שליחות אלוקית מול איום לאומי | הרב שמעון קליין | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ספר יונה

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
תפילות יום הכיפורים

5 דק' קריאה

ספר יונה, שאותו אנו קוראים במנחה של יום הכיפורים, מתייחד לעומת שאר הספרים בתנ"ך במיקוד בעולם הפנימי של יונה הנביא ובטיבו של השיח בינו ובין אלוקים. הרבה שאלות תישאלנה על האיש - על בריחתו, על נכונותו למות, על בחירותיו ועל סולם ערכיו. שאלות תישאלנה על השליחות שאליה מייעד אותו אלוקים. האם כפויה היא, או שמא צפונות ליבו חבויים בה?
גם המרחב המקראי־היסטורי שבו מתחולל האירוע מעורר שאלה. הנביא יונה נזכר בשני מקורות בתנ"ך - בספר מלכים ובספר יונה. במובן הפשוט קיים פער בין שני התיאורים.
בשורות הבאות ננסה לענות על השאלות תוך התבססות על הנחת היסוד הבאה: המקרא משתף את הקורא בנדיבות רבה בהיגיון, במחשבות ובכמוסות הלב של גיבוריו. נוכחות זו סמויה במידה רבה: אותות קלים אוצרים בתוכם תנועות חיים; ובהתאמה - מידע רב ושיתוף נוכחים בכל פסוק ופסוק. הדרך להיחשף אל אלו היא מתוך תשומת לב וקריאה קשובה - שאינה מקבלת דבר כמובן מאליו. בקריאה קשובה ננהל דיאלוג עומק עם הכתוב, ונזהה התמודדות עם השאלות ששאלנו ועם שאלות נוספות.

נביא בורח
מדוע בורח יונה? במבט ראשון, התשובה לשאלה זו מפורשת בכתוב. אלוקים ניחם על הרעה שביקש להביא על אנשי נינווה, ותגובת יונה היא: "וירע אל יונה רעה גדולה וייחר לו" (יונה ד, א). יונה ממשיך ומסביר את עצמו בתשובה מפתיעה - "כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה" (ד, ב). מילים שבכל מקום לשבח תיחשבנה, משנות טעמן בעיני יונה: "על כן קידמתי לברוח תרשישה" (שם).
מה כואב כל כך ליונה? קצה חוט נוכח אולי בפסוקים הבאים: "משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו. ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה" (ב, ט-י). במילים אלו חותם יונה את דיבורו אל ה' בהיותו במעי הדג. אנשי הספינה אומנם הגיעו לפסגה רוחנית - "וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' ויידרו נדרים" (א, י) - אך לצד זאת יונה מבקש להבהיר: האנשים הללו הם עובדי עבודה זרה, משמרים הבלי שווא – אומנם הם שבים כעת בתשובה, אך הם אינם משליכים את פסיליהם הרוויים בהבל, וממילא הם עתידים לעזוב את חסדם ולחזור לסורם. משפט זה תקף גם ביחס לתשובתם הצפויה של אנשי נינווה, שלטעמו אין לה ערך.
ועדיין לא נחה דעתו של הקורא. מאיזה מקום בנפשו של יונה באים משפטים אלו? מהו הסיפור המשוקע בהם? במבט ראשון ניתן לדבר על סוג של מצוינות רוחנית שאינה מוכנה לסבול פשרה. מי שאינו שב בתשובת אמת, אין לו זכות קיום. דומה שתובנה זו רחוקה מלשקף את מכלול ממדיו של הסיפור. יונה בורח מלפני ה', מוטל על פי בקשתו אל ים גועש, ושותק שלושה ימים ושלושה לילות במעי דג. הוא מבקש "ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". על שום מה? על שום תכונותיו כאיש עקרונות שאינו מוכן להתפשר על פחות מן השלם? על מזבח תפיסה תיאולוגית בדבר הדרך הראויה לריבונו של עולם להנהיג את עולמו? האם מתנגד הוא לרחמיו של ה' על כל מעשיו?

נביא במשרד החוץ
לא אל עיר נידחת בקצה העולם נשלח יונה, גם לא אל עיר אנונימית. יונה נשלח אל נינווה, והידיעות המקראיות עליה צובעות את שליחותו בצבעים שאין כל דרך להתעלם מהם. הימים הם ערב עלייתה של אשור כמעצמה. בעוד שנים ספורות ישב בה סנחריב, יהפוך אותה לעיר בירה, וממנה יוביל את צבאותיו אל ממלכת יהודה.
יבוא הטוען ויטען - שמא יונה אינו יודע את שעתיד להיות? אכן, המקרא אינו מתאר ידיעה שכזו. אך הבה נבחן זאת. יונה, על פי טענה זו, נשלח בתמימות אל עיר כלשהי, להצילה מן הפורענות, אך לא היה מודע לכך שבהצלה זו הוא נותן יד לעלייתה של מעצמה גדולה העומדת לשלוט במרחב. פרט לחוסר הנוחות במחשבה שיונה אינו מודע להשלכות הרות הגורל העשויות להיות לפועלו, יש כאן נושא רחב יותר, מהותי. מהי נבואה, או - מיהו הנביא? האם נביא הוא אדם המשמש צינור למסירת הודעות לבני דורו, לפעול פעולה כזו או אחרת? אם כך - אכן הוא אינו חייב להיות מודע להשלכות של פועלו, שהרי האחריות מוטלת על ריבונו של עולם, לא עליו.
הבנה אחרת היא כי הנביא המביא את דבר ה' אל העם הוא מנהיג רוחני המבין את המציאות בהקשריה הרחבים, נתון בעמדה של שיקול דעת, הבנה ומעורבות. ה' מזמין את יונה ללכת אל נינווה ואינו מסתיר ממנו את מהות השליחות. עובדה זו מעמידה אותו בעמדה של מעורבות ביחס לנבואה ולתוצאותיה. מעורבות זו מתבקשת ומועצמת נוכח המשבצת שהוא תופס בספר מלכים, כמי שמלווה את מלך ישראל במדיניות החוץ שלו כנגד ארם.
ננסח את הסיטואציה שבה נתון הנביא: שתי שליחויות מיוחסות לו במקרא. האחת בספר מלכים, השנייה בספר יונה. השליחות האחת משליכה על מעמדה של ארם - המעצמה המסיימת את תפקידה, ואילו השליחות השנייה מופנית אל נינווה, בירתה העתידית של אשור - המעצמה העומדת בפתח. אך מתבקש הוא לראות את השליחות המתוארת בספר מלכים כראשונה, ואת השליחות המתוארת בספר יונה כמאוחרת יותר.
פער גדול שורר בין שתי הנבואות. בראשונה הוא זכה לבשר לממלכת ישראל על ירידתה של ארם, והנה עתה הוא נתבע להרוס במו ידיו את אשר בנה, ולהושיט יד אל אשור להצילה: "קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפניי" (א, א). מידת הדין מתוחה על עיר זו, ואליה נשלח יונה, להתריע, להשיבם מדרכם הרעה ולאפשר את ביטול הגזרה הרובצת לפתחם. אל השליחות הראשונה הוא הולך בחפץ לב - "כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר" (מלכים ב יד, כה). וביחס לשנייה: אינני מוכן להיות שליח, הוא אומר, מכיוון שתקומתה האפשרית של נינווה היא במידה רבה רעתם של ישראל.

בין מלכים לספר יונה
ספר יונה מתעלם מן ההקשר ההיסטורי, והוא מספר סיפור שמוקדו הוא תשובתם החלקית של יושבי העיר נינווה ("משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו"). אלוקים חס עליהם, ואילו יונה לא חס. ההקשר המדיני־פוליטי, הטעון כל כך, של עיר העומדת לשמש בקרוב כבירתה של הממלכה העולה אשור, אינו מהווה נושא בפשוטו של מקרא. השאלה מתבקשת: אם אכן זהו המניע של יונה, מדוע הוא אינו עונה בפשטות - אינני מוכן לשתף פעולה ולהביא לחורבן בני עמי? מה פשר ההתעלמות מהיבט משמעותי זה בספר יונה? ובמישור אחר, כיצד ניתן ליישב את התפיסות הרוחניות השונות בין יונה החומל ובין יונה הדבק במידת האמת ומתנגד למחילת הקב"ה על אנשי נינווה?
שתי נקודות מבט הן ביחס לסיפור. הראשונה נגזרת מצירופו המתחייב של ההקשר ההיסטורי, ובהתאם לכך היא צובעת את הסיפור בצבע מסירות הנפש של יונה על בני עמו. לצד זאת, ספר יונה בחר להתעלם מהיבט זה, ולמקד את הלומד בנושא אחר – התשובה, וחמלת אלוקים על בריותיו. עובדה זו אוצרת בתוכה הזמנה לקרוא את ספר יונה כפי שהוא, ולזהות את הנושא ואת העמדות הרוחניות הנוכחות בו תוך התעלמות מן ההקשר ההיסטורי־מדיני. רק בתום העיון יהיה נכון לחזור אל תמונת ההקשר הגדולה, ולבקש קשרים וחיבורים בין שתי נקודות המבט. מבט כפול זה עשוי לזמן פתחים חדשים בעומקיו של ספר יונה.

ספרו של הרב שמעון קליין 'בלבב ימים' על ספר יונה יצא לאחרונה בהוצאת מכון הר ברכה

מתוך העיתון ב'שבע'

תפילות יום הכיפורים

ספר יונה