בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
לפני כמה שבועות נפרדנו מאחד מגדולי העיון של דורנו – הרב מרדכי שטרנברג שליט"א. מדוע למדנות עיונית תופסת מקום כה גדול בעולם היהודי?
למידה היא כלי הפיתוח המרכזי של האישיות במאה ה־21. ילד או ילדה זוכים בממוצע לשתים עשרה שנות לימוד כבסיס, ועליהן מתווספות כמה שנות השכלה גבוהה. על פי רוב, ככל שאדם מוסיף שנות השכלה ותארים אקדמיים – מעמדו החברתי והכלכלי עולה בהתאמה. גם בעולם היהודי עמדה הלמידה במרכז מאז ומעולם. תפילה ומצוות הן מרכיבים משמעותיים בבנייה הרוחנית, אולם – כדברי המשנה במסכת פאה – "תלמוד תורה כנגד כולם".
מה מטרת הלמידה? התשובה הפשטנית היא להוסיף ידע. כדי למקסם את התפקוד שלנו בעולם הזה אנו זקוקים לאינפורמציה. אצל לא מעט אנשים, גם אם לא במוצהר, המטרה הראשית היא "ליהנות מהחיים", אלא שההנאה דורשת מידע רב. לדוגמה, כדי לבלות במסעדה או לצאת לנופש משפחתי אנו זקוקים לכסף; לצורך הכסף אנו זקוקים לעבודה; לצורך העבודה אנו זקוקים לכישורים מקצועיים שנרכשים באמצעות למידה. בתפיסה זו אין להשכלה ערך מצד עצמה, היא רק אמצעי לשימוש מרבי במשאבי העולם הזה. במאה ה־21 יש שמגדירים מטרות מתוחכמות יותר: הרחבת אופקים, אתגר אינטלקטואלי, רכישת מיומנויות למידה או אפילו התפעמות רגשית מן התוכן ("למידה משמעותית"). בין כה וכה, הלמידה נותרת אמצעי לחוויה ארצית, כלי לסיפוק צורכי האדם.
מכאן גם מגיעה המסקנה המתבקשת: מכיוון שאין ללמידה ערך עצמי, ומטרתה התועלתנית היא להוביל לסיפוק גופני או נפשי אחר, עדיף לקצר את ההליך כמה שאפשר. ככל שהלימוד יהיה מונגש וצבעוני יותר, מהיר ואטרקטיבי יותר – כך ייטב לכולנו. בתרבות הפוסט־מודרנה ישנה דחיפה מתמדת להקל כל מאמץ בכלל, ומאמץ לימודי בפרט. המחשה, סרטים וסיפורים עומדים במרכז הפדגוגיה היום. העיקרון מיושם החל מילדי כיתה א': "אל"ף – אוהל, בי"ת זה בית, גימ"ל זה גמל גדול, מהי דל"ת? זוהי דלת שפותחת את הכול".

פך של איכות
הכיוונים המוזכרים לעיל שונים מן התפיסה התורנית. הנחת המוצא היהודית היא שהעולם הרוחני הוא העולם הממשי, ואילו החומריות היא רק מעטפת. לכן גם מטרת הלימוד אינה רק להקנות ידע לשימוש פונקציונלי במשאבי הטבע, או אפילו להעניק לנו חוויה של "למידה משמעותית", אלא בעיקר להפוך אותנו לאנשים טובים, מוסריים, ערכיים ורוחניים יותר. לאור זאת, ידע שנרכש ללא מאמץ וללא אתגר – לא יעניק את האפקט הרצוי. הוא לא ישנה אותנו, אלא רק ימלא את ראשנו באינפורמציה. מאמץ לימודי הוא נקודת המפנה של הלומד או הלומדת מאישיות חומרנית לאישיות רוחנית.
היוונים הקדמוניים, אבותיה של התרבות המערבית, סברו שהחומר מורכב מאטומים – חלקיקים שאינם (א־) ניתנים לחלוקה פנימית (־טומים). היום אנו יודעים שגם האטומים ניתנים לחלוקה, אולם תבנית החשיבה היוונית נותרה בעינה: קיימת מסגרת סופית – עליונה ותחתונה – למציאות. פך שמן יספיק ליום אחד וזהו. הממד הכמותי־חומרי הוא הבלעדי, והלמידה האינטלקטואלית אף היא חלק ממנו. בהתאם לכך עיצבו היוונים את מוסד האקדמיה (על שם חורשת אקדמוס מצפון לאתונה), שבו לומדים להפיק את המרב מהידע האנושי. ממד רוחני־אלוקי, המתבטא בערכים, אינו קיים מבחינתם. מכאן התגלגל הניסיון המערבי להכניס את העולם כולו לנוסחאות ולטבלאות, עד שאפילו הממד הרגשי מתיימר להתכמת במדדי אינטליגנציה רגשית (EQ).
לעומת התפיסה היוונית, היהדות טוענת שהממד האיכותי הוא העומד ביסוד הכמות, ולכן אין גבול לעולם החומר. פך אחד של שמן יספיק לשמונה ימים. ביסוד הסוף מצוי אינסוף. אנרגיה אינסופית מצויה בבסיס החומר, כך שבכל שערה גנוזות עוצמות של פצצות אטום. בהתאם לזאת, המטרה בלימוד איננה להפיק את המרב ממשאבי עולם הטבע, אלא לגעת במהות החיים. ביסוד הכול עומדת אמת א־לוהית, המתבטאת בערכים רוחניים מסוימים שאנו הולכים לאורם, ומטרת הלימוד היא לסייע לנו לחשוף אותה. מכיוון שהערכים הם חלק ממגמת הלימוד, אישיות ישרה היא תנאי הכרחי להעברת ידע: "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". הלמידה התורנית מורה לנו לשים לב לעולם הפנימי שעומד ביסוד הכול, ולעולם לא להסתפק במעטפת החיצונית – "אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בו".
נדגים זאת על דרך השלילה: בשנות השישים של המאה הקודמת נעשה ניסוי במערכת החינוך האיטלקית ללמד ילדים באמצעות היפנוזה. הילדים הורדמו על ידי מהפנט, ובזמן השינה שודרו להם טקסטים לימודיים באוזניות. לאחר שהתעוררו – הפלא ופלא – הם ידעו לחזור על הטקסט בעל פה מילה במילה. באופן לא מפתיע השיטה נזנחה במהרה, וזאת משתי סיבות: ראשית, הילדים דקלמו את הטקסט לטווח זמן קצר בלבד. שנית, הם לא הצליחו להפיק ממנו תובנות חדשות. בעת שהוצג לפניהם מקרה אחר מזה ששודר אליהם, והם נשאלו "על פי מה שלמדתם במקרה הקודם – מה תהיה התשובה במקרה הזה?" הם נאלמו דום.
כאשר הלומד צובר מידע באופן פסיבי הוא אינו עובר תהליך עצמי, וממילא לא יצליח ליישם את הנלמד במקרים חדשים. הוא נותר אומנם עם הידע הכמותי, אולם לא שינה באופן איכותי את צורת חשיבתו, וממילא גם לא את אישיותו.
היכולת לנתח מצבים ולהקיש ממקרה למקרה מכונה בשפת חז"ל בשם בינה, שפירושה "להבין דבר מדבר". זו תחילת המסלול להפיכת האישיות מכמותית לאיכותית; מכזו שמסתפקת בתמונה הגלויה של המציאות לכזו שחותרת למבט עומק ומבררת מהו ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הדברים. המשנה והתלמוד הם אולי המרחבים המובהקים שבהם מתפתחת יכולת זו.
גם בעולם התורה, אגב, הדגש הולך ועובר בהדרגה מצבירת הידע הכמותי להעמקה האיכותית. מבקיאות לעיון. לדוגמה, בעבר היה בעולם הישיבות תפקיד שנקרא "משיב" (במלעיל), אדם בעל ידע ששולף בשביל הלומד את המקור שהוא מחפש בסוגיה. בעידן של היום, שבו הלומד יכול לאתר את רוב המקורות הדרושים לו בעזרת חיפוש ממוחשב, ה"משיב" נדרש בעיקר לענות על קושיות ושאלות עומק. באופן כללי, הלימוד נמדד היום פחות לפי היכולת להכין דפי מקורות ויותר לפי החשיבה והעיון.

אופניים חשמליות
המעבר מחיים כמותיים לאיכותיים מתרחש בד בבד עם מעבר מחיים פסיביים לאקטיביים. כשמדובר בכושר גופני, ברור שאם יציעו לנו אופני כושר שבהם הרגליים קשורות לדוושות ומנוע מסובב אותן ללא פעולה רצונית מצידנו – נבחר שלא להשתמש בהם, כל עוד רצוננו לחזק את השרירים. כדי שמסת השריר תתחזק והאנרגיה תשתחרר ("שריפת קלוריות"), אין מנוס מפעולה גופנית שנעשית באופן רצוני ותוך התגברות על התנגדות. יש לנו נטייה להתעצל ולהירתע ממאמץ, אולם לאחר ההתגברות אנו מרגישים תחושה נפלאה שמכונה סיפוק, שהיא למעשה הנגיעה הראשונית ברוחניות.
מדוע אנו לומדים גמרא? במידה ורוצים לדעת מהי ההלכה ניתן לפתוח קיצור שולחן ערוך או לשלוח שו"ת סמס. הגמרא מאפשרת לנו להבין את הסברא, את העיקרון המופשט שעומד מאחורי ההלכה. גם בתוך הסברות יש דרגות שונות, ישנן כאלה שמתמקדות בסוגיה מקומית, וישנן כאלה שמנסות לחרוז את כל הש"ס. זוהי תמצית שיטתו של הרב מרדכי זצ"ל (מזכיר קצת את שיטתו של הרב שמעון שקופ זצ"ל).
סברא מופשטת איננה רק יכולת אינטלקטואלית, היא הפתח שלנו לעבור מעולם הפרטים לעולם הכלל; מעולם החומר המורכב לעולם הרוח המופשט. היכולת להביט על המציאות לא באופן קטנוני אלא ממעוף הציפור.
אישיותו של בעל הסברא המופשטת היא בהתאם: אצילית וקדושה, טובת לב ומאירת פנים, מייעצת עצות מדויקות מתוך מבט רחב. אקטיביות ונמרצות אישיותית מאפיינות את העולם הרוחני. פסיביות ועצלות, לעומתן, מאפיינות עולם חומרי. המרץ הוא התנועה שממירה חומר לאנרגיה, שהופכת אותנו מחומריים לרוחניים, מישנוניים לפעילים, ממתים לחיים. במשך שלושים שנות היכרותי עם הרב מרדכי זצ"ל (אז עוד קראנו לו "הרב מוטי") מעולם לא ראיתיו מתרגז, מעולם לא ראיתיו עייף, מעולם לא ראיתיו עושה פעולה כלשהי שלא מתוך קדושה והסתכלות רחבה. אלפי תלמידי חכמים נבנו על ברכיו. עולם שלם של ישיבות ותורה נבנה על כתפיו.

מתוך העיתון ב'שבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il