ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- מדינת וממשלת ישראל
אלא שהרב זצ"ל לא נתן למאורע הפרטי הזה לרדת מסדר היום, והוא הוציא תחת ידו מכתב שאת תוכנו ואת התיאור שהוא נושא אנחנו חווים בימינו אלה ממש: "הננו צריכים עכשיו אימוץ גדול, כעת חיה, שזרם החיים בארץ ישראל הולך ומתגבר, לשמחת לב כל אוהב עמו וארצו, אבל לעומת זה, עם פרץ זרם חיים זה עצמו, באים יסודות מקולקלים וחומריים מזיקים להיאסף בארץ הקודש" (אגרות הראיה א, קמד).
הימים ימי העלייה השנייה, שהביאה בסופה ממזרח אירופה ומתימן כ־35 אלף איש, שהיו לשליש מכל היישוב היהודי שהתקבץ בארצו. עלייה זו טבעה חותם עמוק בתולדות היישוב העברי המתפתח ועל תרבותו. חלק ניכר מאנשי העלייה השנייה היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, שעלו מתוך ציונות חלוצית ולאומית ומתוך מרד נעורים ואמונה ביצירת עולם חדש ואדם חדש. למרות הערכים החיוביים שאפיינו את החלוצים הללו, פעמים רבות הם הביאו עימם גם גרעין ארסי של שנאה לכל הקדוש והיקר לתורה ולמצוות: "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ, במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי" (שם, שם).
הרב חרד מפני הבאות, וצפה כי בסופו של דבר גם האהבה היוקדת לארץ ישראל ולעם תשתנה לבלי היכר, ועוד עלולה לשלוט בזעם בכל היישוב כולו: "העומד להיות ייהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון" (שם, שם).
מי בז ליום קטנות
העלייה לארץ אומנם החלה ביוזמת אנשי קודש, תלמידי הבעש"ט והגר"א, וחובבי ציון. גם היוצאים מהחומות, ואף אנשי העלייה הראשונה, שהקימו מושבות ושכונות רבות, רובם היו בעלי אוריינטציה לקודש, ופעולתם נבעה מתוך אמונה במי ששיכן שמו בארץ. אלא שתנועה זו התמעטה, ואת מושכות העגלה הציונית תפס זרם אחר של עולים, כאלו שהמניעים שלהם היו סוציאליסטיים ויחסם לקודש, במילים עדינות, היה לקוי. העובדה הזאת החלה נותנת את אותותיה באקלים היישובי, והרב החל לראות בעיניים כלות איך יישוב ארץ ישראל מקבל תפנית תרבותית, ולא לטובה.
בכמה מקומות, ואף באיגרת זו, הרב קורא בקול להגיע לארץ ישראל, לבנותה על בסיס של ערכי התורה ולא להחמיץ את השעה: "ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקוות יישוב ארץ ישראל, וכל תקוות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שייאספו אלינו כוחות טובים, לעסוק בבניין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל... וכל מי שנקודת יראת שמיים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבוא לעזרת ד' ועמו. אל נא נאחר את המועד! אל נא ניתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שורשי צמח ד' העולים על אדמת הקודש!" (שם, שם).
עוד כשהיה הרב בבויסק בשנת תרס"ב הוא כתב כי זוהי השעה לקום ולבנות, והחובה מוטלת דווקא על שלומי אמוני ישראל לעלות וליישב את מרחבי ארצנו (מאמרי הראיה, אפיקים בנגב). הרב חזר על קריאה זו פעמים רבות, ואף הקים תנועה בשם דגל ירושלים לשם כך (שם, דגל ירושלים א).
בני העלייה השנייה והעלייה השלישית בנו והקימו קיבוצים ויישובים רבים. כ־120 קיבוצים ויישובים השייכים לתנועות השמאל הסוציאליסטי קמו טרם קום המדינה. שיעורם בקרב היישוב המתחדש היה שבעה אחוזים, והם הפכו לאליטה התרבותית השלטת בארץ. זאת מלבד ציבור חילוני בורגני גדול שישב בערים וייסד כלכלה מודרנית לתפארת. הם הנהיגו את המדינה, עבדו קשה מאוד כדי ליישבה וטרחו מאוד על מנת שהיא תהפוך למדינה חזקה ועשירה.
והציבור הדתי והחרדי? ובכן, הוא התעורר קצת מאוחר. הוא לא הקשיב בזמן לקול השופר שקרא בחיל "קומו ועלו ציון" (מאמרי הראיה, עמ' 268). אף שבארבעים השנים האחרונות, הציבור המסורתי והציבור הדתי־חרדי החלו תופסים מקום עיקרי בצבא ובתנועות ההתיישבות ואף הפכו להיות רוב מוצק באוכלוסייה (כ־55 אחוזים), חז"ל כבר אמרו כי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א). לא לשווא היה הרב צבי יהודה זצ"ל חוזר פעמים רבות על דברי חז"ל המתארים את ירידת קרנם של הצדיקים לעתיד לבוא: "כדברי חכמינו זכרונם לברכה בסוף מסכת סוטה: 'מי בז ליום קטנות, מי גרם לשולחנם של צדיקים שיתבזה לעתיד לבוא'. באיזו מידה על כל פנים הלוא הננו שייכים ונוגעים אל העתיד לבוא. צדיקים במינוח התורני ההלכתי הלוא הם השייכים לקיומה של תורה, ובכן שולחנם, עמדתם של צדיקים אלה, של היהדות השייכת לקיומה של תורה, היא איננה מכובדת כראוי בכנסת, בעירייה, בממשלה; צועקים על זה, קובלים ומתאוננים על זה. אכן מי גרם לכך, שואלת הגמרא שם? מי בז ליום - מי גרם ששולחנם של צדיקים יתבזה לאותו היום? התשובה על זה בגמרא שם היא ברורה: קטנות, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא" (לנתיבות ישראל א, מאמר חמישים וארבע).
הציבור שנאבק בימים אלה נגד המהפכה המשפטית, לא נלחם רק על חוק זה או אחר. הוא נאבק על מעמדו. הוא מרגיש בפועל ש"גנבו לו את המדינה". "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", שורר אהוד מנור, ותנועות השמאל הפכו שורה זו לסיסמת המאבק. והאמת? אפשר להבין את כאבן. והדבר הזה בהחלט מחייב אותנו.
לא לעצור, להסביר!
חז"ל הורונו ברוח קודשם כי ריקנים ואפילו בוגדים שבישראל מלאים מצוות כרימון (סנהדרין לז, א). גם עליהם נאמר כי "לא יידח ממנו נידח, וגם הם עתידין ליתן ריח טוב ולהיתקן" (ר' מנחם עזריה מפאנו, גלגולי נשמות ח; פרי צדיק נשא). על מי מוטלת האחריות לקרב אותם לתורה? מי מחויב לעמול על מנת שאחינו ייתנו ריח טוב של תורה ואמונה?
אפשר לשמוע בציבור טענה שעיקרה "ניצחנו בבחירות, וכמו שהם לא התחשבו בנו גם אנחנו לא צריכים להתחשב בהם". אין זה משנה אם הטענה הזאת נכונה או לא, ואם יש בה צדק. השאלה היא אם הטענה הזאת חכמה ואם היא מובילה אותנו אל המגמה והתכלית. והתכלית היא לא מערכת המשפט, ואפילו לא משטר נכון וצודק, אלא השבת לב ישראל אל אביהם שבשמיים. אי אפשר להכחיש כי מערכת משפטית הוגנת היא תנאי חשוב בכל המהלך של שיבת ישראל לארצם, ומשכך הרפורמה המשפטית היא תהליך מוכרח שאין למנוע או לעכב. אבל מהצד השני: מה עם רגשות אחינו שמעבר? איך נוכל להידבר איתם ולקרבם לתורה אם יראו בנו אויב ומקור כל הרע?
אסור לנו להחמיץ שוב את הרכבת. לא נוכל לשאת את המחשבה שנתנו יד לכך שחלק גדול כל כך באוכלוסייה הוציא את עצמו מהכלל, רק כי לא קיימנו את דברי יוסף: "את אחיי אנוכי מבקש". אנחנו חייבים להבין את כאבם של אחינו, ומתוך כך לצאת להסברה. למתקפת הסברה שמחד גיסא תהדהד את העקרונות הצודקים של המהפכה, אך מאידך גיסא תעסוק בעיקר במהויות. תעסוק בתפקידנו כאן עלי אדמות, תעסוק בצדק וביושר, בתורה ובאמונה, בהיותנו בנים ואחים אוהבים לעם עתיק שעתיד להיות אור לגויים.
הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר מעלות, וראש פרויקט רבנן דאגדתא
מתוך העיתון ב'שבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
