דוגמא אישית | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בחוקותי

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

דוגמא אישית
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויקרא כו, ג).
יש לעיין בלשון בה נקטה התורה הקדושה "אם בחוקותי תלכו". חוקים עושים, חוקים מקיימים, על חוקים שומרים, לכאורה היה מתאים יותר אילו היה כתוב, "אם את חוקותי תעשו", "אם את חוקותי תקיימו", אם את חוקותי תשמרו", אם כן מדוע נקטה התורה דווקא בלשון "אם בחוקותי תלכו"?
מדרש "אם בחוקותי תלכו"
אמר רבי אלעזר בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה, הדא הוא דכתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'" אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחילה "אם בחקתי תלכו" (מדרש רבה לה, ג).
חכמינו זכרונם לברכה מסבירים במדרש, שהתורה נקטה דווקא בלשון תלכו, כי הקדוש ברוך הוא מקיים את החוקים שלו לפני שהוא מצווה אותם עלינו, ואנחנו צריכים לקחת מכך דוגמא אישית וללכת בדרכיו ולקיים את אותם חוקים, כמו שכתוב בספר דברים (כח, ט), " יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצוות ה' אלהיך והלכת בדרכיו".
היכן קיים השם את המצוה של מפני שיבה תקום
המדרש מציין שהקדוש ברוך הוא קיים את מצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", היכן מצינו שהוא קיים מצווה זו?
" וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'", אמר רבי סימון תיקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם (בראשית רבה מט, ז). ...מדבר באברהם שהיה יושב והשכינה עומדת... אמר רבי סימון תיקון סופרים הוא שהשכינה עומדת וממתנת לו (מדרש תהילים יח, כט).
חכמינו זכרונם לברכה מגלים לנו במדרשים אלו, שהקדוש ברוך הוא קיים את מצות מפני שיבה תקום אצל אברהם אבינו, שהרי בתחילת הפרשה אמר אברהם אבינו להקדוש ברוך הוא "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח, ג), הוא ביקש מה' שימתין לו עד שיסיים לקיים את מצוות הכנסת האורחים, וה' עמד והמתין לו עד שסיים להאכיל את האורחים ונפרד מהם, אם כן, היה צריך להיות כתוב "וה' עודנו עומד לפני אברהם", אלא שהתורה שינתה את הדבר מפני כבוד ה', וכתבה "ואברהם עודנו עומד לפני ה'".
האם קיים הקדוש ברוך הוא את מצות מפני שיבה תקום
מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפילו אינו רבו... וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה... (שולחן ערוך יורה דעה רמד, א).
גדר קיום מצות מפני שיבה תקום על פי התורה הקדושה ברור, אדם שיושב חייב לקום לכבודו של חכם או של זקן בן שבעים שנה. לפי זה נראה שהקדוש ברוך הוא לא קיים את מצות מפני שיבה תקום. הוא אמנם קיים את מצות ביקור חולים, וגם חסד בכך שהמתין לו, אבל לא מצינו שהוא קם במיוחד לכבודו, ובאמת שלשון המדרש אינו מובן, "אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחילה", איזו מצוה היא זו עמידת זקן אם לא מפני שיבה תקום? ואם קיים מצות חסד בזה שעמד לכבוד אברהם אבינו הזקן, איך בדיוק אנו אמורים ללמוד מזה ללכת בדרכיו ולקום מפני שיבה? איזה קשר יש בין הדברים?
האם הקדוש ברוך הוא מקיים מצוות בכלל
" דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים" (שמות יד, ב). בספר דעת זקנים לבעלי התוספות, תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית, צריך עיון. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקדוש ברוך הוא לא, שהרי מצינו שהקדוש ברוך הוא יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים, אף על פי שלישראל אסור...
ודומה לזה אנו מוצאים במסכת ראש השנה (ל.), לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה... [הגמרא העוסקת בעניין הקרבת העומר, מניחה הנחה על מצב בו בית המקדש יבנה בחג הפסח, בחמישה עשר בניסן סמוך לשקיעת החמה או בלילה שלאחריו], ועל כך שואל רש"י, ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר ביום טוב, ודאיבני בליליא [איך מוצאים אנו אפשרות כזאת שבית המקדש יבנה בחמשה עשר בניסן שהוא יום טוב, או שיבנה בלילה], והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה? ומתרץ רש"י, הני מילי [במה דברים אמורים] בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא.
מדברי הגמרא ורש"י במסכת ראש השנה, ומדברי בעלי התוספות בספר דעת זקנים ברור אם כן, שהקדוש ברוך הוא לא מקיים את מצוות התורה, לפי זה תמוהים עוד יותר דברי המדרש על כך שהקדוש ברוך הוא בשונה ממלך בשר ודם, גוזר גזירה ומקיימה תחילה, אנו רואים בבירור את ההיפך הגמור, הקדוש ברוך הוא מחוקק חוקים, דוגמת האיסור לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית, האיסור לדון בשבת, בראש השנה וביום הכיפורים, האיסור לבנות את בית המקדש ביום טוב, והוא עצמו לא מחויב לכל אלו?!
דוגמא אישית בחינוך ובמשמעת
רבי שמשון רפאל הירש כותב בענין החינוך לדוגמא אישית: ...לא בדיבורים בלבד מחדירים את התורה בלב הילד, אלא בעיקר על ידי מעשה והתנהגות למופת. התלמיד לומד בעיקר מהדוגמא שמוריו משמשים לו. אם המורה אינו בקי בתורה שהוא מלמד, הרי לעולם לא יוכל התלמיד להשתלם בה, "רבי לא שנה, רב חייא מנא ליה?" (נדה סב:)...
פעולת החינוך היא העלאת התלמיד לאותה רמה בה מצוי המחנך. הילד מתבונן בנו בלכתנו ושומע אותנו בדברנו, וכך הוא לומד ללכת ולדבר. בדרך זו עליהם ללמוד גם להיות מנומסים, ישרי לב, ותרנים, דוברי אמת, צנועים, הגונים, מסתפקים במה שיש להם, אוהבים את הזולת ומקיימים בחפץ לב ובשמחה גם מצוות הכרוכות בקשיים ובמאמצים, מתוך הבנת האושר והערך המוסרי שבדבר. הילדים ניחנו בטביעת עין חדה, בחוש שמיעה מפותח מאוד, ובנפש טובה, ערה ותוססת, והם רגישים מאוד לכל השפעה הבאה עליהם מן החוץ. כל הדיבורים על תורה ומוסר אינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה. הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. רק כאשר מדות רעות אלו מתבלטות אצל ההורים במדה מופרזת, אזי יוכלו לשמש דוגמא שלילית לילדים איך אסור להם להתנהג.
בסוד המשמעת – מדוע כה קשה להורים להרגיל את בניהם למדה היסודית, של משמעת חופשית בלתי כפויה? יתכן שאת הסיבה האמיתית לתופעה זו יש לראות בעובדה, שהמשמעת היא אולי המדה היחידה, שאין הילדים מוצאים אותה אצל ההורים. אנו מופיעים לפני ילדינו רק כמפקדים ומצווים, ומנין ילמדו את מדת המשמעת?
ברם , אצל הורים יהודיים מועיל בהרבה אורח החיים היהודים, שהוא כולו רצוף משמעת מתוך שמחה ורצון חופשי, והמצוות הנן יסוד היסודות של כל המדות הטובות. בעיני הילד נמשלת התורה להורי הוריו, ואותה שמחה של מצוה שבה ההורם סרים למשמעת התורה ומדקדקים בכל איסוריה והיתריה בחיים יום יום, מהווה דוגמא מאלפת ומלהיבה להרגילם במדת המשמעת ובכל שאר המדות הטובות.
(יסודות החינוך, מאמר החינוך בשנות הינקות עמ' נה-נז).
רבי שמשון רפאל הירש מלמד אותנו שיש שני סוגים של דוגמא אישית, ושניהם חשובים כל אחד במקום המתאים. בחינוך למצוה או מדה ספציפית יש צורך בדוגמא אישית של המורה או המחנך במצוה או המדה הספציפית הזאת, אבל בחינוך למדה כללית יותר כמו משמעת, אין כל אפשרות לדוגמא אישית ספציפית, כי לא כל פקודה, הוראה או ציווי לחניך רלוונטי למחנך, לדוגמא, אמא המצוה על בנה בן השלוש ללבוש סינר בארוחת הבוקר על מנת שבגדיו ישארו נקיים, לא צריכה לכרוך אף היא סינר סביב צוארה על מנת לשמש לילד דוגמא אישית. במדה כללית זו של משמעת, אורח החיים היהודי הכללי של קיום מצוות התורה במסירות ובשמחה משמש כדוגמא אישית לכך שיש לסור למשמעת.
ישוב דברי המדרש "אם בחוקותי תלכו"
על פי דבריו הנפלאים והיסודיים של רבי שמשון רפאל הירש אפשר להבין את דברי המדרש, הקדוש ברוך הוא "לית מחשבא תפיסא ביה כלל", אין לנו כל תפיסה, אין לנו כל השגה בעצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא. דברי התורה הקדושה, דברי חכמינו זכרונם לברכה, הם תורת חיים, הם נועדו כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהם על פי מיעוט השגתינו. כשחכמינו אמרו במדרש שכאשר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה הוּא מְקַיְמָהּ תְּחִלָּה, הם ודאי לא התכוונו לכך שהקדוש ברוך הוא מקיים את מצוות התורה באופן פשוט על פי ההשגה האנושית המצומצמת, אלא הראו לנו את קצות דרכיו של הקדוש ברוך הוא כדי שנלמד מהם. כשהם נתנו את הדוגמא של מצות "מפני שיבה תקום", הם לא התכוונו לכך שנראה בזה דוגמא אישית ומעשית של מצוה ספציפית שהקדוש ברוך הוא קיים, אלא באו ללמד אותנו את היסוד של "אם בחוקותי תלכו", כאשר הקדוש ברוך הוא מבקש לחנך אותנו ולהטמיע בנו את חוקותיו, הוא מקיימם תחילה, הוא בעצמו מקיים את חוקותיו, שביסודם הם כל כולם הטבה. הדוגמא שהביאו משמש לרעיון הכללי שהקדוש ברוך הוא שכולו חסד, כביכול עמד והמתין לאברהם אבינו, ומזה נלמד אנחנו ללכת בדרכיו ולקיים את המצוה שיש בה עמידה, והיא, "מפני שיבה תקום". רעיון זה מדויק בדברי המדרש, לא כתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא קיים את מצות מפני שיבה תקום ועמד לכבודו של אברהם אבינו, אלא כתוב, "אֲנִי הוּא שֶׁקִּיַּמְתִּי מִצְוַת עֲמִידַת זָקֵן תְּחִלָּה", הלשון "עמידת זקן" אינו מתייחס למצוה ספציפית אלא לרעיון הכללי של העמידה וההמתנה של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו. והמדרש מסיים בדברי הכתוב "אם בחוקותי תלכו", שזה בעצם היסוד הגדול שאנו למדים כאן, מנהיגים ורבנים, מורים והורים, החפצים לצוות, לחנך ולהטמיע את חוקי ה', את חוקי התורה, עליהם לשמש קודם כל כדוגמא אישית, כמודלים לחיקוי, על ידי מעשים והתנהגות למופת.
הדוגמא האישית של חזקיהו המלך
"והיה ביום ההוא יסור סובלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך וחובל עול מפני שמן" (ישעיהו י, כז). אמר רבי יצחק נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד:).
חזקיה לא היה רק מלך זריז ומעוטר זר נצחון, אלא גם זרע נותן כבוד לאבותיו דוד ושלמה. איש דתי היה במעמקי נפשו. והתגלות לבו ותכונתו הדתית גרמה שהעם אשר העריץ אותו גם בלאו הכי, היה מתאמץ לחקות גם את הצד הזה של אישיותו. ושמוש עמדתו בתור מלך למגמות חנוכיות לא החטיא את המטרה ופעל פעולה רבה. לא שאנס בני אדם בחרב שלופה להכנס לבית המדרש, אלא כל איש ראה את עצמו מצווה ועומד, ונדחף להכנס וללמוד, הדוגמא שנתן המלך בכבודו ובעצמו הניע את לב העם לכל שדרותיו... הדבר יצא מפי המלך ועבר כנחשול דרך כל שדרות העם, הגבוהה האצילה מרוחה על התחתונה ממנה, ונער וזקן, וגבר ואשה, וכעשיר כרש, הכל נזקקו לדבר המלך והשפעתו... (רבי יחיאל יעקב ויינברג, לפרקים, מאמר "מודעה רבה לאורייתא" עמ' שמה).
חזקיה היה הצדיק שבמלכי יהודה, הוא נעץ חרב בבית המדרש. לא רצה רק בחרב צמודה לצדו, סמל הגבורה והוד מלכות, אלא גם בבית המדרש רצה, הוד מלכות שבישראל, ואת חרבו חרב המלכות סמל הודה ותפארתה העמיד ברשותו ובשירותו של בית המדרש – נעץ חרב בבית המדרש! ומה נפלאה ומרהיבה התמונה: העם הפשוט ראה את המלך הגדול, חגור חרב ועטרת מלכות בראשו, נכנס לבית המדרש, ומתפלל ויושב אל שלחן הלימודים כאחד היהודים הפשוטים! קבל כל עם ועדה הראה שיש סיפוק בידו לאחד הוד מלכות ואהבת תורה, ומי גבר או אשה או תינוק ולא ימשך אחרי דוגמא נפלאה זו! ועל כן בא כל העם, ונהר בהמוניו, וצבאו על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, עד שנתמלאו מפה אל פה (רבי יחיאל יעקב ויינברג, לפרקים, מאמר "דעת תורה ודעת הקהל" עמ' שפד).
סיכום
התורה הקדושה מלמדת אותו בפרשה זו את היסוד הגדול לחינוך, להרבצת תורה, להפצת תורה, ולעידוד וחיזוק קיום מצוותיה, דוגמא אישית! על ידי דוגמא אישית מצליחים להטמיע את חוקי התורה בכל שדרות העם, וזוכים לכל הברכות האמורות בתורה, "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו... ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ"...

בחוקותי