשיבם'.
את שאלת התוספות יש מתרצים באופן אחר, שכאשר התורה אומרת 'לא תשים דמים בביתך' ו'לא תוכל להתעלם' כוונתה היא לחזק את מצוות העשה. אין כאן לאו בפני עצמו, ולכן אם האשה היתה פטורה מעשיית מעקה אז גם הלאו לא היה שייך ביחס אליה. הלאו הוא רק תוספת על העשה. כמובן שמדברי התוספות מבואר שלדעתם הלאו במצות מעקה והשבת אבידה עומד בפני עצמו, ולכן שייך מצב שאין את העשה ובכל זאת הלאו במקומו עומד.
כפיה על מצות צדקה
אחד מתפקידיו של בית הדין בישראל הוא לכפות על קיום המצוות 3 . והנה, בגמרא 4 נאמר שלגבאי צדקה יש סמכות לקחת משכון מאדם שלא מוכן לתת צדקה, וכן מסופר שם שרבה כפה את רב נתן בר אמי לשלם ארבע מאות זוז. התוספות במקום שואלים, והרי במסכת חולין מובא כלל שלא כופים על קיום מצוה שמוזכר מתן שכרה בתורה, כמו למשל מצוות כיבוד הורים עליה נאמר "למען יאריכון ימיך", ומעתה קשה היאך כופים על נתינת צדקה? והרי גם במצוות הצדקה אומרת התורה "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ"? 5 על שאלה זו עונים התוספות כמה תשובות:
ואומר רבנו תם דהאי כפיה בדברים כמו 'כפייה ועל' בפרק נערה שנתפתתה, ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי, ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו'. ולריצב"א נראה דהא דאין בית דין מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין... וההיא דכל הבשר דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה, דאם אמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב.
שיטת ר"י - במצות צדקה יש גם לאו ולכן כופים עליה
על תשובת ר"י, שעל מצוות צדקה אפשר לכפות משום שיש בה גם לאו, שואל ה'בית יעקב' 6 : הרי הגמרא אומרת שאדם שמוצא אבידה ועוסק בה פטור מלתת צדקה לעני, משום הכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. אם נאמר שבמצוות הצדקה יש גם לאו, כיצד ניתן להבין זאת? הרי לאדם העוסק במצוה אין היתר לעבור על לאוים! למשל, מי שמתו מוטל לפניו הריהו פטור מכל המצות, משום שהוא עוסק בקבורת ובלווית המת, ומשום כך הוא יכול לאכול בלי ברכה 7 . אולם, ברור שאסור לו לאכול מאכלות אסורות! אם כן כיצד ניתן להבין את הפטור של מי שעוסק בהשבת אבידה ממצוות נתינת צדקה, והרי בצדקה יש גם לאו!
על שאלה זו יש להשיב לאור העיקרון שהבאנו למעלה: לא כל לאו הוא לאו עצמאי, אלא יש לאוים שעניינם הוא לחזק את העשה. התורה מזהירה כל אדם שמחוייב בנתינת צדקה שלא ימנע מקיום המצוה, אולם מי שאינו מחוייב משום שהוא עוסק במצוה אחרת - לא חל עליו גם הלאו. לאור זאת נשאל, האם מי שמתו מוטל לפניו מחוייב במצות מעקה? יתכן לומר שלא, שכן למרות שיש לאו - כל מטרתו היא לחזק את העשה, ואם הוא פטור מהעשה ממילא לא שייך לגביו גם הלאו.
כמובן שבמקום שבית דין לא כופים על מצוה מסויימת משום שמתן שכרה בצידה - המצוה במקומה עומדת, וממילא כאשר יש גם לאו בית הדין יכולים לכפות עליו, ועל כך מסתמך ר"י בתשובתו.
בל תגרע
התורה אומרת "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" 8 . דוגמא לאיסור 'בל תגרע' מבוארת במשנה 9 , שאם יש קרבן שדמו טעון ארבע מתנות והכהן נתן מתנה אחת, הרי עבר על 'בל תגרע'. והנה, הטורי אבן מביא את דברי הרשב"א, שכל מי שלא מקיים מצוה עובר על בל תגרע. כמובן שאין לחייב נשים במצוות עשה שהזמן גרמן מצד שבכל מצוה יש את הלאו 'בל תגרע', שכן הלאו 'בל תגרע' הוא תוצאה של החיוב, אם יש מצוה שהאדם מחויב בה אז התורה מצוה אותו לא לגרוע, אבל כיון שנשים אינן מחוייבות במצות עשה שהזמן גרמא לא שייך לגביהן גם הלאו 'בל תגרע'. אולם יש לשאול על הרשב"א, איך יתכן שלא כופים על מצות עשה שמתן שכרה בצידה, הרי בכל מצוה כזו יש גם לאו 'בל תגרע'!
כנראה שלדעת הרשב"א לא כופים על הלאו 'בל תגרע', כי אין זה לאו עצמי, אלא רק חיזוק לעשה. ומכאן יוצא שהרשב"א לא יוכל לקבל את תירוצו של ר"י, שכן לפיו נצטרך לומר שכשם שלא כופים על בל תגרע כך לא כופים גם על 'לא תאמץ את לבבך', שאף לאו זה נועד רק לחזק את העשה. את קושיית התוספות יתר. הרשב"א כמו אחד התירוצים האחרים המובאים בתוספות.
מאידך, ר"י שאומר שאפשר לכפות על צדקה משום הלאו 'לא תאמץ' סובר כנראה שבמצוות אחרות שמתן שכרן בצידן, כמו כיבוד הורים, כלל לא נאמר 'בל תגרע' (שאם לא כן היו כופים עליהם מצד 'בל תגרע), וכדעת הטורי אבן שחולק על הרשב"א. הטורי אבן אומר שהלאו 'בל תגרע' שייך רק אצל מי שעושה מצוה מסוימת בגירעון, כמו מי שנותן מתנה אחת בקרבן שצריך לתת בו ארבע מתנות, אולם אם אדם כלל אינו מקיים את המצוה - לא שייך לגביו הלאו 'בל תגרע'.
שיטת רבנו תם - כפיה בדברים
התשובה הראשונה המובאת בתוספות היא תשובתו של רבנו תם, שאכן בית הדין אינם כופים על מצות צדקה שהרי היא מצות עשה שמתן שכרה בצידה, ומה שאומרת הגמרא שכופים על הצדקה כוונתה לכפיה בדברים, ולא בכוח. אולם על דבריו יש לשאול: בגמרא 10 מבואר שחכמים תקנו שאב חייב במזונות בניו עד גיל שש, ולאחר גיל שש האב חייב במזונות בניו מדין צדקה. כיון שכך, אם אדם זה אינו אמיד לא כופים אותו, שהרי הוא אינו חייב במצות צדקה, אך בכל זאת מבזים אותו ואומרים עליו שהוא אכזרי על בניו יותר מאשר עורב. מעתה, כיצד ניתן להבין את דברי רבנו תם, שגם כפיה רגילה אינה אלא בדברים? ויש לעיין בדבר.
אמנם, על עצם דברי הגמרא נשאלת שאלה, ולהבנתה יש להקדים יסוד: דבר שאדם מחוייב בו אין הוא יכול להשתמש בשבילו מכספי צדקה, בדומה לדברי הגמרא שדבר שבחובה אינו בא מן החולין 11 . למשל, אדם אינו יכול לזון את בניו עד גיל שש מכספי צדקה, שהרי הוא ממילא מחוייב לפרנס אותם משום תקנת חכמים. אולם, הרי אמרנו שגם אדם שאינו אמיד מכל מקום מבזים אותו, ומכאן מוכח שיש חיוב לאדם לא להיות אכזרי, מצד המצוה 'והלכת בדרכיו', ואם כן לא מובן כיצד יתכן שאחרי גיל שש אפשר לצאת ידי חובה מדין צדקה?
כדי להשיב על שאלה זו, נראה לומר כך: בספרי 12 מובאים דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים.
אם אדם יאמר 'אי אפשי לאכול בשר חזיר' נמצא שהסיבה שהוא אינו אוכל חזיר אינה מצוות ה' אלא העובדה שבשר החזיר אינו ערב לחיכו. לאור זאת שואל הרמב"ם 13 , האם עדיף שאדם יאמר שמצד עצמו הוא היה גונב וכל הסיבה, שהוא אינו גונב היא שה' ציוה? מבאר הרמב"ם שודאי לא, שכן איסור גזילה הוא מהדברים המובנים בשכל. מעתה, אם אדם אומר שהוא נותן צדקה כדי לא להיות אכזרי אז זו באמת אחת הסיבות שהקב"ה ציוה על כך, ולכן אין בכך איסור. אם אדם מפרנס את ילדו מעל גיל 6, אל לו לומר 'מצידי לא הייתי עושה זאת כי אני אכזרי, והסיבה שאני מפרנס את הילד היא שכך ה' ציוה', שהרי אחת המטרות שהקב"ה ציוה את המצוה היא להביא לכך שהאדם לא יהיה אכזרי.
לאור דברי הרמב"ם הללו אני מתפלא על דברי החיי אדם 14 , שכתב שאדם לא יאמר שהוא עושה מצוה מסיבות טבעיות. ועוד, החיי אדם עצמו כתב בהלכות כיבוד אב שאדם לא יאמר שהוא מצידו היה מבזה את אביו אלא שהתורה רצתה שלא יבזה, שהרי זה בדיוק מה שהתורה רצתה, שאדם לא יבזה את אביו.
מצות בנית בית המקדש ומצות מלחמה לנשים
בהלכות בית הבחירה 15 כותב הרמב"ם:
אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה, ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר, ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין, ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב.
הרמב"ם כותב שגם נשים חייבות להשתתף בבנין בית המקדש, כמו שנאמר ביחס למשכן "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" 16 . וקשה, הרי בהלכה זו עצמה כותב הרמב"ם שזמנה של מצוות בנין בית המקדש הוא רק ביום ולא בלילה, ואם כן הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא!
אפשר לומר כך: בעל ספר החינוך 17 אומר שנשים פטורות ממחיית עמלק ומפרשת זכור כי הן לא הולכות למלחמה. ומבאר זאת האבני נזר 18 , שאת עמלק אפשר למחות בשני דרכים, בדרך מלחמה וגם שלא בדרך מלחמה - אם נזדמן לאדם עמלקי בדרך מצוה שיהרוג אותו. מה ההבדל בין שתי האפשרויות? אם הורגים בדרך מלחמה אז גם בשבת מותר, שכן מלחמה דוחה שבת, וכדברי חכמים 'עד רדתה - אפילו בשבת', אבל אסור להרוג בשבת שלא בדרך מלחמה. מעתה, נשים פטורות ממצוות מחיית עמלק כי ממלחמה הן פטורות, וגם ממחיית עמלק שלא בדרך מלחמה הן פטורות כי דבר זה אינו נוהג בשבת.
אולם גוף דברי האבני נזר, שהעובדה שבשבת אסור להרוג עמלקי הופכת את מצוות מחיית עמלק למצות עשה שהזמן גרמא, טעונים הסבר. הרי גם מעקה אסור לעשות בשבת, מטעם מלאכת בונה, ומדוע לא נאמר שמשום כך מצות מעקה מוגדרת כמצות עשה שהזמן גרמא? אלא ודאי שאם כל האיסור הוא מצד שבת אין הדבר הופך את המצוה למצוה שהזמן גרמא, שהרי אין הדבר נובע מהמצוה עצמה, ואם כן כיצד ניתן להבין את דברי האבני נזר?
נראה לבאר, שמצוות מחיית עמלק שונה במהותה ממצות עשיית מעקה. מצות מעקה מתקיימת בתוצאה שיש מעקה בבית, ולכן היא שייכת תמיד. המצוה אינה פעולת העשיה דוקא, ואם המעקה כבר קיים - האדם מקיים את המצוה בכל רגע. כך גם אומרת הגמרא שנשים חייבות בציצית לפי מי שסובר שזמן ציצית אינו רק ביום אלא גם בלילה, ואף על פי שבשבת אסור לעשות ציצית - המצוה אינה עשיית הציצית אלא מציאותה. לעומת זאת, במצוות מחיית עמלק המצוה היא הפעולה, וכיון שאי אפשר לעשותה בשבת הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא.
מעתה ניתן ליישב גם את השאלה ששאלנו על הרמב"ם, מדוע נשים חייבות בבניית המשכן אף על פי שהרמב"ם כתב שמצוה זו אינה נוהגת בלילה. הרמב"ם לא התכוון שבלילה לא נוהגת מצות המקדש, רק הבניה לא נעשית בלילה, אבל המצוה היא שיהיה מקדש גם בלילה.
יש לציין שבעל ספר 'מקדש דוד' כתב שהסיבה שלא בונים בלילה היא, שבניית המשכן מחילה קדושה, וקדושה אי אפשר להחיל בלילה. ויש להבין את דבריו, הרי הרמב"ם עצמו אומר שקדושת בית המקדש לא בטלה אפילו אחרי החורבן, וזו הסיבה לכך שמותר להקריב קרבנות בהר הבית גם כשאין בית מקדש, ואם כן כיצד ניתן לומר שבנית המקדש היא המחילה את הקדושה? נראה לומר שלמרות שקדושת בית המקדש לא בטלה - מכל מקום בניית הבית מוסיפה קדושה, שכן על ידה מתקדש גם הבנין ולא רק המקום, וכן יתכן שיש מצוות מסויימות שכן צריכות את בית המקדש, כמו מצוות עליה לרגל. מכל מקום, רק הבניה לא נעשית בלילה אך המצוה שיהיה מקדש קיימת גם בלילה.
בחירת ה' בציון ובישראל
נסיים בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות 19 .בתורה נאמר "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" 20 , ודרשו חז"ל "מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים" 21 . הכתוב אומר שכל עוד לא באו ישראל אל שילה וירושלים מותר להקריב קרבנות גם בבמות, ולכן כאשר היה הארון בגלגל, לפני שהיה בשילה, וכן בין חורבן שילה לבנין המקדש - כשהיה הארון בנוב וגבעון - היה מותר להקריב בבמות. אולם מרגע שנבנה בית המקדש נאסר להקריב בבמות גם לאחר החורבן, כי ירושלים נקראת 'נחלה', וכשם שנחלה עוברת מבן לבן עד סוף כל הדורות כך גם קדושת ירושלים במקומה עומדת. והנה, נאמר בספר תהלים 22 "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ", וכן נאמר "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ" 23 . פסוקים אלו עוסקים בשני דברים שה' בחר בהם, ציון ועם ישראל. ואומר הפסוק "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" 24 : ה' לא יטוש את שני הדברים שבחר בהם - לא את עמו ולא את ירושלים שנקראת נחלה, שתי הבחירות הללו יתקיימו לעד.
אנו מתפללים לקב"ה שיגיע קץ הפלאות, ונזכה לראות במו עינינו את התקיימות הפסוק בשלמותו, ואת שיבת עם ישראל כולו לציון ולבית המקדש.
^ 1 לג ע"ב – לה ע"א.
^ 2 לד ע"א, ד"ה 'מעקה'.
^ 3 כמבואר במסכת כתובות פו ע"א – ע"ב.
^ 4 בבא בתרא ח ע"ב.
^ 5 דברים טו, י.
^ 6 רבי יעקב מליסא, בעל פירוש 'נתיבות המשפט' על השולחן ערוך.
^ 7 כמבואר בתחילת פרק שלישי במסכת ברכות.
^ 8 דברים יג, א.
^ 9 זבחים פרק ח, משנה י.
^ 10 כתובות מט ע"ב.
^ 11 פסחים עא ע"א.
^ 12 פרשה י, פרק יא.
^ 13 שמונה פרקים, פרק ו.
^ 14 כלל יג.
^ 15 פרק א, הלכה י.
^ 16 שמות לה, כה.
^ 17 סוף פרשת כי תצא.
^ 18 אורח חיים, סימן תקט.
^ 19 פירוש המשניות לזבחים פרק יד, משנה ח: "נקרא ירושלים נחלה להיות קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא 'ונחלתו לא יעזוב', לפי שאמר בתחילת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו, אח"כ אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו גם כן שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' כי יעקב בחר לו יה וגו' כי לא יטוש ה' את עמו וגו' ".
^ 20 דברים יב, ט.
^ 21 זבחים קיט ע"א.
^ 22 קלב, יג.
^ 23 קלה, ד.
^ 24 צד, יד.
^ 2 לד ע"א, ד"ה 'מעקה'.
^ 3 כמבואר במסכת כתובות פו ע"א – ע"ב.
^ 4 בבא בתרא ח ע"ב.
^ 5 דברים טו, י.
^ 6 רבי יעקב מליסא, בעל פירוש 'נתיבות המשפט' על השולחן ערוך.
^ 7 כמבואר בתחילת פרק שלישי במסכת ברכות.
^ 8 דברים יג, א.
^ 9 זבחים פרק ח, משנה י.
^ 10 כתובות מט ע"ב.
^ 11 פסחים עא ע"א.
^ 12 פרשה י, פרק יא.
^ 13 שמונה פרקים, פרק ו.
^ 14 כלל יג.
^ 15 פרק א, הלכה י.
^ 16 שמות לה, כה.
^ 17 סוף פרשת כי תצא.
^ 18 אורח חיים, סימן תקט.
^ 19 פירוש המשניות לזבחים פרק יד, משנה ח: "נקרא ירושלים נחלה להיות קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא 'ונחלתו לא יעזוב', לפי שאמר בתחילת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו, אח"כ אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו גם כן שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' כי יעקב בחר לו יה וגו' כי לא יטוש ה' את עמו וגו' ".
^ 20 דברים יב, ט.
^ 21 זבחים קיט ע"א.
^ 22 קלב, יג.
^ 23 קלה, ד.
^ 24 צד, יד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
