כשאמא בכתה... | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

שבת ומועדים
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

ברצוני לשתף אתכם בזיכרון יקר מאחד מלילות הסדר בבית הורי שיחיו, שמלווה אותי כבר עשרות שנים.
היה זה בתקופה שבה נפל מסך הברזל, ויהודי רוסיה עלו לארץ בהמוניהם. בתוך שנה אחת הגיעו לארץ כ200,000 עולים חדשים, ולצערנו רבים מהם נותקו בכוח מהיהדות תחת מגף הברזל הקומוניסטי, ולא ידעו כיצד לחגוג ליל סדר כהלכתו.
באותו זמן, ביקש אחד ממרכזי הקליטה ממשפחות הישוב קדומים, הישוב שבו גדלתי, לארח את אותם עולים יקרים בסדר פסח, ולהטעימם מעט מאור החג. כידוע, "כל דצריך ייתי ויפסח", ואף משפחתנו הזמינה את אחת המשפחות לסדר.
הפנו אלינו משפחה שנחתה בליל בדיקת חמץ בארץ, כלומר בתוך היממה הראשונה לעלייתם ארצה. המשפחה כללה – סבתא, אמא ונכדה בלבד, ומטבע הדברים הם לא ידעו כלל עברית, ורק בשלב מסויים במהלך הסדר, בהתרגשות גדולה, צץ לסבתא זיכרון עמום מלילות הסדר שחוותה בילדותה, לפני שנות הניתוק הארוכות.
זכינו לחגוג עימם את החג, ובמוצאי יום טוב ראשון עבר אוטובוס בין בתי המשפחות, להסיע את כל העולים חזרה למרכז הקליטה. יצאנו כל המשפחה לחצר ללוותם בדרכם, ואימי שתחיה ליוותה אותם לתוך האוטובוס עד שהתיישבו במקומותיהם.
והנה, כשאימי יורדת מהאוטובוס, אנו מבחינים שהיא בוכה בהתרגשות. שאלנו אותה – אמא, למה את בוכה?
והיא ענתה לנו – נזכרתי בימי ילדותי, כשהרוסים לא נתנו לאף יהודי לעלות ארצה, וכ- 3 מיליון יהודים היו כלואים שם מאחורי מסך הברזל. בכל שנה, בליל הסדר, היינו מזכירים אותם, ומתפללים שיזכו לעלות ארצה, אך בדרך הטבע לא ראינו סיכוי שיתנו להם לעלות. באותם שנים, אמרנו לעצמנו, וודאי הם יעלו כשהמשיח יבוא. והנה, כעת, כשאני זוכה לראות אותם עולים ארצה, איך לא אבכה משמחה?
סיפור זה מחבר אותי באופן אישי לציווי מרכזי בליל הסדר.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצריים... לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עימהם, שנאמר: ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ...".
יש מי שמבין את הציווי הזה בכך שעלינו להרגיש בליל הסדר, שמכוח יציאת מצריים של אבותינו, אף אנו נגאלנו, שהרי ללא שהם היו יוצאים ממצריים, הרי היינו עדיין משועבדים במצריים.
אולם, אפשר להבין זאת ברובד גבוה יותר. עלינו לחפש את הנקודות בחיינו שלנו, בחיים של כל דור ודור, שבהם אנו פוגשים את יציאת מצריים שלנו. עלינו לחוות בליל הסדר את הנקודות שבהם ה' גואל אותנו בדור שלנו באופן כללי כעם, ומכוח זה גם כל הגאולה של כל אחד מאיתנו באופן אישי.
יש משפחות שהסבא מספר את סיפור הצלתו ממות לחיים או סיפור עלייתו ארצה, ובאופן כללי כדאי לכל אחד מאיתנו לחפש את הנקודות שבהם הוא חווה בעצמו גאולה בדורנו שלנו.
ונחתום בדקדוק בלשון ההגדה. בתחילת ה'מגיד' אנו אומרים: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצריים, הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצריים", ובסוף ה'מגיד' אנו אומרים את הציטוט שהבאנו לעיל: "בכל דור ודור וכו'".
למעשה, אלו שתי אמירות דומות ומקבילות, אך גם יש הבדלים ביניהם. ההבדל הראשון - האמירה שבתחילת ההגדה מדברת על השלילה, על ה'גנות', על כך שאם לא היינו נגאלים עדיין היינו משועבדים, ואילו האמירה שבסוף ההגדה מדברת על החלק החיובי, על ה'שבח', ("מתחיל בגנות ומסיים בשבח"), על כך שאנו בעצמנו נגאלנו.
ההבדל השני הוא ההבדל אליו התייחסנו. באמירה הראשונה מדובר על כך שגאולת אבותינו הצילה גם אותנו, האמירה האחרונה מדברת על הגאולות המתחדשות ובאות בכל דור.
ודומה, שזה בדיוק התהליך שעלינו לעבור במהלך ההגדה, לעבור מהגנות לשבח, ולהפנים שהגאולה לא קרתה בעבר הרחוק, אלא אנו הולכים ונגאלים כל העת.
ויהי רצון, שנזכה להיגאל בשלמות ולחזות בעינינו בשוב ה' ציון!

שיעורים נוספים